מוריסי כנראה ירצה לשכוח את השנה החולפת, ולא בגלל הקורונה. בחורף האחרון הוא פוטר מחברת התקליטים שלו, לאחר שאנשיה טענו שהם שואפים לגוון את קטלוג האמנים החתומים אצלם. הוא, בתמורה, תקף, ואמר שהם מעדיפים להתעסק עם מוזיקאים ממושמעים שפותחים את הפה רק כדי לשיר. מוריסי, בדיוק כמו בשיר האדיר של הסמית'ס Bigmouth Strikes Again, לא ממש עונה על ההגדרה הזאת. הפה הגדול שלו ממשיך להכות שוב, ושוב, ושוב. מוריסי אולי מרגיש שהוא יודע איך ז'אן ד'ארק מרגישה – כן, כמו בשיר המיתולוגי של להקת האם - אבל נדמה שהוא עושה מאמצים רבים כדי לשוב ולעלות על המוקד. הוא תמך במפלגת הימין הקיצוני For Britain, ונכנס בלא מעט פוליטיקאים שלא התיישרו עם האג'נדה הלא מתפשרת שלו. ואם זה לא מספיק – אז כצמחוני אדוק במיוחד הוא המשיך להיכנס לצלחות של אלו שלא חושבים כמוהו. פעם הוא גם ביטל הופעה בגלל שבאולם תכננו למכור נקניקיות.
לפני כחודשיים הוא פתח חזית נוספת, הפעם מול יוצרי הסדרה הוותיקה "משפחת סימפסון". לאורך 30 וקצת השנים שבהן משודרת המשפחה המצוירת הצהובה, התארחו בה לא מעט מוזיקאים אגדיים שהוכיחו שיש להם גם חוש הומור. מוריסי כנראה לא ימנה ביניהם. לאחר שידור הפרק "פאניקה ברחובות ספרינגפילד" בחודש אפריל האחרון, הוא טען שהוא הוצג שם כ"גזען ולא צמחוני" - כשלא ברור מאיזו הגדרה הוא נפגע יותר. ג'וני מאר, גיטריסט הסמית'ס, דווקא נהנה מהצפייה בפרק. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שהשניים לא הסכימו ביניהם.
בגיל 62, מוריסי הוא בהחלט לא אמן עבר. בתחילת החודש הודיע כי הוא סיים להקליט אלבום חדש ("הטוב ביותר שלי", כך כתב באתר האישי שלו), והאלבום האחרון שהוציא לפני כשנה, I’m Not a Dog On a Chain, הוכיח שהוא עדיין כותב ומגיש שירים חד עם קול שכמעט ולא איבד מעוצמתו. לולא הקורונה, הוא גם היה אמור לצאת לעוד סיבוב הופעות, שהיה אמור לעבור גם בישראל. המופעים האלו אמנם נדחו בינתיים, אבל אפשר לסמוך שמוריסי עוד ישוב לכאן. בעשור וקצת האחרון הוא מנהל מערכת יחסים מאוד חמה איתנו – אולי גם כפיצוי על כך שהסמית'ס לא הספיקו להופיע כאן. הוא אפילו הקדיש לישראל שיר באלבום Low in High School שהוציא ב-2017. מי שמאמין בתיאוריית קונספירציה אולי יטען שהסיבה שמוריסי חוטף מכל עבר נעוצה באהבה שהוא ממשיך להרעיף עלינו.
אבל לא נראה שהסערות שמוריסי מייצר – ואלו שבטח יבואו בשנים הבאות – מזיקות לו במיוחד. האיש לא באמת סופר אף אחד, והוא גם לא עשה זאת לפני 35 שנה, כשאלבום המופת של הסמית'ס, The Queen is Dead, יצא וטלטל את העולם, או לפחות את הרוק הבריטי.
מתחילת דרכם, חברי הסמית'ס רצו להראות שאפשר גם אחרת. הם היו תגובת נגד לפופ הפלסטי והנפוח ששלט במצעדים במחצית הראשונה של האייטיז. על הדרך הם גם בזו לכל מיני להקות שבחרו לעצמן שמות מתוחכמים (והיו לא מעט כאלו בתחילת העשור ההוא). לפי אחת הסברות, הם בחרו לקרוא לעצמם בשם המשפחה הכי נפוץ בספר הטלפונים בממלכה הבריטית. אלא שגם מאי-היומרנות הזאת נדפה רוח לא מבוטלת של חשיבות עצמית מוגזמת, אבל לפחות ב-1986, זה עבד, ועבד נהדר. כי לפני שהסמית'ס הייתה להקה אולטרה יומרנית – בעיקר מהצד של מוריסי, היא הייתה הרכב רוק נפלא – בעיקר מכיוונם של מאר, אנדי רורק (בס) ומייק ג'ויס (תופים). אמנם אף אחד מארבעת אלבומיה לא הפך ללהיט מכירות היסטרי שדגדג את מה שהכניסו אז מפלצות רוק כמו U2 או מכונות פופ משומנות כמדונה (וגם הסינגלים לא בדיוק העפילו לראש המצעד), אבל אי אפשר היה להתעלם ממנה. ברחובות לונדון אולי לא נרשמה פאניקה, וכנראה שגם לא באלו של מנצ'סטר ממנה הגיעו ארבעת החברים, אבל בלא מעט בתים של מתבגרי העשור ההוא, כולל בישראל, האלבום הזה היה מדריך מהדהד להתמודדות עם המציאות.
לקח לרביעייה הזאת לא מעט זמן כדי לתפוס תאוצה. סינגל הבכורה שלהם שיצא ב-1983, Hand In Glove, לא זכה להצלחה. אלו שהגיעו אחריו עבדו קצת יותר טוב, ושנה לאחר מכן, בחורף 1984, הופיע אלבום הבכורה (The Smiths) שסימן אותם ככוח עולה ברוק הבריטי. מוריסי הוכתר ככוכב אינדי עם שירה תיאטרלית וכתיבה שציטטה מכל הבא ליד, מכותבים כאוסקר ויילד ו-ויליאם בטלר ייטס, ועד לקולנוע הצרפתי. השירים עסקו באהבה נכזבת, ילדות כואבת וגם בהומוסקסואליות. באלבום הבא שלהם, Meat Is Murder, הם גם הפכו ללהקה פוליטית. שיר הנושא המטלטל שלו יגרום גם היום לקרניבור האדוק בעולם להניח לרגע את המזלג והסכין גם אם לפניו מונח סטייק מדמם. גם המלכה חטפה לראשונה בשיר Nowhere Fast.
זה היה רק הפרומו לסנוקרת שהגיעה שנה לאחר מכן עם האלבום The Queen Is Dead, שהפך מרגע יציאתו לא רק ליצירה הכי משמעותית של הסמית'ס, אלא גם לאחד האלבומים הגדולים שיצאו בעשור ההוא, ובכלל. כמה גדול? ב-2013 הכתיר אותו מגזין המוזיקה הבריטי NME בתואר האלבום הכי טוב בהיסטוריה.
זהו אלבום קצר עם עשרה שירים מהודקים שהציג להקה בשיאה, בכל היבט כמעט: שירה, כתיבה ונגינה. זה מתחיל עוד לפני שנשמע התו הראשון. מהעטיפה הירוקה שעליה מונצח דיוקנו של שחקן הקולנוע הצרפתי אלן דלון, ואז מגיע שיר הנושא ומהלך התופים המתגלגל של ג'ויס שפותח את הדרמה שנעה משיא אחד למשנהו.
במהלך העבודה על האלבום, היחסים בין הסמית'ס לחברת התקליטים שלהם, Rough Trade, לא היו בשיאם. זה לא הפריע למוריסי ומאר, שהפיקו את האלבום ביחד עם הטכנאי סטיבן סטריט, לעבוד. אך משהו מהטינה הזו בכל זאת חדר לאולפן, ובשיר Frankly Mr. Shankly מוריסי סוגר חשבון עם חברת התקליטים שלו. הוא המשיך לעשות זאת – ויותר מפעם אחת - גם לאורך קריירת הסולו שלו.
בשיר Cemetry Gates, מוריסי סוגר עוד חשבון, הפעם עם המבקרים שפחות התרגשו מיכולות הכתיבה שלו והאשימו אותו בלא מעט גניבות ספרותיות, בעיקר מוויילד, שמוריסי נתלה בו כמו מנטור. ויילד זכה לאזכור נוסף גם במהדורת הסינגל הבריטית של Bigmouth Strikes Again, אולי הלהיט הכי גדול שיצא מהאלבום הזה, כשעל עטיפתו צוטטה השורה שכתב: "המוכשרים לווים, הגאונים גונבים". במהלך הקלטות השיר השתתפה גם הזמרת קירסטי מקול, אולם מאר לא אהב את התוצאה ומוריסי נקרא להקליט את התפקיד שלה, שנוגן במהירות גבוהה.
חודשי העבודה באולפן הולידו אלבום מרהיב ונטול פילרים, שמערבב יפה בין רוקבילי קליל לפאנק-רוק שטוף זעם. אין בו שיר אחד חלש, אך נדמה שהרגע הכי יפה בו מגיע קצת לפני סופו עם There Is a Light That Never Goes Out, שכל מתגבר, וגם מתבגר לשעבר, לא יכול שלא להתרגש כשהוא מאזין לו. עבודת הגיטרה הנהדרת של מאר ריפררה בין היתר לוולווט אנדרגראונד והטקסט של מוריסי כלל ציטוט מ-Lonely Planet Boy של הניו יורק דולז שאותם העריץ. אגב, באחת מהופעותיו בישראל, הם חיממו אותו.
דווקא אחרי שהגיעו לשיאם, היחסים בתוך הסמית'ס, ובעיקר בין מוריסי למאר, הפכו למעורערים יותר ויותר. שנה לאחר ההצלחה של The Queen Is Dead, הם הוציאו את מה שהפך די מהר לאלבום האחרון שלהם - Strangeways, Here We Come. למרות שהאלבום זכה להצלחה נאה, הוא הצליח רק לדגדג את השיאים שהלהקה הציגה לאורך קודמו. אבל גם אחרי הפירוק הם לא נותרו חסרי עבודה, בעיקר שני הכוחות שהניעו אותה. מוריסי יצא לקריירת סולו שהושקה בסערה (Viva Hate, אלבום הבכורה שלו, הגיע למקום הראשון במצעד), וסבלה בהמשך מלא מעט מהמורות עד לקאמבק היפה ב-2004 שהגיע לאחר הפסקה ארוכה. מאר שיתף פעולה עם שלל מוזיקאים והרכבים (בהם ניו אורדר, פט שופ בויז ו-The The) ובשנים האחרונות הוציא כמה אלבומי סולו יפים ששווה להכיר.
35 שנה אחרי אותו אלבום איקוני, המלכה עדיין חיה, אך הסמית'ס לא. הניסיונות שנעשו לאורך השנים לגרום לרביעייה להתאחד לא הבשילו, למגינת ליבם של המעריצים וגם של אנשי חטיבת הקצב בלהקה – רורק וג'ויס. אבל גם כעבור תקופה כל כך ארוכה, The Queen Is Dead הוא עדיין אלבום שנשמע חי מאוד, גם אם קצת יומרני ונפוח – בדיוק כמו הסולן הנהדר ששר לאורכו. האלבום שהורכב משלל ציטוטים, הפך ברבות השנים לאייקון תרבותי שרבים נהנים לצטט ממנו - במוזיקה, בקולנוע ובספרות, ונחשב גם לאחד מהאבות הרוחניים של הבריטפופ. אבל בעיקר, מדובר ביצירה חד-פעמית שכל מי שנחשף אליה בגיל ומצב הרוח הנכון שומר לה פינה חמה בלב.
