האנושות כידוע נחלקת לשניים: אוהבי כלבים ואוהבי חתולים. מתברר שכוכבת הקולנוע הצרפתייה איזבל הופר, אחת השחקניות הטובות בימינו, נמנית עם המחנה השני. "יש לי חתולה והיא מאוד מעצבנת. לא סימפטית", התוודתה הופר, כשנפגשנו לפני מספר חודשים במלון פריזאי. "אני בוטחת בך שלא תגלה ולא תחשוף את המידע האישי הבא: קוראים לה קרוקט, כמו המאכל המטוגן. לא אני קראתי לה ככה".
זה לא היה הפרט המפתיע היחידי שהופר, החרדה לפרטיותה, חשפה: מתברר שיש לה גם חולשה לקריוקי. "אני מתה על קריוקי!", מגלה השחקנית האדמונית, "פעם אפילו שרתי עם הבמאי הו שיאן-שיין בטאיוואן. הוא זמר קריוקי מדהים. ביפן יש קריוקי בכל רחוב, אבל לפעמים זה קשה כי הדבר היחיד שאתה יכול לשיר בצרפתית זה 'לה בוהם' של שארל אזנבור. לפעמים אפשר למצוא גם את אדית פיאף, אבל שירים צרפתיים אחרים הרבה יותר קשה למצוא".
גם בפריז את מעיזה ללכת למועדוני קריוקי?
"לא, אין לי אומץ".
בזכות הביצועים שלה בקריוקי, הופר לוהקה לפני שנים אחדות לסרט "שבויה", סרטו של הבמאי הפיליפיני בריליאנט מנדוזה על תופעת החטיפות של אזרחים זרים בפיליפינים. "מנדוזה ראה אותי שרה בקריוקי בטוקיו. ומאחר ואתה חייב להיות מאוד אמיץ כדי לשיר שם, הוא הבין שאני מספיק אמיצה להשתתף בהפקה תובענית ומאתגרת בפיליפינים".
והצילומים אכן היו מסוכנים?
"כן, זה היה מסוכן. פשוט בטחתי במנדוזה. בכלל, כשאני צופה שוב בסרט שעשיתי, אני שואלת את עצמי: 'אלוהים אדירים, איך עשיתי את זה?' איך הלכתי בג'ונגלים של האמזונס עם כל היתושים והנחשים?'. הכול עניין של אמון ועד כמה אתה מחובר לסרט ואיך היה הבמאי. כשיש אמון וחיבור אתה מוכן לעשות דברים קיצוניים".
מאז שהופר בת ה-67 פרצה לחיינו בשנות ה-70 עם סרטים כמו "סזאר ורוזאלי" של קלוד סוטה, "הפרחחים" של ברטראן בלייה ו"רוקמת התחרה" של קלוד גורטה, היא מפגינה אומץ, נועזות ומוכנות להחשף פיזית ונפשית. זה בא לידי ביטוי בשיתופי הפעולה של עם הבמאים קלוד שברול ("נערה ושמה ויאולט", "עסקי נשים","מאדאם בובארי", "הטקס") ומיכאל האנקה ("שעת הזאבים", "המורה לפסנתר", "אהבה", "סוף טוב"). גם ב"היא", סרטו השנוי במחלוקת של פול ורהובן שבו גילמה אישה שיוצאת לנקום בדרך מקורית בגבר שאנס אותה, היא נדרשה לתעוזה יוצאת דופן, והתפקיד זיכה אותה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר. "אני מגלה שאני אמיצה רק בדיעבד. אני עושה דברים מתוך אינטואיציה ואינסטינקט, אבל אני לא אומרת לעצמי: 'אני אהיה פוליטית בבחירות שלי'. זה לא עובד ככה כשאתה מנסה לבטא את עצמך. אתה עושה דברים מתוך דחף שאתה אפילו לא מודע לו. אגב, על סט של סרט יש לי אינסוף סבלנות. בחיים? זה כבר סיפור אחר".
בשנים האחרונות, הופר, אימא לשלושה, הייתה פעילה במיוחד. היא לא הפסיקה לעבוד, ושוטטה בין סטים ("משחק אף פעם לא מתיש אותי. זה טבעי וקל לי מאוד. אני נחה כשאני עובדת. לא מדובר בטיפוס על הר"), לבין התארחות בפסטיבלים. היא גם החלה בתחילת השנה בחזרות למחזה "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס, שהיה אמור לעלות על במות פריז ולונדון, ואז הקורונה קטעה וביטלה הכול, וקרקעה את הופר למשכנה בפריז, שם היא נאלצת להתמודד עם החתולה הלא סימפטית שלה. ועד שתשוב לפעילות, אפשר לראות שני סרטים בכיכובה, שנעשו בשנים האחרונות ומגיעים ישירות למרקע הביתי. הראשון הוא "גרטה" של הבמאי האירי ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות"), השואב השראה מהיצ'קוק, מבריאן דה פלמה ומאגדות האחים גרים. אפשר לראות את הסרט המפתיע, הגרוטסקי, המופרך ועוכר השלווה הזה ב"לב בבית" - שירות ה-VOD של סרטי לב. זהו מותחן אימה-פסיכולוגי, שבו הופר מגלמת את גרטה, אלמנה צרפתייה מסתורית החייה בניו-יורק, ומתפרצת לחיי מלצרית (קלואי גרייס מורץ) העובדת במסעדת יוקרה.
הדמות של גרטה מצטרפת לגלריה נרחבה של דמויות אפלות, מפחידות ואף סוטות, שהופר עשתה במהלך הקריירה המפוארת שלה. אולם לדבריה מדובר בתפקיד יחודי, שכן לראשונה היא מגלמת פסיכופטית, שאי אפשר לחוש אהבה, הבנה או חמלה כלפיה. "נמשכתי לתפקיד בגלל אלמנט הפנטזיה והעובדה שהסרט מושפע מהאגדות של האחים גרים. הדמות של גרטה היא מפלצת אמיתית. אתה אפילו לא מנסה להבין אותה. אין שום דבר שיגרום לה להיות לגיטימית. וזה המקום לומר - כשחקנית מעולם לא התעמקתי בפסיכולוגיה של הדמויות שלי. לכולם יש פנטזיות להרוג מישהו, אבל בניגוד לגרטה, עד עכשיו לא הרגתי מישהו!", אומרת הופר ומחייכת.
הסרט השני שמגיע אלינו הוא "החיים של פי פרנקי" - סרט שהוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019, וניתן לצפות בו החל מחמישי הקרוב ב-yes VOD STORE ובסלקום tv. העלילה עוסקת במפגש משפחתי טעון וחושף סודות, בעיירת נופש בפורטוגל. הבמאי והתסריטאי אירה זקס כתב במיוחד עבור הופר את התפקיד של פרנקי - שחקנית שעומדת למות. "הסרט אומנם עוסק במחלה ובמוות, במישהי שמסיימת את חייה, אבל הסרט מתייחס לזה אחרת", אומרת הופר. "לא מדובר בסרט מלודרמטי, יש בו לא מעט אירוניה ואין בו גם סימנים חיצוניים קיצוניים למחלה של פרנקי. אהבתי שניתנה לי הזדמנות להראות בצורה עדינה את המחלה, את הייאוש, את כל מה שעובר לדמות שלי בראש. ולמרות שאין סימנים חיצוניים וקיצוניים, הסצנות עוצמתיות, בגלל שהצילום אצל איירה מצליח להראות רגעים קטנים כאילו היו גדולים. זה כוחו של הקולנוע: להציג את מה שקטן לאין שיעור כענק לאין שיעור".
מה משמעות החיים בעינייך? את חושבת שאנו חיים עבור עצמנו או עבור אחרים?
"לא ציפיתי להעביר כאן שיעור פילוסופיה ב-11 בבוקר", צוחקת הופר. "מה המטרה בחיים? יש כל כך הרבה מטרות בעלות משמעות בחיים, אבל אני לא יכולה למנות את כולן. זו שאלה עמוקה מידי".
ואם אנחנו כבר דנים בסוגיות חשובות, מהי עמדתך בסוגיות זכויות נשים ותנועת MeToo?
"אני אישית מעולם לא חשתי מאוימת במהלך הקריירה שלי. אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמודדת עם התנהגות סקסיסטית בתעשיית הקולנוע. אני לא יודעת אם נאבקתי בשביל זה או שזה פשוט קרה - בטח גם וגם. עשיתי תמיד כל מה שיכולתי להימנע מכאלה מצבים. גם בכל מה שנוגע לבחירת התפקידים שלי, היה לי מזל - לא תמיד שיחקתי סטראוטיפ קבוע, והייתי במרכז הסרטים, ולא בצילו של הגבר. גם כששיחקתי דמויות פגיעות, לא נתקלתי בשנאת נשים. לנשים בוודאי קשה יותר באמריקה מאשר בצרפת. בצרפת הבעיה פחות בולטת, אבל זה לא אומר שאיננה קיימת. חשוב גם שישלמו לנשים את אותו סכום שמשלמים לגברים על אותה עבודה. בכלל, יש הרבה מה לעשות כדי לשפר את מצב הנשים, לא רק בתעשיית הקולנוע. בארצות עניות, נשים הן אלה שמשלמות מחיר כבד, בגלל תנאים כלכליים קשים ובעיות פוליטיות. זה לא סוד שנשים הן תמיד הקורבן הראשון".
