המדרגות הנעות במתחם רחב הידיים והחנויות של 02 בלונדון רק נראות כמו המכשיר שכולם מכירים מקניונים או תחנות רכבת (לפחות הנורמליות שבהן). בפועל בימים אלה, הן מתפקדות יותר כמו מכונת זמן: אתה מטפס עליהן ופתאום נוחת בפתחו של יקום צבעוני למדי, נאיבי להפליא ושמח ברובו המוחלט. זה לא שאין שם תזכורת לדברים מצערים או מטרידים, אבל אלה נמעכים מתחת למגף המשונן של אחת מתופעות הפופ הגדולות בהיסטוריה. אז, בין תחילת הסבנטיז לאמצע האייטיז, זה היה העולם של אבבא. כל היתר היו רק הקהל.
אך טבעי ש-Super Troupers, התערוכה החדשה לכבודם של אנייטה פלסקוג, בני אנדרסון, ביורן אולבאוס ואנני-פריד (פרידה) לינגסטד נערכת בסמוך לאחד האולמות הגדולים והיוקרתיים בעיר. אם חברי הלהקה היו נענים לאחת מאינספור ההצעות המטורללות שהונחו בפניהן - אבבא יכלה להופיע שם מהיום ועד 2030 ברצף, ערב אחרי ערב, בלי מרווח לסיכה בין 20,000 האנשים שהמקום מסוגל לאכלס.
אבל זה לא ריאלי ולכן אבבא קיימת כמכונת להיטים מושמעת וכמוצג במוזיאון: התמונות, התלבושות, הסיפורים, החפצים וההקשר ההיסטורי. לא פחות מ-1,300 מטרים מרובעים מוקדשים לרביעייה, שקיבלה גם מוזיאון מתבקש משל עצמה בשבדיה, מולדתם של ארבעת חברי וחברות הלהקה. החדרים עוברים בכל התחנות: תחילת הקשר בין בני וביורן ובין שניהם לבנות הזוג שלהן, פרידה ואנייטה, על רקע סצנת הפולק החמודה במדינה; אלבום הבכורה, שעדיין לא הביא לפריצה המיוחלת; הזכייה באירוויזיון ב-1974 וההיסטריה בעקבותיה; תור הזהב המשוגע, שבו להיט רדף להיט ותופעות הערצה נוסח הביטלמניה ברחבי הגלובוס; ואז גם השחיקה, הפרידה של הזוגות וסוף הדרך.
המכנה המשותף לכל החדרים והעידן שכל אחד מהם מתאר, הוא הנאמנות לרוחו האופורית והמנחמת של ההרכב, כמו גם להיותו פרויקט אמנות מההתחלה ועד הסוף. למרות שכיום, ברור שאבבא היא סוג של קונצנזוס, נדמה שטרם נשכחו הימים שבהם המוזיקה שלה נחשבה נחותה.
באחד מקטעי האודיו שמלווים את התערוכה, בני אנדרסון אף מביע הרהורי חרטה, על כך שלא התעניין כלל בשירי מחאה על רקע הסערות הפוליטיות שהתרחשו מסביבו. פתאום הוא נשמע אמפתי כלפי סצנת הפרוג בשבדיה, שביקרה בחריפות את תופעת אבבא כאסקפיזם. ובכן, אחרי 50 שנה וטריליארדי השמעות ומכירות, אנדרסון בהחלט יכול להרשות לעצמו קצת הזדהות של מנצח.
משפחת מלוכה מוזיקלית
כיאה לתערוכה על אדמת בריטניה, ניכר הדגש המיוחד על הקשר המורכב למדי בין אבבא והממלכה המאוחדת. מחד, אלמלא האירוויזיון בעיירת החוף ברייטון ב-1974, כל ההיסטוריה של הפופ הייתה נראית אחרת. מנגד, צוות השיפוט הבריטי לעולם ייזכר כמי שנתן אפס נקודות ל-Waterloo. גם אחרי כן, לקח זמן עד שאנגליה נכבשה אף היא בידי האימפריה השבדית.
אבל זאת כבר היסטוריה רחוקה, וכיום אבבא היא משפחת מלוכה מוזיקלית גם במדינה של המלכה אליזבת. כל חדר מתאר, במקביל להתפתחות בביוגרפיה של אבבא, את האירועים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים, בעיקר בבריטניה. וכך המבקרים נזכרים גם באפיזודות משמעותיות כגון שביתות, משברים כלכליים, סנסציות רכילותיות ועוד.
אבבא תמרנה ושרדה בתוך כל אלה בזכות מיקוד נדיר במטרה, ניהול נבון וגם כל מיני יתרונות של היותה להקת פופ בזמנים אחרים. למשל, הם יצאו לסיבובי הופעות קצרים בהרבה ממה שהיה מקובל אז וגם לאחר מכן. חברי הלהקה מספרים שהם הבינו כבר אז שהביקוש הרבה יותר גבוה מההיצע. אלא שהרביעייה, שגם ככה הייתה, אם לנקוט באנדרסטייטמנט, די צמודה, העדיפה להתמקד ביצירה ובעבודה באולפן. ככה הם הצליחו לשחרר שמונה אלבומים בשמונה שנים, קצב אינטנסיבי, ודאי כשהציפיות גוברות מאלבום לאלבום.
בנקודה הזאת יש לציין שהתערוכה אומנם מעשירה ומהנה, אבל היא לא תחליף לשאלות המסקרנות באמת על העשור וקצת שבו אבבא התנחלה בפסגות הגבוהות ביותר של תעשיית הבידור: הלחצים שמופעלים על להקה שהיא מפעל לייצור רווחים; המתחים הפנימיים בין שני זוגות והחברים הכי טובים; התמרון של כל הארבעה בין קריירה להורות; ועוד. כל זה יחכה לסרט שטרם נעשה על אבבא ולא ברור איך, יש פה פוטנציאל שיכול לגרום ל"רפסודיה בוהמית" להיראות כמו יצירת אינדי לעכברי סינמטקים.
דיסקו ופוליטיקה
לצד הסרטונים הכיפיים, פריטי המידע המשעשעים (למשל באיזו מקריות נוצר הלוגו האיקוני של הלהקה) ושחזור התלבושות מאותו ביצוע בלתי נשכח בגמר האירוויזיון (אגב, ההקלטה של ה-BBC נקטעה כי הסרט נגמר), התערוכה מצליחה להפיח חיוניות במוזיקה שהיא כביכול כבר לעוסה מכדי לשים אליה לב. ההסתכלות על אבבא כעל גוף נושם ולומד, ששאף לגדול ולהשתנות, מאיר אחרת גם את הלהיטים הנטחנים ביותר: הגיטרה שפותחת את Gimme Gimme מסבירה מאיפה ברי סחרוף שאב השראה ל"חלליות"; המקצב הרוקנ'רולי בבסיס של Waterloo; התגובה בזמן אמת לבשורת הדיסקו; ובעיקר האומץ והניסיוניות של אלבום האולפן האחרון, The Visitors.
על רקע ההתפוררות האישית במערכות היחסים בלהקה, אבבא אפשרה לעצמה לשקף את הבלבול והמתח באמצעות אוסף שירים חריג מכל מה שקדם לו. השפעות מוזיקליות מעודכנות כגון הניו-ווייב ופוליטיות כגון ההסלמה ברטוריקה של המלחמה הקרה חילצו מאבבא צליל יחסית קר ומרוחק.
שנים אחרי שהואשמו בבריחה מהמציאות, שירים כמו Soldiers או The Visitors הראו שגם אבבא קוראים עיתונים. לעומת זאת, One of Us ו-Sleeping Through My Fingers מייצגים באופן חשוף וכן את התמורות הפרסונליות בתוך הלהקה. למעשה, תשומת הלב ל-The Visitors, כמו למכלול הדיסקוגרפיה של אבבא ולאקספרימנטים שלה באולפן (ניתן אפילו להתנסות במיקסים כדי להבין את מידת הליטוש של השירים), הוא מה שמונע מהתערוכה להיתפס כמסחטת כסף צינית.
פופ מושלם
באפריל 2018 העולם נרעש לשמוע שאבבא עתידה להוציא שני שירים חדשים, אחרי 35 שנות שתיקה. אלא שמאז הדברים התעכבו, כנראה לאור הפרפקציוניזם שנדרש מלהקה שהביטוי "פופ מושלם" הוא ההגדרה המילונית שלה. המטרה הייתה לחמש את סיבוב ההופעות ההולוגרמי - קונספט מפוקפק, אבל זה לדיון אחר - בנשק חדש וקטלני.
עד שכל זה יקרה, Super Troupers מתפקד בתור אחד משומרי הגחלת. בעידן הסטורי והפרעות הקשב, אפילו להקה בלתי נשכחת כמו אבבא זקוקה לסוכני זיכרון; עדות שאבבא הייתה ועודנה תופעה ומותג שמגלגל מיליונים, אבל לפני הכל צריך להגיד לה חמש מילים: ת'נק יו פור דה מיוזיק.
