בחודש האחרון נכנסו אוספי המוזיאונים בישראל לשיח הציבורי, וזאת בעקבות הפרשה המסעירה שבמרכזה עומד המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. כזכור, בעקבות לחץ שהגיע עד לנשיא המדינה, המוזיאון ביקש לדחות ברגע האחרון מכירה של כ-200 פריטים נדירים מהאוסף שלו, שיועדה לבית המכירות הפומביות סותביס בלונדון. למרות שבאופן רשמי המכירה לא בוטלה אלא רק נדחתה, סותביס דרש מהמוזיאון הירושלמי פיצויים על סך 1.4 מיליון פאונד, ולשם כך פנה המוזיאון לסיוע מהמדינה, אך נדחה. כפשרה, סוכם כי מומחים מטעם משרד התרבות יבחנו את הפריטים באוסף ויאשרו רק את מכירתם של פריטים שאינם, להגדרתם, "בליבת המוזיאון" - על מנת להשיג את הסכום הנדרש. הפרשה הזו, שכנראה עוד רחוקה מלהסתיים, גרמה ללא מעט אנשים לתהות על מהותו של אוסף מוזיאלי ומדוע, בעצם, מוזיאון צריך להחזיק ברשותו עשרות או מאות אלפי פריטים שיושבים רוב הזמן במחסנים, ובמקרה הטוב רואים אור אחת לכמה שנים בתערוכות מתחלפות?
קיומו של אוסף הוא למעשה מה שמבדיל בין חלל אמנות למוזיאון. "התפקיד הראשוני של מוזיאון הוא לאסוף ולשמר את האוסף", מסבירה טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות, שהאוסף שלו מונה כ-50 אלף פריטים ומציג כדרך קבע תערוכה מפריטיו, הכולל יצירות של מונה, רנואר, ג'קומטי ואחרים. במקביל, המוזיאון מציג חלקים מאוסף האמנות הישראלית העכשווית שלו, בסדרת תערוכות הנושאת את השם "המוזיאון מציג את עצמו". "מוזיאון הוא מוסד שבנוי על האוסף שלו", ממשיכה כהן עוזיאלי, "ואפילו תכנית התערוכות מתארגנת באופן כלשהו ביחס אליו. מוזיאון ישראל, לדוגמה, מקושר אסוציאטיבית למגילות ים המלח שנמצאות באוסף שלו, בעוד שאצלנו, 'דיוקן פרידריקה מריה ברקלימט' של גוסטב קלימט הוא 'המונה ליזה' שבשבילו אנשים מגיעים".
"צריך להבין שהאוסף לא שוכב כאבן שאין לה הופכין", מסביר עידו ברונו, מנכ"ל מוזיאון ישראל בירושלים, לו אוסף המונה כחצי מיליון פריטים. זהו האוסף המוזיאלי הגדול ביותר במחוזותינו ומכיל פריטים בתחומים שונים: ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, יודאיקה, וכמובן – אמנות ישראלית ואמנות בינלאומית. כמו מוזיאון תל אביב, גם מוזיאון ישראל מציג כדרך קבע תערוכות שונות מתוך האוסף, על שלל התחומים השונים שבו. "גם תערוכות הקבע משתנות ומתחלפות מדי פעם", ברונו מסביר. "בתחום הארכיאולוגיה, למשל, המוזיאון הוא חלון הראווה של כל עולם החפירות בארץ, ולכן כשיש חפירות וממצאים חדשים אנחנו מחדשים את התצוגה. אבל לא רק שם, גם בתערוכות הקבע של האמנות יש תנועה, ובמקביל, במסגרת התערוכות המתחלפות יש מדי פעם תערוכות שמבוססות על האוסף".
ברונו מסביר כי האוסף משמש כיסוד המחקרי של עבודת האוצרים במוזיאון. "תחשבו על אוצר שליד המשרד שלו יש מחסן עם החומרים באיכות הגבוהה ביותר. הוא יכול להיכנס אליו וממרחק אפס לראות את משיחות המכחול של פיקאסו או ואן גוך. זה אומר שעומק ההיכרות שלו וההבנה שלו את הניואנסים היא אחרת לגמרי מצפייה בהם דרך מסך או בתצוגה אליה האוצר מגיע אחת לתקופה". אך בה בעת, ברונו מודה כי ישנם פריטים באוסף שלא יגיעו לידי תצוגה. "הנגישות שלהם לקהל הרחב או המופע האסתטי שלהם לא עובד עד הסוף", הוא מסביר, "אבל הם כן יתנו עומק והבנה לתערוכה שתעסוק בתחום".
"אוסף הוא הזהות של המוזיאון"
"חשוב שתהיה נגישות לאוספים של המוזיאונים, כולל מה שלא מוצג בפני הקהל הרחב", אומר ד"ר ספי הנדלר, היסטוריון אמנות באוניברסיטת תל אביב ומנהל הגלריה האוניברסיטאית. "אני זוכר שפעם הגעתי למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון כדי לחקור את אחד הרישומים של פרמיג'נינו, אמן איטלקי מן המאה ה-16. הביאו לי כפפות לבנות והניחו מולי קופסה עם 40 רישומים ששווים בערך 50 מיליון דולר. אלה לא דברים שיכולה להיות להם נגישות לכולם, חייבים לקבוע סייגים מסוימים. אבל אם כיתה של סטודנטים רוצה לבקר או לצפות במשהו מתוך האוסף, המוזיאון חייב לאפשר את זה. צריך לזכור שאחת המשימות החשובות של מוזיאון היא לחקור, וברגע שאנחנו זוכרים את זה – אפשר לייצר מנגנונים שיאפשרו הנגשה של האוסף", ומוסיף, "מוזיאון נועד להציג אבל גם לשמר, לייצר מהלכים חינוכיים ומפגשים רבי משמעות שלא מתקיימים רק בחדרי התצוגה. יש מוזיאונים שהאוספים בהם הוא מה שמנחה את המוזיאון. הלובר הצרפתי, למשל, לקח יצירות מהאוסף ובנה מוזיאון שלם נוסף בלאנס, עיירת כורים כושלת בצרפת, ועל אחת כמה וכמה מה שעשה בפתיחת הלובר באבו דאבי. דוגמה נוספת היא מוזיאון האופיצי בפירנצה, שהמנהל שלו לקח יצירות מהאוסף והטיס אותן לסין, שם הן בילו במשך שנתיים וצפו בהן יותר אנשים ממה שהגיעו לאופיצי אי פעם. השימוש ביצירות מהאוסף נותן למוזיאון חופש פעולה גדול מאוד".
בדומה לחו"ל, גם המוזיאונים בארץ מאפשרים לאנשים ספציפיים להיכנס אל מחשכי המחסנים ולצפות ביצירות מתוך האוסף. "אנחנו עושים שיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים", מסביר ברונו. "כיתות של סטודנטים מגיעות לא פעם לביקורים במחסנים ובמעבדות השימור שלנו. לאוצר מחלקת הצילום שלנו, נועם גל, יש קורס באוניברסיטה העברית שמתקיים, לפחות בימים כתיקונם, ממש כאן במוזיאון. כך הסטודנטים יכולים לראות במו עיניהם וממרחק אפס צילומי מקור מראשית תולדות הצילום, שזה עניין די משמעותי. גם לאוסף הרישומים וההדפסים שלנו יש חדר עיון אליו אפשר להזמין תור ולראות בעיניים רישום של פיקאסו או הדפס של מאטיס".
שימוש מרכזי נוסף שיש לאוספים, גם בארץ, הוא השאלות לתערוכות מחוץ לכותלי המוזיאון, בארץ ובעולם. "יש שני סוגים של פעילות בעניין הזה", מסביר ברונו. "האחד, הוא השאלות של יצירות או אובייקטים בודדים, עניין שקורה המון - בין עשרות למאות יצירות מושאלות על ידינו בשנה, ואלה רק ההשאלות שמתממשות, כי יש גם כאלה שאי אפשר להיענות להן. השני, הוא השאלה של תערוכות שלמות שאנחנו מניידים בעולם. בשנה הבאה נשלח תערוכה של יצירות מופת מאוסף הרישומים וההדפסים שלנו למוזיאון פושקין במוסקבה, יש תערוכה נוספת שאנחנו אמורים לשלוח אותה לשלושה מוזיאונים ביפן, ובימים אלו אנחנו עובדים על החזרת אוסף האימפרסיוניזם שלנו, שעשה סיבוב הופעות בדרום קוריאה".
6 צפייה בגלריה
אחת המשימות החשובות של מוזיאון היא לחקור
(צילום: ג'סיקה לוינסקי, מוזיאון ישראל, ירושלים)
"מבחינתי, אוסף הוא הזהות של המוזיאון", אומר יגאל צלמונה, חוקר אמנות, מרצה בבצלאל, יועץ בספרייה הלאומית, ולשעבר אוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל. "האוסף נועד כדי לשמר תרבות, ואוצר או מנהל מוזיאון נמדדים ביכולת שלהם להעשיר ולנהל את האוסף. אני חושב שעיסוק באוסף הוא אלף-בית של עשייה מוזיאלית. מדובר בהון סימבולי. זה לא נדל"ן, אלא מורשת". על פי צלמונה, רוב המוזיאונים הגדולים מציגים כ-10% מתוך האוסף שלהם, אך זה משתנה כיוון שיצירות ותערוכות מהאוסף מתניידות למקומות שונים בארץ ובעולם. "אוסף הוא דבר חי", הוא מוסיף, "בטח בשביל המחקר והזיכרון וגם בשביל היכולת להנגיש חלקים ממנו לקהל. צריך לקחת בחשבון שטעם הוא גם דבר שמשתנה. לפני 100 שנה למשל, רמברנדט לא נחשב לאמן חשוב. אם למנהל מוזיאון היו אז הרבה רמברנדטים – הוא היה בטח מנסה להיפטר מהם. מוזיאונים כן אמורים לחדש אוספים, אבל הם צריכים לעשות את זה במקצועיות ובזהירות רבה ובמחשבה מהודקת, ורק אחרי מבחנים ובדיקות".
פעולת החידוש עליה מדבר צלמונה נקראת Deaccessioning - פעולה שעדיין לא מצאו עבורה מונח ראוי בעברית. על פי ההגדרה המילונית באנגלית, מדובר בתהליך בו יצירה או אובייקט אחר מוסר לצמיתות מאוסף של מוזיאון. זוהי פעולה מקובלת ומותרת למוזיאונים במהלך ההיסטוריה ועד היום, שמטרתה לשבח את האוסף הקיים. לתהליך הזה קיימים קריטריונים רבים ושורה ארוכה של תנאים בהם צריך המוזיאון לעמוד כדי לבצע אותה. "הפעולה של השבחת האוסף דרך דיאקסשיין היא כזו שבמסגרתה המוזיאון מוכר יצירה מהאוסף כדי לקנות משהו אחר", כהן עוזיאלי מנסה לפשט את העניין. "באפריל האחרון, הוציא איגוד מנהלי המוזיאונים לאמנות בארצות הברית, קנדה ומקסיקו הודעה על הקלת הנהלים הקיימים. הם כתבו כי במציאות הנוכחית, אם יש צורך בכך, אפשר לתת למוזיאון להשתמש בכסף שמגיע מדיאקסשיין כדי לשמור על תפעולו השוטף. כלומר, לא יציבו אף אחד מהמוזיאונים שיעשה זאת מול כיתת יורים. זה עשה קצת רעש בארצות הברית, ואז יצא האיגוד עם הסתייגויות להצהרה".
בארץ, מסבירה כהן עוזיאלי, רשות העתיקות אחראית לנהלים על פריטים שמתוארכים עד סוף המאה ה-18, ומה שמתוארך לאחר מכן - כפוף לכללים של משרד התרבות ומינהל התרבות. "המעמד של אוספים פרטיים הוא מאוד מורכב", היא מוסיפה ואומרת, "הרבה מהם מבוססים על השאלות קבע ששייכות לקרנות ולא למוזיאון. במוזיאון תל אביב, לדוגמה, יש עשרות הגדרות שונות ליצירות האוסף. גם אני בתור מנהלת לא יכולה לעשות עם רובן מה שאני רוצה".
צעד חשוב ומשמעותי שמוזיאונים ברחבי העולם עושים בשנים האחרונות הוא דיגיטציה של האוספים שלהם והנגשתם באופן מקוון לציבור. רייקסמוזיאום באמסטרדם ובעקבותיו, המטרופוליטן בניו יורק, העלו לרשת חלק ניכר מהאוספים שלהם וכך מאות אלפי יצירות ניתנות לצפייה, להורדה ולשימוש חופשי. בעקבות שני המוזיאונים הללו פצחו במהלך דומה גם מוזיאון פול גטי בלוס אנג'לס והגלריה הלאומית בוושינגטון, וסביר להניח שזוהי רק ההתחלה. ומה בארץ? "אנחנו עובדים על דיגיטציה של אוסף מוזיאון תל אביב", מוסרת כהן עוזיאלי, "נרצה להעלות אותו לרשת כדי שאנשים יידעו מה יש, ואיך זה נראה לפני שהם מגיעים לצפות באוסף. כרגע, מדובר בשימוש בעיקר לצורכי מחקר". במוזיאון ישראל כבר קיימים ברשת חלקים מועטים מהאוסף, וניתן לצפות בהם דרך אתר המוזיאון. "אנחנו רוצים לשפר את הנגישות הדיגיטלית, וחלק מזה הוא הנגשה של האוסף בצורה בהירה ונוחה יותר", מוסר ברונו. "אני מקווה שתוך שנה או שנתיים נראה בנושא הזה תמונה שונה לגמרי".
