במסגרת חוזה הענק שלה עם הסופר הפופולרי, הרלן קובן, נטפליקס הרעיפה מטובה ופיזרה את הפקת הסדרות שנעשו על פי ספריו בין שלל מדינות: ספרד ("התמימים"), אנגליה ("אדם זר"), פולין ("ביער") ועכשיו צרפת, שקיבלה את הצ'אנס שלה עם "הנעלמים" (Gone for Good), אחד הספרים הידועים של המחבר. אבל למרות הגיוון בשפה, בנופים ובזהות הבמאים, אם נטפליקס וקובן מסכימים על משהו זה על כוחו של האלגוריתם. ממש כמו נטפליקס גם קובן מבסס את עלילות המתח שלו על נוסחה כמעט קבועה, והנפח שהוא מעניק לעלילה ולדמויות הוא זה שיקבע אם הסיפור שלו ימצא דרך אל הבטן של הצופים או ייעצר בבלוטות הטעם. "התמימים" הייתה מותחן מוצלח שחיפה על החסרונות שבנוסחתיות הקובנית, אולם "הנעלמים" מצליחה, בחמישה פרקים בלבד, להבליט את כל מה שלא טוב בסגנון שלו.
"הנעלמים" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
גיום (פיניגן אולדפילד) מגיע הביתה ומגלה שארוסתו ג'ודית (נייליה הארזון) נעלמה יום אחרי שהוא הציע לה נישואים. גיום למוד אכזבות - עשר שנים לפני כן אחיו ואהובתו של גיום, סוניה (גאראנס מארילייה), נרצחים בלילה טרגי ואפל. גיום יוצא למסע חיפושים עם החבר הטוב שלו, דאק (גיום גואיקס), שמצליח לפנות לו זמן למרות - ואולי בגלל - שאלוהים יודע שיש לו צרות משלו בבית להתמודד איתן. במהלך החיפושים אחר ג'ודית, גיום מגלה גם דברים שאולי העדיף שלא לגלות על אחיו המת. הודות לידידתם הטובה של סופרי המתח - האפשרות לדלג בין זמן הווה לזמן עבר - הצופה נע בין סוגיות שונות כמו יחסי הורים וילדים, כנופיות ניאו-נאציות, זהויות כפולות וילדים אבודים, עד לפרק הסופי, שבו אנחנו מקבלים את החלקים האחרונים בפאזל ומשלימים את התמונה.
עד כאן מדובר בנוסחה הרגילה של סדרת מתח (קובן הרי לא המציא את הגלגל), אבל בהיעדר עניין - הצופה מתקשה להכיל את מה שהיה סופג מסדרה קצת יותר מוצלחת. זה מתחיל בקפיצות בזמן, כלי שיוצרים טלוויזיוניים ממש מתקשים לעמוד בפיתוי ללחוץ על הדוושה שלו בכל הכוח (השיא היה ב"הנחש", גם היא בנטפליקס). ציר זמן לא ליניארי, סוג של פלאשבק משודרג, מבלבל את הצופה והופך למעיק אם עושים בו שימוש יתר. זה ממשיך בעובדה שהגיבור הראשי של הסדרה לא כריזמטי בעליל ופועל במעין אדישות שיוצרת את התחושה שהוא נקטף באמצע שנ"צ והוצנח על הסט, ואפילו כל הטוויסטים שקובן מטביע בהם את העלילה לא מצליחים להעיר אותו. מכיוון שכל פרק מוקדש לדמות אחרת ולעבר שלה, חלק מסיפורי המשנה הם מאולצים וקשורים לעלילה המרכזית באופן רופף, אם בכלל.
כל אלה מתנקזים לבעיה המרכזית של "הנעלמים", והיא הסוף המאכזב. אם סוף של סדרת מתח אמור לאפשר לצופה פורקן של הקלה כשהוא מגלה את המוטיבציה האמיתית של הדמויות ואת האופן שבו העלילה נפתרת, "הנעלמים" לא מציעה דבר מעבר לפתרון נוסחתי ו(מבלי לספיילר יותר מדי) עוד שפיכות דמים, עוד אכזבה, עוד סחיטה רגשית על ריק. אולי יש בה סוג של פתרון עלילתי - אבל אין בה קלוז'ר. רכבת ההרים הזאת של קובן לא תותיר אתכם חסרי נשימה עם אדרנלין גבוה, אלא יותר עם בחילה קלה ורצון להחזיר לעצמכם את חמש השעות האבודות שאותן בזבזתם עליה.
