"בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".
במילים הכואבות והמטלטלות האלו פותחת גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז ז"ל, את ספרה החדש "דבר שמתחפש לאהבה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן). מדובר בספר אוטוביוגרפי הרואה אור, לטענתה של עוז הבת, לאחר שנים ארוכות של פחד, שתיקה והסתרה. ואכן, זהו לא עוד כתב וידוי על מערכת יחסים קלוקלת בין אב לבתו. זהו כתב אשמה - אולי אחד מכתבי האשמה החריפים שנכתבו בשנים האחרונות - כנגד גדול הסופרים בישראל.
עוז, חתן פרס ישראל, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים, לא בחיים כדי למסור את גרסתו. אך הזעזוע נוכח הדברים של בתו האמצעית הכה גלים בעולם הספרות וחשף גם את הפצע שעליו, במובן מסוים, כתב טולסטוי ב"אנה קארנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה".
מיתוסים רבים התנפצו בפרסום הטענות של עוז על אביה המנוח. אלמנתו, בנו ובתו הבכורה הגיבו לדברים ואמרו: "אנחנו - נילי, פניה ודניאל - הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת-נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חיינו. גליה החליטה לנתק כל מגע איתנו לפני כשבע שנים. הטענות שהשמיעה אז כלפי כולנו תפסו אותנו בהפתעה. אף על פי שלא זיהה את עצמו בהאשמותיה, אבא ניסה וקיווה ממש עד יומו האחרון לדבר איתה ולהבין אותה, גם על הדברים שנראו לו ולנו מנוגדים למציאות. כאבה של גליה כנראה אמיתי ושובר לב, אבל אנחנו זוכרים אחרת. אחרת לגמרי".
אבל לא רק המשפחה הקרובה מוכה בתדהמה. גם החברים הקרובים, הסופרים א.ב יהושע וחיים באר, טוענים שדבר מן הטענות או ההתנהלות האלימה שמוצגת אינם זכורים להם. מערכת יחסים עכורה, כן. אלימות, לא. "זה כל כך נורא ואיום, קשה לי לדבר על זה", אומר א.ב יהושע ל"ידיעות אחרונות". "מעולם לא שמעתי על כך. רק ידעתי שהם בניתוק". וחיים באר אומר: "אני מטולטל ושבור לב. הכרתי את עמוס היטב יותר מארבעים שנה. ישבתי איתו בחדר אחד, ולא ראיתי שום צד אלים באישיותו, גם לא שמעתי על כך מעולם. הוא היה איש עם דעות, פולמוסן, אבל בחיים לא הבחנתי בזיק של אלימות באישיותו".
"הייתה מרדנית"
הטענות של גליה עוז מגיעות בתקופה סוערת, והן חושפות את הפצע שנשאה ככל הנראה שנים רבות בהן הייתה בנתק משאר בני המשפחה. עוז מציינת את רוח התקופה ומהפכת MeToo שעזרו לה לצאת מהצללים ולחשוף את שעברה. מכרים מספרים כי בשנים האחרונות, כשעמוס עוז היה על ערש דווי, לחצו עליה שתבקר את אביה, אך היא סירבה. גם בלוויה חסרונה בלט. גליה לא ישבה שבעה בבית המשפחה ולא הופיעה בטקס לזכרו. הכעס בער בה והיא נעלמה.
"אני בטוח - כלומר, יודע - שיש גרעין של אמת בדבריה", כתב אתמול דניאל עוז בדף הפייסבוק שלו נוכח הדברים של אחותו. "אל תמחקו אותה... אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש־שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש'מתה לה ילדה'. מה עבר על הוריי ראיתי במו עיניי. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר - אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות".
ומאחורי התגובות עולה כי הרוחות סערו בקרב בני משפחת עוז. מקורבים מספרים כי נילי, האלמנה, קיבלה קשה את הדברים של בתה האמצעית גליה. "היא תמיד הייתה מרדנית", סיפר אחד המקורבים למשפחה, "זה לא תמיד נעם לעמוס. גם לא העובדה שהיא יצאה עם מתנדבים רבים בקיבוץ ודיברה על זה בראיון מאוחר יותר". אחרים מצביעים על נקודת השבר, שהחלה בכתיבת הספר המשותף של עמוס עוז עם בתו הבכורה פניה, "יהודים ומילים".
"תמיד הייתה מעין קרירות בין גליה למשפחה, אבל הנתק הֶחְריף אחרי הספר המשותף של פניה ועמוס, 'יהודים ומילים' שיצא ב־2014", אומר סופר שמקורב למשפחה. "לפני כן לא ידוע על משהו דרמטי. היא גם נעלבה מהקרירות שלו כלפי ספרי הילדים שכתבה. הוא לא אהב אותם, בלשון המעטה. אבל העובדה שהוא בחר לכתוב ספר ביחד עם אחת מבנותיו בעוד השנייה 'מודרת', כמו מסמנת שהיא לא ראויה לכתוב איתו ספר. וזה מעצים משקעים וזיכרונות שאולי היו לא הכי ברורים. אנחנו מדברים על ימים של פעם, שילד היה חוטף פה ושם. זה לא בניגוד לרוח התקופה. אבל המתח מול האחות הגדולה בשילוב עם האב הדומיננטי עשו את שלהם".
"אתמול קניתי את הספר, התחלתי לקרוא, והוא מטלטל את עולמי", אומרת מרגניתה קלוזנר, אחותו הקטנה של עמוס עוז. "זה לא האדם שהכרתי. ידעתי שהיה ביניהם נתק, אבל לא ידעתי מה הסיבה. כמטפלת אינני יכולה להטיל ספק בעדות של אדם שעבר התעללות, לכן אני מנסה להרחיק את השיוך המשפחתי. מעולם לא ראיתי אירועים מהסוג שגליה מתארת. עצוב לי שלא ידעתי עליהם בזמן אמת ולא יכולתי לעזור לה. זה עצוב מכל הכיוונים. אתמול התכתבתי עם גליה ושלחתי לה חיבוק גדול".
בספר טוענת גליה לאלימות שלא מסתכמת רק בה, אלא בטרור שעוז האב השליט ביד רמה. החל מהיחסים בינו לבין אשתו נילי וכלה ביחס של שניהם אל הבת. "אבא שלי הכה את אמא שלי", היא כותבת, "זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה. כשהיה מדובר בי הם היו חזית אחת. היא שיתפה פעולה איתו ומצאה תירוצים להרחיק אותי. הייתי דחויה ושנואה, אבל לא ויתרו עליי לגמרי... בבית היה טרור והייתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים. אני כותבת את המילה טרור כי האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה".
גם אחרי מותו של עוז, הסבל והקשיים ממערכת היחסים העכורה בין הבת לאביה רדפו אותה לאחר שגילתה כי הפיץ עליה דברי דיבה. "אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון־מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות", היא כותבת.
"חבל לי מעומק הלב שבבניין כל כך מפואר ניבעו סדקים, אבל אין לי מושג מה היה שם", אומר פרופ' יגאל שוורץ. "ערכתי את הספר שכתבה עליו נורית גרץ, והיו דברים שקשורים בצנעת הפרט - לא דברים שגליה כתבה עליהם - ונורית ביקשה שנשמיט אותם. מסיבה זו הספר עוכב שנה ונערך ונכתב שוב ושוב. מאוד אהבתי את עמוס עוז, אבל הוא היה איש ציבור. חשבתי אז שלא יכול להיות שהוא יהיה איש ציבור עד מותו, ואחר כך הוא יהיה שייך רק למשפחה. בטוח שעמוס עוז לא היה איש פשוט. לעולם אינך יכול לדעת מה מתרחש בביתו של אדם".
מי שלא הופתע אתמול הוא יהודה אטלס, חבר טוב של גליה, ששמע את הדברים מפיה וביום שישי קיבל לידיו את ספרה. "אין לי ספק שהמלעיזים ילעיזו שגליה היא ילדה ממורמרת שחופרת בסכסוך משפחתי שאינו מעניינו של איש, וזה לא נכון", הוא אומר. "גליה היא אישה רגישה וסופרת אינטליגנטית. היא לא רואה שחורות ולא נהנית לנבור, היא אישה שפניה קדימה, חמשת ספרי 'שקשוקה' שלה הם עטורי פרסים, וגם הספר הזה כתוב מצוין. יש בו תנועה של קדימה ואחורה, גם בתיאורים וגם בהרהורים ובפרשנות שהיא מביאה מפי מומחים לנושא הנרקיסיזם".
אטלס מאמין לדבריה הנוקבים של גליה, למרות אהבתו הגדולה לעוז הסופר. "אני מאמין לגליה ומאמין בגליה", הוא מוסיף. "היא בן אדם אמין ביותר, היא אמא נהדרת לשני ילדיה ואישה נפלאה לבעלה. אם גליה כתבה את זה כולנו צריכים לשבת, לקרוא ולהרהר בכפילות האופי שיש להרבה מאוד אנשים, אם לא לכולנו. עמוס עוז הוא הנסיך הזהוב של כולנו, של הליברלים השמאלנים שרוצים לחיות בניקיון חברתי ומוסרי. והנה פתאום אתה מגלה עליו דברים אחרים. לרוב בני האדם יש תחתית כפולה. הפער בין הדרך שבה אנחנו מראים את עצמנו לבין מי שאנחנו בתוכנו דומה לזה שבין פוזיטיב לנגטיב. גם בימינו חיים בקרבנו הרבה אנשים שהם לא נחמדים ויותר מכך, אבל כותבים דברים חשובים".
מוחקים את הספרות
ובסערה הזאת ניצבת דמותו הציבורית והספרותית של עמוס עוז. האם ספרותו של מי שזכה לאהבת קוראים עצומה, בארץ ובעולם, עומדת בפרץ האשמות על התעללות פיזית ונפשית בבתו? "יש דברים שהם בלתי נסלחים ואין עליהם התיישנות, וצריך לכתוב מחדש את תולדות הספרות העברית", טוען הסופר מתן חרמוני בהתייחסו לפרשה. "וכל מי שעוסק בספרות ומתבטא כרגע בנוגע לעניינים ציבוריים אחרים מנסה להסיט את המבט ממחזה האימים שמתרחש עכשיו. וכן, זה ממש-ממש לא נעים לראות".
מנגד, פרופ' מנחם פרי מזועזע מהמחיקה. "אנשים טילפנו אליי היום ואמרו לי שהם הולכים לזרוק את הספרים של עמוס מהבית", הוא אומר. "אמרתי לחברה טובה, אבל גם באישיותו של טולסטוי היו בעיות, אז תזרקי גם את ספריו? והיא אמרה, 'אבל הוא היה ממאה אחרת'".
וכמי שהכיר את עוז אישית, מה דעתך על הטענות?
"אין לי שום מושג מזה, ואני לא מאמין שזה נכון. נראה לי שהיא פשוט התחרפנה. למה היא חיכתה עד עכשיו? היו לעמוס המון מסכות, אבל לא כאלה".
"אי אפשר לקחת מעמוס עוז את הנכסים שלו - ספריו, וגם לא את האישיות הציבורית שלו", אומר אטלס. "אני לא מחרים אף אחד. גליה ידעה שהדברים יעוררו סערה גדולה. עכשיו היא מסתגרת בביתה. אביה היה דמות מאוד אהובה, ופתאום המיתוס מתנפץ ונשבר, אבל זו המציאות. נורא נעים לנו לשגות באשליות ולחשוב דברים טובים על אנשים מסוימים, אבל כדאי וחשוב לדעת מה קורה ומה קרה בחצר האחורית".
