באחד הקטעים השקטים והפחות פולשניים בספרו, מתאר שי גולדן את האיסור הרפואי על אביו, "להתרגז, לקחת דברים ללב, להיכנס ללחץ, להתרתח, לזעום, להתפרץ". התיאור הזה - בספר שכתוב כהספד לאדם חי וקיים, לאב ממשי וספרותי - נחתם במשפט: "וגופו אותת לו קשיים רבים, וגם נפשו, אבל הוא בחר, כדרכו, להיות קשוב לסימנים הגלויים והמגודרים בלבד".
גולדן מתפקד כפורץ גדר; הוא לוקח ללב, תובע בעלות עליו והולם בו. האב כבר למד, אחרי הסיבוב הרפואי הקודם, שלא להתעלם מסימני האזהרה הגלויים. ועם זאת, כמו שמוטל עלינו להבין כקוראים - האב עוד לא למד להקשיב לסימנים נסתרים ופחות מובהקים של סכנה פנימית. ובתפקיד הזה, בכל הכוח, הספר הזה מתייצב. "להתרתח, לזעום, להתפרץ", גולדן כותב וכמו מצווה. הוא חוזר ומדבב את מה שהרופא, השכל הישר והסדר הטוב אוסרים להרגיש ואוסרים לבטא. נותן להם להתפרץ באופן סיפורי ומילולי, לפני שישובו ויכו באב ובבן, הפעם באופן סופי.
"המצאת החיים" הוא ספר שמצהיר על הקדחתנות שבה הוא נכתב ומדגים אותה. את חוסר היכולת וחוסר העניין באיזון, בריסון, בהבעת ספק עצמי - כצורת תקשורת, כאורח חיים, כסגנון. גולדן, ככותב וכמספר, תובע כאן מאביו המבוגר, העייף, לעמוד בהדף הכתיבה עליו. להתמודד, הפעם כדמות ספרותית, עם הסערות ההיסטוריות והמשפחתיות שספג לאורך חייו כבן המאה ה-20: התייתמות, שואה, הגירה, התאקלמות.
במובן הזה הספר ממשיך את "הבן הטוב" - הממואר או ספר הזיכרון מ-2008 שבו גולדן תיאר את האימוץ המתמשך שהפך אותו, את אחיו ואת הוריהם המאמצים למשפחה. כשגולדן פירסם את "הבן הטוב", הז'אנר של רומנים משפחתיים אוטו-ביוגרפיים כבר היה מנה פופולרית ומוכרת בספרות הישראלית. ב-13 השנים שחלפו מאז, למדנו מכיוונים שונים לדבר בשפה שמערבבת בין הבדיוני והתיעודי. מול מסך הטלוויזיה ומול ספרות כתובה, הכתיבה האוטוביוגרפית קיבלה את השם אוטופיקשן.
ספרו של גולדן, אם כן, משתלב בתופעה תרבותית ובשיחה ספרותית רועשות ורוויות. אבל לא זאת הסיבה שלא אהבתי אותו. "המצאת החיים" נוגע בנושא חשוב ואפילו קריטי: אימוץ כחוויה אנושית, ביוגרפית, דורית. אבל יש בו משהו מידבק, מציף ומתיש, שלא זוכה למשקל נגד, לאיזון ולסינון - מנגנונים שהספר הזה תוקף ושולל. כמו תהליך ארוך ומורכב של אימוץ משפחתי, הספר הזה תובע מקוראיו הקשבה, סבלנות, אמפתיה, באופן כמעט חד-צדדי. לפני כמעט כל עובדה בסיפור חייו של האב, לפני כל משפט, ציטוט או המצאה שמתארים את דמותו - גולדן כבר מנחה אותנו כיצד להבין את הדברים.
כותרת המשנה של הספר היא "סיפור החיים האמיתי לחלוטין והמומצא לגמרי של אבא שלי". זה לא המקום להתייחס לשאלה של אמת ובדיה, זיכרון ופנטזיה ביחסים משפחתיים כפי שגולדן מתאר אותם. וגם לא להתייחס לשינוי הסגנוני הבולט ביותר בספר, שבחלקיו האחרונים עובר לדבר על האב בגוף שני, לרוב, כאילו הבן, המספר, לוקח צעד אחורה, נפרד, שומר מרחק. זה לא המקום, בין היתר, מפני שגולדן לא מייצר מקום כזה. הוא מדבב את כל הדמויות, ובו בזמן, מונע מהן להשמיע קול שיגבר על קולו כמספר.
האם למדתי להכיר את הגיבור הרשמי של הספר, את ארי גולדן, האב? כן. אבל פחות בזכות הבן ודמות המספר, ואפילו למרות נוכחותם ותפקידם לאורך הקריאה. זאת לא לגמרי בעיה של סגנון כתיבה או עריכה. למרות שהספר הזה היה מרוויח לדעתי ממבנה אחר, מנקודות אוורור, מצורת סיפור דינמית יותר שתאפשר לנו להרגיש נקודות שיא ושפל, במקום התלהטות מתמדת ו-ווליום מתגבר. זאת בחירה אתית ועקרונית: להפוך למאזין, במקום לתבוע בעלות על הסיפור ועל פרשנותו.
"הם לא היו הורים וילדים", כותב גולדן, "הם היו משפחה אחת שהפכה לגוף אחד. וכך, כאשר אחד מבני המשפחה - יהא זה שי - בוחר לכתוב את סיפורו שלו, או את סיפורו של אביו, הוא כותב למעשה את סיפורה של ישות אחת. יהיו לה קולות שונים ואפשר יהיה להבדיל בין דמות לדמות, אבל עניין זה יסודו באשליה - אין דרך להפריד ולהבדיל ביניהם גם ברגעים שבהם היו חלוקים [...] הם היו אחד, ישות אחת, גולדן אחד".
כדי להקשיב למשפט כזה ולשמוע בו מורכבות ספרותית ורגשית, לזהות בו כאב ופגיעות, צריך לדאוג שייווצר מספיק מרחב ואוויר סביבו. ואת זה ספרו של גולדן לא יודע לספק. התוצאה היא הצלחה מופרכת: הדמויות אכן הופכות לישות אחת, לגולדן אחד, לקול שמדבר עם עצמו.
