השיעמום הוא אולי החטא הגדול ביותר של התסריטאות. יוצר שלא מצליח לפתות את הצופה או לפחות לטוות עלילה שאי אפשר יהיה לצפות אותה מקילומטרים, צריך לארוז את המקלדת שלו ולחשב מסלול מחדש. קלישאות תסריטאיות הן ברוב המקרים הסימן המובהק ביותר לעצלות תסריטאית ואין עליהן מחילה. צריך להבדיל ולומר, לא תמיד תסריט צפוי הוא עניין רע. לפעמים הנשמה רוצה לצפות במשהו מנחם, עם מסלול ידוע, בעיקר כזה שנגמר בהפי-אנד ומזריק קצת גלאם לתקופות ירודות. אבל במקרה כזה, התסריט חייב להכיל איזה שאר רוח שיפצה על המובן מאליו. דיאלוגים שנונים במיוחד, דמויות צבעוניות, סיפורי משנה יוצאי דופן, משהו שיציל את הסיפור מזחילה על הגחון.
למרבה הצער, יוצר הסדרה דארן סטאר ("סקס והעיר הגדולה") לא גיבה את אמילי בנשמה היתרה שתציל את התסריט שלו, ומנגד לא דילג על אף קלישאה בדרך. הגיבורה שלו היא קלולסית לא מאיימת ומצד שני אשפית במקצועה, הקולגות החדשות שלה מתעבות אותה - ובראשם הבוסית (הכול מקנאה! למה לא לפרגן?), ומנגד כל גבר שפוגש בה מתאהב מיד.
"אמילי בפריז" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
בתוך השפע הגדול של סדרות ריאליסטיות, "אמילי בפריז" נשענת על פריבילגיה תסריטאית שכבר אין לה זכות קיום. או במילים אחרות: אם דארן סטאר היה טורח לצפות בטלוויזיה עכשווית במקום להעביד את הדמות הראשית שלו בצחקוקים ובניסיונות להפוך את הצרפתים לאמריקאים, אולי היו נחסכות מאיתנו כמה מהקלישאות התסריטאיות שנאלצנו לבלוע בסדרה הקטנה שלו. הנה כמה דוגמאות, אמילי, פתחי יומן ורשמי לפנייך.
לא יודע איך לכתוב על תרבות זרה? תעסיק כותבים זרים!
נתחיל, כמובן, בהתחלה. אמילי מגיעה לפריז רק כדי לגלות, למרבה ההפתעה, שהצרפתים הם פארודיה על עצמם - נבזיים, סנובים ומטרידים מינית עוד לפני הקפה של הבוקר. מעליב? לא נכחיש. מיושן? עד כדי גיחוך. סטאר, תאמינו או לא, כל כך רצה ללכוד את הקסם של פריז שהוא שלח את הכותבים שלו, אמריקנים מלידה, לגור בעיר כמה דקות כדי למקסם את האותנטיות של הכתיבה. במקום הרילוקיישן ההמוני הזה הוא היה צריך פשוט מישהו שמכיר את פריז מבפנים, ויודע על מה הוא כותב. ולא, סופ"ש מהיר בפריז הקלאסית זה לא נחשב. גם מעיניהם של הצרפתים, אגב, לא נעלמה הפרובינציאליות של סטאר, ואת התגובות הנזעמות/לגלגניות שלהם על האופן שבו הצרפתים הוצגו, כמגעילים וכמי שמתנכלים לאנשים שלא דוברים צרפתית, הם סיכמו במילה אחת: רידיקול (מגוחך).
בינתיים, ממש באותה יבשת, כתבה מינדי קלינג את "אמת או חובה" (Never Have I Ever) על סמך החוויות האישיות שלה כבת למשפחת מהגרים הודית בארצות הברית של אמריקה. היא יכולה להרשות לעצמה להקצין או לגעת בסטריאוטיפים קומיים בסדרה שלה, בעיקר כי היא לא מציגה אותם באופן מגוחך, אלא מאזנת אותם בעזרת מערכת היחסים המורכבת של הדמות הראשית שלה עם הרקע התרבותי ממנו היא מגיעה. אם סטאר ניסה לכתוב שיר אהבה לתרבות הפריזאית אז זה יצא לו עקום להפליא (מוכרת פרחים שמסרבת למכור זר כי הקונה לא יודעת צרפתית? גיב מי אה ברייק). וזה עובד – למרות שהחברים של דיווי תואמים לא פעם לסטריאוטיפ אמריקני מוכר, דיווי היא הכול חוץ מקלישאה על תיכוניסטית אמריקנית ובהחלט נותנת קול מרענן לקהילת המהגרים שבתוכה גדלה.
זו לא תוכנית פמיניסטית אם הפכת הטרדות מיניות ללגיטימיות
כן, פריז היא בירתם של הצרפתים הפלרטטניים, שלמרבה המזל הם תמיד חתיכים ושרמנטיים, אז זה לא נחשב להטרדה, לא ככה? ואם הם שולחים לך לאנז'ריי לעבודה, לפחות מדובר באנשים עשירים ונחשקים, וגם אז זה בגלל שהם רוצים שתרגישי סקסית, כלומר עם עצמך בבית, כן? או שתלבשי תחרה לא נוחה שאין לה כלום עם הפונקציונאליות של הלבשה תחתונה רק כדי שבכל פעם שתיאלצי לסדר חוטיני סורר תרגישי כמה את.. סקסית וחזקה, לא? לא, אבל לא תשמעו את זה מאמילי, שנעה באמביוולנטיות בין השאלה האם להרגיש מוטרדת או מוחמאת מול מחוות שהן בפירוש הטרדה מינית - וזה מהבחורה שמנסה ללמד את הצרפתים מאיפה משתין ה-MeToo.
נאמר כבר לא מעט (כולל במדור הזה) על החידוש העצום שהביאה מיקיילה קול ב"להרוס אותך", לדימוי של המותקפת המינית בטלוויזיה בפרט ובחיים בכלל. אם סטאר מנסה להעביר מסרים חינוכיים באשר לפמיניזם והעצמה נשית, או ללמד את הצופות שלו איפה עובר הקו האדום ואיך לדעת מתי את מוטרדת מינית, לא יזיק לו ללמוד מקול דבר או שניים בעניין. אצלה הטרדות מיניות יכולות להתקיים על קשת רחבה של התנהגויות, והן עדיין הטרדות, גם כשהן קורות לבחורה שנהנית להשתעשע פה ושם עם סטוצים וחומרים משני תודעה. לא רק לצעירונת קוקטית שמרנית שמעבירה את זמנה בהדיפת גברים באמצעות עפעוף וסלפי ברווז.
גילטי פלז'ר נשי יכול להיות אינטליגנטי ומתוחכם (וגם: בוסיות לא חייבות להיות ביצ'יות!)
ואם אנחנו כבר בענייני פמיניזם (גוועלד!), אמילי יכולה לקחת דוגמא מהגיבורות של "עושות כותרות" (The Bold Type). במקום לשוטט ברחבי פריז, לצ'קצ'ק אין ולגלגל עיניים או לדקלם סיסמאות MeToo, ג'יין, סאטון וקאט - הצעירות השאפתניות שעובדות במגזין הנשים "סקארלט" - לא מדקלמות פמיניזם אלא מדגימות אותו: החיים שלהן שזורים בנושאים שבאמת מעסיקים נשים, החל מרומנטיקה ועד נושאים כבדי משקל כמו מיניות, קריירה ובריאות האישה, ועדיין מתפקדות על תקן גילטי פלז'ר מענג. הן מקבלות הזדמנות להיכשל וגם לחקור את הכישלון שלהן וללמוד ממנו באמת, במקום שיתגברו עליו בהינף עט תסריטאית. זה בסדר לטעות וגם לשאת בתוצאות של הטעות, ולא פחות חשוב - אפשר לעשות את זה ועדיין להיות לבושה נהדר.
6 צפייה בגלריה
אז נשים יכולות לדבר ביניהן - ולא על גברים? נראה שב"עושות כותרות" זה אפשרי
(צילום: John Medland/Freeform/Universal Television באדיבות yes)
מבחן בקדל קובע שייצוג נשי בסרט הוא ראוי כשיש לפחות שתי דמויות ראשיות שהן נשים, שהן משוחחות ביניהן והנושא אינו גבר אחר. "עושות כותרות" עוברת את המבחן הזה, ובגדול. יותר מזה, מה שדארן סטאר שכח מאז שסיים את דרכן של קארי, סמנתה, מירנדה ושארלוט, "עושות כותרות" הפך לגולת הכותרת של הסדרה - חברות אמיתית בין נשים היא אינה מותרות, אלא רשת ביטחון הכרחית לשפיותה של כל אישה. ואם תרצו לרמוס קלישאה נוספת – הבוסית שלך לא תמיד חייבת להתנהג כאילו הרגע חצתה את שערי הגיהינום. ג'קלין, העורכת הראשית של "סקארלט", היא בוסית מהחלומות. חדה, מצחיקה, שמזינה את הנשים הצעירות שעובדות תחתיה ומבינה מתי הן זקוקות ליד מסייעת ומתי לדחיפה מעודדת קדימה.
גם בגדת וגם לא שילמת מחיר? כל השאר זה מינוס עלילתי
הסדרה המבריקה "פליבג" הותירה אחריה שתי עונות ומעריצים שבורי לב, ועל הדרך גם הורישה ביטוי לז'רגון מערכות היחסים: פליבגינג, שהיא הנטייה להתקשר רומנטית או מינית דווקא עם האדם הלא נכון. ולא בכדי: פליבג, גיבורת הסדרה (אותה מגלמת פיבי וולר-ברידג', שגם כתבה, ביימה אותה), היא ללא ספק בעלת חגורה שחורה בפליבגינג. מבחורים שהיא דגה ברכבת התחתית וכלה בבחור האלוהי - עד שמתברר שהוא אכן מאמין שהוא סוג-של אלוהים. מערכות היחסים של פליבג, כולל זאת עם האקס ההולך ושב שלה, הארי, הן מאמללות במקרה הטוב והרסניות במקרה הפחות טוב. הן קריאה לעזרה.
אבל בואו נתמקד בסיטואציה אחת מקבילה (שהיא גם ספוילר לתוכנית, ראו הוזהרתם) – פליבג שוכבת עם בן הזוג של בו, החברה הכי טובה שלה, מה שהוביל להתאבדות של בו והשאיר את פליבג רדופה ואכולת רגשי אשם. אמילי מפריז, לעומת זאת, פוגשת שף צעיר וחתיך בשם גבריאל, מתאהבת בו, מנשקת אותו, מגלה שהחברה שלו היא קאמי, צעירה פריזאית שהיא הכירה לא מזמן והפכה לחברה טובה שלה, ו.. ובכן, ממשיכה להתנשק ולנהל סוג של רומן עם גבריאל, כולל התמזמזויות פומביות. כן, הייתה שם איזו דקה שהיא הרגישה קצת לא נעים, בכל זאת, קאמי הייתה כל כך נחמדה אליה, אבל זה לא הפריע לה להמשיך במשולש הלא-חמוד-בכלל הזה כאילו מדובר בקומדיה רומנטית. אין השלכות להתמודד איתן ביקום של דארן סטאר, אין אשמה, אין בושה, כי האהבה - כמו שמבטיחה האמרה הצרפתית - מנצחת את הכול. סתם. זאת לא אמרה צרפתית, אבל מתאים להם, לא? הם כאלה רומנטיים.
החיפוש אחר האהבה לא מלא בגברים שמדגמנים לפרנסתם
פליבג, אגב, היא לא הגיבורה היחידה שמגששת במבוך הדייטים ומתקפלת בפרידות. כמוה גם איסה ריי של "לא בטוחה" (היוצרת השלישית ברשימה הזאת שמככבת בסדרה של עצמה, רק אומרת). אם איסה הייתה אמילי מפריז, לורנס הכמעט-ארוס שלה היה נפרד ממנה תוך כדי אכילת טאקו, היא הייתה לוקחת שלוש דקות להתאבל עליו ואז מתפנה לסנן ערימת גברים לוהטים שרק מחכים שתפציע בבר השכונתי. כולם חומר גלם שופרא דשופרא למערכה רומנטית אחת לפחות, אולי ליותר, שרק חיכו לבחורה כמוה. היא בוחרת בזה שדווקא כבר נמצא במערכת יחסים רומנטית אבל היי, החיים מלאים בהפסקות צהריים ארוכות! האין זאת?
6 צפייה בגלריה
פוגשת גברים מכל הסוגים. איסה מתוך "לא בטוחה"
(צילום: Merie Weismiller Wallace, באדיבות HBO)
אבל איסה של "לא בטוחה", לעומת זאת, לא זוכה לחוות את טעמו של הבגט בפריז האביבית. היא חיה בחיים עצמם. היא נפרדת מהחבר שלה בחמש השנים האחרונות במהלך ימים ארוכים של לבטים ותסכולים. כשהסבב הראשון של הפרידה נגמר היא מתמודדת עם סשן ניסוי וטעייה, כי פרינס צ'ארמינג לא חיכה לה בצד השני. היא פוגשת ייצוגים של גברים מכל מיני סוגים. הדייטים הבאים שלה מגיעים עם מאניה דיפרסיה, חוסר רצון למחויבות ומיותר לציין שאף אחד מהם לא נראה כאילו הוא נתלש הרגע ממגזין אופנה. אבל המסע אליו היא לוקחת את הצופה מתגמל פי אלף מזה שאמילי מציעה, כי שום דבר לא בא בקלות וכמו שנהוג לומר - יהודי, כשכקשה לו, הוא יודע שהוא בעלייה. וכן, זה תופס גם לגבי גויים.
