יש משהו מאוד נרקסיסטי ביצירות דוקומנטריות של תיעוד עצמי. ומילא הנרקסיזם של היוצר, לא פעם סרטים שכאלה מושכים תשומת לב (במקרה הטוב) בזכות יצר המציצנות של הצופה. לחטט בחדרי חדרים של מפורסמים - בחללים הפרטיים שלהם, בעלייתם ובנפילתם - הוא מקדם רכילות שמתחזק לא מעט סרטי דוקו בימינו. זה היה יכול להיות גם המקרה של "מחברות שחורות", הפרויקט המושקע של שלומי אלקבץ שהוקרן בשבוע שעבר בבכורה בפסטיבל קאן (ובהמשך ישודר בכאן). אלא שביצירה הקולנועית שערך הבמאי מתוך ארכיון הווידאו האישי שלו יש ערך מוסף שמעניק לה מקוריות, עדינות ועניין. לאורך יותר משלוש שעות נחשפת משפחת אלקבץ ברגעים אינטימיים, אך מעבר לשיחות הנפש עם אמא, השתיקות של אבא והייסורים של האחות רונית, "מחברות שחורות" ממזג בין הדרמות שבמציאות לאלו שבקולנוע, בין היחסים הבינאישיים לעיבוד שלהם על המסך, בין האקשן על סט הצילומים לקאט הכואב של המוות. וזה מרתק.
שלומי אלקבץ, כידוע, הוא אחיה הצעיר של השחקנית והבמאית הנודעת רונית אלקבץ, שהלכה לעולמה באפריל 2016 והיא רק בת 51. אבל מעבר ליחסים המשפחתיים הקרובים, השניים חלקו יצירה משותפת, קרובה ויצרית לא פחות. ביחד הם חתומים על הטרילוגיה המוקדשת לדמות של ויויאן אמסלם: "ולקחת לך אישה" (2004), "שבעה" (2008) ו"גט" (2014). רוב רובם של החומרים ששובצו ב"מחברות שחורות" - פרויקט בן שלוש שעות פלוס בשני חלקים - צולמו במהלך התקופה הזו והם נשזרים אחד בשני בפער שבין סלון בית משפחת אלקבץ לאולם בית הקולנוע. כך למשל, באחד הרגעים היפים בחלק הראשון מבין שניים, אנחנו מתוודעים להשוואה בין סיטואציות שונות מחיי המשפחה ששלומי תיעד, ששוחזרו אחת לאחת בסצנות מב"ולקחת לך אישה", כאילו מדובר במחווה לשגרת היום של אמא ואבא.
כבמאי מנוסה, ומורה נערץ לקולנוע, אלקבץ מן הסתם מודע לבעיות הפוטנציאליות של החומרים בכל הנוגע לחשיפה ומציצנות. כצופה אתה חש שהוא מציף את הסוגיה לפתחך בשיחה עם אימו, שתובעת ממנו להפסיק להוציא החוצה את הכביסה המשפחתית - מלוכלכת או לא. היא מתלוננת ש"ולקחת לך אישה" גרם לכך שהשכנים והחברים מסתכלים עליה אחרת, מרחמים עליה. ואילו אבא אלי בכלל מסרב לצפות בסרט, ומבטל את העיסוק שבנו ובתו בחרו לעצמם כמקצוע. החטטנות הזו והרכילות שבעקבותיה עלולים להתעצם כמובן בחלק השני, המוקדש לרונית ולהתמודדות שלה עם מחלת הסרטן. כשחקנית ויוצרת מוכרת בישראל ובצרפת, האבל הלאומי על מותה כבר מאחוריה, ועתה הסרט מספק לכאורה הזדמנות לשחזר את התהליך באמצעות דברים שקרו מאחורי הקלעים. דברים שניסתה להסתיר בשנים האחרונות לחייה.
ב"מחברות שחורות" יש רגעים שוברי לב שיזינו את אלה שמחפשים רכילות מלפני כמעט עשור. למשל כשרונית משוחחת עם שלומי והמצלמה כשהיא קרחת בעקבות הטיפולים. אולם זהו לא לב הסיפור של הפרויקט ואלקבץ מחזיר אותנו שוב ושוב לקולנוע. הדעיכה של אחותו מוצגת תוך כדי תהליך העבודה המשותפת על "גט", כשהיא מוצאת את עצמה תשושה באמצע יום צילום או נאלצת לבטל אחר. התיעוד של ההפקה - כששלומי מאחורי המצלמה ועל המוניטור ורונית מתבקשת לספק הופעות דרמטיות על פי תו התקן המחמיר שהיא עצמה קבעה - הוא לטעמי המהותי והמרגש ביותר. הקונפליקט הזה שבין להיות במאי תובעני לאח אוהב, בין להעניק חיים לסרט שלם ומושלם לדאגה לכוכבת הראשית שלו שאותה אתה אוהב כל כך - הוא מתכתב עם אותן דאגות והתנגדויות של אמא ואבא ליצירה, של שלומי ורונית. וזהו לטעמי הגרעין של הדוקו הרגיש והעדין הזה: לא החיטוט בחיים הפרטיים, אלא נגיעה בנקודות ההשקה שלהם עם הקולנוע.
"מחברות שחורות" הוקרן בפסטיבל כהקרנה מיוחדת כחלק מהתוכנית הרשמית, ושלומי אלקבץ הצטרף לנבחרת מרשימה של הקולנוע הישראל בריביירה הצרפתית, לצד "הברך" של נדב לפיד שנכלל בתחרות על דקל הזהב, "ויהי בוקר" של ערן קולירין שנבחר למסגרת מבט מסוים, ו"איפה אנה פרנק" של ארי פולמן שהוצג גם הוא בהקרנה מיוחדת. בנוסף, הוקרנו בקאן שני סרטים קצרים של במאיות ישראליות - "הביקור" של מיה קפלן שנכלל במסגרת הסינפונדסיון (תחרות הסטודנטים של קאן) ו"מה שלא נשבר" של אלינור נחמיה, שהוקרן במסגרת שבוע הביקורת הצדית לתוכנית הרשמית - שהראו שיש גם נשים יוצרות ומבטיחות בארץ.
קפלן, בוגרת בית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש טיש באוניברסיטת תל אביב, מגוללת ב"הביקור" עלילה שמתחילה כדרמת נעורים קלילה וחרמנית וממשיכה כמעין מותחן הופך קרביים. במרכזה עומדת רותי, חיילת משוחררת המתגוררת בכפר. כשהיא מתעוררת באמצע הלילה היא מגלה להפתעתה גבר צעיר בסלון ביתה. המפגש הארעי והמוזר הזה מתפתח למפגש מיני ועל פניו נראה כי שני הצדדים מרוצים, אלא שאז התברר כי מאחורי הביקור המקרי לכאורה יש סיפור רקע שעומד להאיר את המפגש המיני באור שונה לגמרי וגם לטלטל את רותי. הסרט, שהופק במסגרת פרויקט "גיבורה" בהובלת הבמאיות מיה דרייפוס ומיכל ויניק, עומד על שאלה עקרונית ולא חד משמעית: האם סטוץ חד פעמי שהונע על ידי אישה הופך לפגיעה מינית עם גילוי הכוונות המפוקפקות של הגבר בדיעבד? קפלן משאירה את ההכרעה המוסרית לצופה. לא משנה היכן הוא עומד, הכאב והאכזבה של רותי בא לידי ביטוי עמוק בהופעתה של אלישבע וייל.
בסרטה העדין של אלינור נחמיה, "מה שלא נשבר", התפניות פחות חדות אך גם בו משתנים הדגשים של הסיפור תוך שינוי ההקשר. העלילה נפתחת במעמד שוט נפלא של עופות צלויים, ומפגישה שתי חברות - אלונה (בגילומה של המוזיקאית הילה רוח) והגר (רבקה וייסנפלד) בסוף שבוע בחיפה. השתיים דנות ביחסים ובחופש לאהוב ובהתלבטויות שבין מושאי חיבתן - התלבטויות שרלוונטיות יותר לחייה של הגר המארחת, ולפנטזיות של אלונה האורחת. לרגע קט, כשאבישי מהחיים של הגר מגיע לביקור, אלו החלומות של אלונה שמרגישים כמעט ברי מימוש. אבל הם לא. הם עדיין איתה בדמיון, אבל במציאות יש לה עניינים אחרים להתעסק איתם, ילדים לטפל בהם. הם אולי לא יסעירו את חושיה ולא ישברו לה את הלב (בינתיים), אבל הם המנוחה והנחלה והביטחון והחמימות שתמיד יהיו שם בשבילה (בינתיים).
