"אלון קסטיאל אנס אותי" הייתה הכתובת על השלט שהחזיקה עירד מרציאנו-צייגר, כשעמדה לפני שנתיים וחצי מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב. באולם בית המשפט נערכו הדיונים בעניינו של קסטיאל ובסופם נגזרו עליו ארבע שנים ותשעה חודשי מאסר ותשלום פיצוי למתלוננות. התלונה של מרציאנו-צייגר לא נכללה בתיק האישום הסופי אבל היא ללא ספק עמדה בחזית הפרשיה, והסיפור שלה משקף את התמורות שעובר הדימוי התקשורתי של נשים (וגברים) שהותקפו מינית. זה התחיל מפוסט אנונימי שפרסמה בפייסבוק, בו הזהירה נשים מ"איש עסקים מוכר בסצנת חיי הלילה בתל אביב" והפצירה בהן להתלונן. בהמשך נחשפה בעצמה, פתחה פרויקט מימון המונים להגשת תביעה אזרחית נגד קסטיאל ופעלה לשינוי חוק העונשין, שאוסר על פרסום זהותה של נפגעת מינית גם במקרים בהם היא רוצה להיחשף.
8 צפייה בגלריה
"הופכת כל אבן בדרך להבנה של משמעות ההסכמה המינית". מיקיילה קול מתוך "להרוס אותך"
(צילום: Laura Radford/HBO)
באופן יותר מהיר, יותר עוצמתי ויותר אפקטיבי, לתקשורת - ובעיקר לסיקור בטלוויזיה ובפרינט - יש כוח משמעותי בעיצוב הדימוי של נשים וגברים שהותקפו מינית. אחת מתמונות האילוסטרציה שהתקבעו בתודעה מזה שנים היא של אישה שעברה תקיפה מינית - היא לרוב יושבת מקופלת בתנוחה עוברית בפינת חדר, פנים מופנות כלפי מטה כדי שלא תיחשף, מוגדרת על ידי הטראומה שעברה ותו לא.
הייתה זו תנועת MeToo שפרצה דרך עבור נשים שהותקפו מינית ועודדה אותן שלא להסתתר, אלא להעביר את האשמה והבושה אל התוקף. לא פחות חשוב, היא הבהירה עד כמה הטרדות ותקיפות מיניות הן נפוצות והוכיחה שכמעט כל אישה מתמודדת איתן, וכך דחפה לגיוון הדימוי התקשורתי של אישה שעברה תקיפה מינית, ואפשרה הזדהות לנשים רבות יותר. ההטרוגניות הזו באה לידי ביטוי לא רק במציאות אלא גם בזו שנמצאת איתה ביחסי גומלין אינסופיים, מחקה אותה ומשפיעה עליה בו זמנית - הטלוויזיה.
עם כמות הסופרלטיבים שהורעפה על "להרוס אותך" של HBO (שמשודרת ב-HOT, yes וסלקום tv), נראה כי היוצרת מיקיילה קול, שגם מגלמת את התפקיד ראשי, יכולה לרוץ לנשיאות ארה"ב - אבל היא מעדיפה להשפיע באמת ולכתוב סדרות. באמצעות אראבלה, דמותה בסדרה, היא הופכת כל אבן בדרך להבנה של משמעות ההסכמה המינית, ומאתגרת שוב ושוב את התפיסה החברתית בנוגע לשאלה איפה ממוקמים גבולות ההסכמה הזאת. כמעט כל ההתנסויות המיניות של הדמויות הראשיות בסדרה נגועות בסוג של מיניות לא הוגנת, החל מתקריות כמו גבר שמוריד את הקונדום באמצע אקט מבלי לשאול את בת הזוג שלו ועד לתקיפה מינית באמצעות סם אונס - שאת שניהם עוברת הגיבורה. למעשה, כפי שציינה קול בראיון ל-ynet+, יש רק סצנה אחת בכל 12 הפרקים בסדרה בה מתקיים אקט מיני בהסכמה מלאה. בסצנה הזאת, אגב, מככב גם טמפון מדמם. "אני חושבת שאם יש קריש דם בסצנה אז צריך לראות אותו", אמרה קול בראיון, "זה לא ניסיון להיות שנויה במחלוקת או ראשונה".
"מה שיפה בסדרה זה שהיא מראה את האופציות, ולא מדברת על אופייני ולא אופייני", מדגישה יעל אפריאט, מנהלת פרויקט "לילה טוב" במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב. "הבחור שהיא שכבה איתו והוריד את הקונדום אמר לה 'למה לא סיפרת לי?', והסאבטקסט הוא שמה שקרה לה משנה את המיניות שלה למשהו אחר. אם היא הייתה אומרת שהיא נפגעה מינית אולי הוא היה יותר זהיר או בכלל לא שוכב איתה, אבל למה שהיא תספר לו את זה? למה שתשתף אותו במשהו כל כך אינטימי? כי היא צריכה להגן על עצמה?".
"להרוס אותך" - טריילר
(באדיבות HBO)
כדי לדייק את האבחנות שלה לגבי ההסכמה המינית, קול מתעקשת לקחת את אראבלה עד לקצה - היא בחורה כריזמטית, יצרית, שמועדונים וחומרים משני-תודעה הם חלק מהבילוי הסטנדרטי שלה והיא פתוחה לסקס מזדמן, אפילו אחרי התקיפה הראשונה, במקביל לחקירה שהיא עורכת בניסיון להבין מה קרה לה. בגילומה של קול, אראבלה היא ללא ספק עוד חוליה בשרשרת הייצוג של נפגעות תקיפה מינית, וחוליה מהפכנית משהו, אם יורשה לומר. ההתמודדות שלה עם התקיפות שעברה מרחיבה את סקאלת הייצוגים הקודמים של נשים וגברים שהותקפו מינית ומנרמלת ייצוג מציאותי נוסף (שאולי בעיני חלק מהצופים ייחשב בעייתי), מבלי לבטל את האחרים.
"זאת סדרה שנותנת מענה לצורך מאוד גדול של קהל שעד היום החוויה שלו לא באה לידי ביטוי", אומר ערן האן, מנהל קו סיוע ארצי לנערים ולגברים נפגעי תקיפה מינית, מרכז סיוע תל אביב, "ואני מדבר על גברים ונשים כאחד. היא מאוד מאתגרת את מה שאנחנו קוראים לו האשמת הקורבן, כי מאוד קל להאשים אותה בחיים על הקצה עם סמים ומפגשים מיניים, והסדרה מבהירה שזה בכלל לא משנה כי פגיעה מינית היא מה שהיא, וכשאין הסכמה אז אין הסכמה".
"זה לא שאראבלה לא חווה קושי", מחדדת אפריאט, "היא סובלת מפוסט טראומה, מפלאשבקים, זה משפיע על איך שהיא סוגרת את הדלת, על הכתיבה שלה, זה משפיע על ההוויה שלה וזה נוכח. אבל אנחנו מקבלים עוד צדדים, היא לא רק הנפגעת. היא מסרבת לקחת כוס שתייה מזרים אבל היא כן תתחיל עם בחור שבא לה לשכב איתו, זורמת לסטוץ. ובמקום מסוים זה סודק לנו את הציפיות מנפגעת מינית, וגם רלוונטי לזיהוי שלנו כחברה את האירוע הזה כשהוא קורה".
בעבודת המחקר שלה, שעסקה בסיקור התקשורתי של נפגעות תקיפה מינית, ציינה ד"ר הגר להב, מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, מספר דרכים בהן התקשורת מתארת נפגעות. ביניהן היא מזהה התייחסות כאל קורבנות ("המדגישה את היותן קורבן 'חלש', 'אומלל' ו'סובל'"), אחריות ("המציגה את המותקפת כבעלת אחריות אישית לתקיפתה, למשל 'איך נערות יכולות להתגונן בפני סם אונס?'.. או האשמה של האישה בחוסר זהירות") ואשמה ("במסגרת זו הוצגו נשים כפתייניות, מניפולטיביות ושקרניות"). "כחברה אנחנו משמרים מיתוס של איך נראית פגיעה מינית - בדרך כלל זה האדם הזר והאכזר, שיפגע באישון לילה באישה חסרת אונים או הפדופיל שיחלק סוכריות - למרות שהסטטיסטיקה הפוכה. באותה מידה קיים מיתוס של הנפגעת: היא דיכאונית, קורבן, משותקת, לא מצליחה לנהל מערכות יחסים. בחלק מהמקרים זה נכון, חלק מהנפגעות חוות פוסט טראומה מורכבת אבל אין דרך אחת 'נכונה' להתמודד עם טראומה מינית".
אפריאט מוסיפה ואומרת כי "המיתוס הזה מקשה גם על הזיהוי כי יכול מאוד להיות שזה קרה למישהי שרוקדת לידי במועדון או לומדת או עובדת איתי, וגם לגבר לצורך העניין, ואנחנו לא תופסים שזה קיים כי בראש שלנו זה צבוע כטרגדיה קיצונית. קשה לנו לתפוס שזה קרוב אז אנחנו מרחיקים את זה, אבל זה לא הופך אותה לנפגעת פחות או את המקרה שקרה לחמור פחות".
"במשך שנים סיפרו לה מי הקורבן - והיא לא רוצה להיות הבנאדם הזה"
גם ההיסטוריה של המותקפת המינית בסדרות טלוויזיה מבהירה שרק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות שינוי. ברוב המקרים סבל הייצוג הטלוויזיוני של תקיפה מינית מחיסרון ברור: הוא נוצל כמכשיר לקידום העלילה ועוצב באופן שימקסם את ההלם של הצופים בדרמות ובמותחנים. הדוגמה הבולטת ביותר מהעשור האחרון היא "משחקי הכס" - בתוך 67 פרקים עתירי זימה הטמינה הסדרה 17 תצוגות של אונס או ניסיון לאונס (כולל האונס של סאנסה סטארק על ידי בעלה), מבלי לתת מקום להשלכות שלו. בחלק מהסדרות התקיפה מוצגת כאקט סקסואלי למרות שאין לו דבר עם מיניות אלא עם שליטה ודיכוי. רוב הסדרות שעסקו בנושא התעכבו על התוקף או השוטר-חוקר שמפענח את המקרה, וכשזה מגיע למותקפת עצמה הן נותרו באותו השטאנץ.
8 צפייה בגלריה
מכשיר לקידום עלילה כדי להמם את הצופים. סצנת האונס מתוך "משחקי הכס"
(צילום: באדיבות HBO)
העלילה של "תוכנית הבוקר" נסובה כולה סביב התמודדות של רשת טלוויזיה עם שרשרת הטרדות מיניות שביצע אחד המגישים הבכירים שלה, ושמה דגש על קשר השתיקה במקומות עבודה סביב מטרידים בעלי כוח. הנשים שהוטרדו, אגב, קודמו כפיצוי. ב"טובות לקרב" ראשי המשרד מנסים להשתיק פרשיית הטרדה מינית מתמשכת שביצע הבעלים לשעבר והמייסד של המשרד, תוך כדי פיצוי המתלוננות. בעונה הרביעית של "אחוזת דאונטון" אנה נאנסת על ידי אורח שמגיע לאחוזה, ומתמודדת עם ההשלכות הנפשיות תקופה ארוכה לאחר מכן. כמוה גם פנסאטקי, אחת האסירות ב"שחור זה הכתום החדש", שנאנסת על ידי הסוהר שהייתה מיודדת איתו, קוטס.
יוצאת דופן הייתה העונה הראשונה של "ורוניקה מארס", ששודרה בשנת 2004. לאורך העונה מתמודדת ורוניקה עם אונס שעברה כשהייתה בתיכון לאחר ששתתה סם אונס שנשתל במשקה שלה, עד לחשיפת זהות התוקף. העלילה, שנמשכה יותר מפרק אחד, הבהירה שאין דרך אחת "נורמלית" להתמודד עם טראומה מינית. בניגוד לייצוגים האחרים, ורוניקה לא הייתה העלמה במצוקה שהמתינה להצלה. בדומה לאראבלה של קול, ורוניקה ניצלה את סוכנות החקירות שלה כדי לחקור את המקרה ובהתאמה הרחיבה את מנעד התגובות האפשרי של נשים במצבה.
אראבלה של קול היא סופרת, כישרון עולה, והצופה פוגש אותה יום לפני הדדליין להגשת הטיוטה לספרה השני. היא מתכוונת לכתוב כל הלילה ומאפשרת לעצמה שעה אחת של בילוי עם חברים במועדון כדי להתרענן. בפעם הבאה שאנחנו פוגשים אותה היא מבולבלת, יושבת מול הלפטופ שלה וכותבת. במהלך הפרקים הבאים היא תנסה להבין מה אירע לה בשעות האבודות שנמחקו מזיכרונה, תפנים את העובדה שהיא סוממה והותקפה מינית ותתמודד עם התחושות שמציפות אותה. גם שני החברים הטובים שלה, טרי וקוואמי, מתמודדים עם מפגשים מיניים שברמה כזאת או אחרת נעשו בניגוד לרצונם. העיסוק בנושא רציני ורגיש לא מונע מ"להרוס אותך" לתפקד כסדרה קצבית מאוד, אורבנית, לא צפויה ומלאת הומור, שמאפשרת לגיבורה שלה להשמיע את קולה. כיאה לגיבורה מילניאלית, אראבלה מתקשה לקבל את העובדה שסוממה, ומאמינה שהפלאשבקים שהיא חווה הם זיכרונות שתולים.
"היא לא רוצה להיות הקורבן כי במשך שנים סיפרו לה מי הקורבן והיא לא רוצה להיות הבנאדם הזה". אומרת אפריאט. "קשה לה להשלים עם זה שהדבר הזה קרה לה כי מה זה אומר עליה מעכשיו והלאה, היא לא רוצה שזה יגדיר אותה. זה מתאפשר כי יש כאן טראומה מאוד חמקמקה, אין סיפור סדור. לא ברור מה ואיך זה קרה והיא לא מרגישה שעבר עליה משהו נוראי. אם היא לא הייתה הולכת למשטרה, יכול להיות שהסיפור שהיא הייתה מספרת לעצמה היה שונה. וזאת החשיבות של סדרה כמו זאת, שהיא מאפשרת ליותר נשים לשים את עצמן במקומה ולקבל את העובדה שהן עברו פגיעה, שזה קרה להן, כי היא אולי יותר קרובה לאיך שהן מכירות את עצמן".
רק בשנים האחרונות החל שינוי מסוים בייצוג של מותקפות מינית בטלוויזיה. הדרמה "לא ייאמן" של נטפליקס, המבוססת על סיפור אמיתי, שברה את הדפוס עם סדרה רגישה ואנושית, שמתמקדת בזווית החוויה של נפגעת תקיפה מינית שהסביבה מסרבת להאמין לה. הפרק השלישי והמדובר בעונה השישית של "בנות", שיצרה לינה דנהאם, חושף גם הוא את הגבולות המטושטשים של ההסכמה המינית כשהאנה פוגשת בסופר מצליח שהואשם בהטרדה, מגיעה אליו הביתה וכמעט שמשתכנעת בחפותו עד שהוא חושף בפניה את איבר המין שלו בסוף הפרק. ב"חינוך מיני" עוברת איימי תקיפה מינית באוטובוס על ידי גבר זר שמתחכך בה. בדומה לאראבלה גם איימי פעילה מינית, וכמוה גם היא מתקשה להפנים את העובדה שהיא הותקפה וחווה טראומה ("הוא נראה בנאדם כל כך רגיל", היא אומרת), עד שהיא נאלצת להודות שתחושת הביטחון שלה אבדה.
"לקח להומואים המון זמן להבין שזה בסדר לחשוב שפגעו במרחב האישי שלהם"
את קולו של המין הגברי מביא בסדרה קוואמי, החבר הגיי של אראבלה ששורץ בגריינדר ועובר תקיפה מינית דווקא בסופה של חוויה מינית בהסכמה, על ידי אותו אדם. התלונה שהוא מגיש במשטרה מתקבלת בקצת פחות חמלה ופתיחות מזו של אראבלה ומגבירה את תחושת השיתוק שלו. "לעומת אראבלה, קוואמי בחוויה של חוסר אונים, 'לא יכולתי לעשות כלום'", מסביר האן. "ובחוויה שלו כגבר, אולי גם גבר שחור, הוא היה אמור לעשות. גבר חי בתחושה שהוא יכול לסמוך על עצמו במצב שהוא מאוים, ככה חינכו אותנו. העניין הוא שהומואים וסטרייטים לא יודעים שבזמן פגיעה מינית היכולת שלהם להגיב משולה לאפס. הם בהלם, קופאים, לא מבינים מה קורה. כאן קול מותחת את הגבול של התפיסה החברתית לגבי מתי מותר לנו להתלונן. זה מזכיר לי את הקמפיין שנעשה פה, בארץ, 'תשמרי על הכוס שלך'.
"במרחבים הלהט"בים קשה לתת שם לפגיעה מינית ואנחנו רואים את זה גם פה. כי קיימת דרישה למיניות חופשית, זה מה שמייחד את הקהילה הזאת מהקהילה ההטרו-נורמטיבית. אנחנו יכולים להזדיין כאוות נפשנו ומונוגמיות זה משהו של סטרייטים. זה משתנה עם הפונדקאות והנישואים אבל עדיין, בכל מה שקשור במיניות יש לגיטימציה לכאורה לחגוג וזה לגיטימי.
"אני נפגש עם המון אנשים ואני שמח שלאחרונה הומואים באים ואומרים 'נפגעתי מינית בדייט. את ה'אקסטרה מייל' שלא הסכמתי לתת - לקחו ממני'. לקח להם המון זמן להבין שזה בסדר לחשוב שהייתה שם השגת גבול, פגיעה במרחב האישי שלהם. הרבה הומואים בטוחים שזה חלק מה'מקצוע' של להיות הומו. 'אם אני הולך לישון עם כלבים - אני אקום עם פרעושים. אני צריך לדעת לזהות מראש מי מסוכן לי', וכמובן שזה לא אפשרי. זה שיח חדש יחסית בקהילה, קודם היה הרבה יותר קל לפנות לאויב ההומופובי בחוץ ממנו אנחנו מאוימים כמיעוט. היום גדלנו ואפשר להבין שגם בתוך הקהילה יש עשבים שוטים".
דווקא בשלב שבו החליטה אראבלה שהיא זקוקה לטיפול ולסיוע והגיעה לפגישה אצל פסיכולוגית, נדמה היה שהיא נסוגה לשלב בו היא מעדיפה שלא לקבל את האירועים ומנסה להמעיט בערכה של הטראומה. היא יושבת מול הפסיכולוגית, מציצה בטלפון ומספרת לה שהיא בסך הכל בסדר. "השיחה עם הפסיכולוגית הייתה מוזרה", מודה אפריאט. "זה אולי קצת סותר, כי בדימוי שלנו של נפגעת מינית - מה נפגעת צריכה? טיפול פסיכולוגי. אבל אני חושבת שהיה קשה לה לשאת את זה, כנראה שעבורה הכתיבה עובדת טוב יותר. באוטובוס היא אומרת לעצמה שיש אנשים בלי טלפון או מלחמה בסוריה, היא מנסה לגמד את הטראומה ולהתחבא כי קשה לה לגעת בכאב. יכול להיות שטיפול היה עוזר לה אבל יכול להיות שכרגע היא לא יכולה להכיל את זה. הרבה פעמים אנחנו שואלים 'מה היא נזכרה עכשיו? עברו עשר שנים' - אז יש לזה סיבות קונקרטיות כמו שהיא החליפה מקום עבודה או שהיא עברה דירה, אבל לפעמים המרחק מהפגיעה מאפשר לגעת בה, כי היא פחות עוצמתית או כי פיתחנו כלים רגשיים להתמודדות. גם בקו הסיוע הסטטיסטיקה של המרחק בין האירוע לפניה לקו עומד על כמה שנים לפחות ברוב הפניות".
אחד מרגעי השיא של הסדרה – זהירות, ספוילר – הוא ללא ספק העלייה של אראבלה לבמה בערב ההקראה והשיימינג שעשתה לזיין (Zain), הבחור שהסיר את הקונדום באמצע הסקס שעשו מבלי לשאול אותה (אקט שבאנגליה נחשב מנוגד לחוק אבל בארץ לא קיבל הגדרה חוקית נפרדת ונכלל תחת מעשה המנוגד להסכמה חופשית). הבחור, שישב על הבמה לצד אראבלה, לקח את עצמו והסתלק מהאולם בעוד היא מתארת את האירוע לפרטי פרטים והנוכחים שולפים ניידים ומצלמים אותו מתחמק.
"אפשר להשוות את זה להתמודדות שלה עם הפגיעה הקודמת", מאבחנת אפריאט. "שם אין אשם והיא לא יודעת להגיד מי זה ואיך להגיב אליו, פה היה משהו מאוד ברור. שם היא הלכה למשטרה להגיש תלונה ופה היא השתמשה ברשתות החברתיות. אז יש כאן תיקון מסוים לחוויה הראשונה. והיא גם מגיעה מעמדה פריווילגית יחסית - היא יוצרת, מפורסמת, בקליקה חברתית מסוימת. כאושיית רשת היא מצאה דרך לעשות צדק, והאינטרנט הוא כלי שמאפשר לאנשים להתבטא בלי חסמים ובלי לחפש איפה ומתי להתראיין, זה עולה מהר ומחבר בין נפגעות. אנחנו עדיין לא מודעים, אגב, למחיר שהיא משלמת עבור החשיפה הזאת, אנחנו רואים את זה רק כאקט אמיץ בינתיים. עכשיו כולם עושים לו שיימינג אבל יכול להיות שזה יקשה עליה למצוא עבודה בעתיד, זה יותר מורכב ממה שזה נראה".
"אני חושב שמה שמיוחד בסדרה זה הקצב שלה", מוסיף האן, "המהירות שבה דברים קורים ומיד עוברים לרשתות החברתיות שמאוד נוכחות – האפליקציות, החיפושים אחרי מידע, האינסטגרם. הכל מאוד נוכח בשיח. כשאראבלה בוכה בבית היא בוכה לשנייה ואז מצלמת את עצמה בכל הפוזיציות היפות של העצב. וזה מאוד נאמן למציאות: עד שאני לא מעלה לרשת הרגש הזה לא קיים. כשהיא חושפת את הבחור על הבמה הווידאו עולה מיד לרשתות החברתיות. יש להן תפקיד חשוב בסדרה ביציאה לאור".
פורסם לראשונה: 07:58, 01.08.20
