לא כל אחד מתחבר למוזיקה של אביתר בנאי, אבל נדמה שאיש לא יכול לכעוס עליו באמת. גם לאחר שהשתתף לפני כחצי שנה ב"ארץ נהדרת" במערכון מצחיק ונוגע ללב שקצת יצא משליטה, בו גילם את עצמו כשהוא מנסה לקיים הופעת חצר (זוכרים שהיו כאלו עד לא מזמן?) מול חבורת בורגנים שלא מעוניינת או מתעניינת במוזיקה שלו, אלא רואה בו עוד מנת ביניים בארוחה שלהם. הסערונת שהוא עורר בשעתו שככה במהרה, והטינה התחלפה בהבנה לסיטואציה.
לו היה צריך לתאר במילה את בנאי – האיש והמוזיקה שהוא עושה - היא תהיה כנות. אם צריך למצוא עוד אחת, הבחירה תהיה כנראה צניעות. יוצרים רבים שואפים אל הראשונה. אחרים מנסים לשכנע בראיונות חושפניים או בשירים בינוניים אך מלאי חשיבות עצמית, שהשנייה היא הכוח האמיתי שמניע אותם. בנאי הוא מהבודדים שבאמת מחויב לשתיים האלו - על הבמה, באולפן ההקלטות, וככל הנראה גם בחיים עצמם. זה היה נכון מתחילת דרכו וזה תקף לא פחות כמעט 25 שנה לאחר מכן באלבומו החדש והיפה, "החיים מתחילים לנגן".
המסע של בנאי בדרך להפיכתו לדמות החשובה במשפחה המוזיקלית הראשונה של ישראל (אולם לא בטוח שהוא ישמח לחתום על התואר הזה) לקח לא מעט זמן, וכלל כמה גלגולים ותהפוכות לאורך הדרך. בנאי המשיך לשאול שאלות באלבומיו, גם לאחר שזכה לחיבוק רחב מהקהל ולפירגון מהמבקרים, אך הקפיד לתת למאזין למצוא לבד את התשובה. בסוף, דווקא ההיסוס וההרהור התמידי היוו את הכוח שהפך את בנאי לאמן הכי מאחד שפועל פה, זה שממגנט קהל משלל זרמים מנוגדים, אך בורח כמו מאש מהפלקטיות של מיזמים שטחיים דוגמת "שבט אחים ואחיות". מוזיקאי יוצר, שמושפע מרוברט ואייט ונשמע לא פעם כגרסה העברית של תום יורק מרדיוהד, עם שירה שברירית ובלי יכולת זיוף, באמנות ובחיים.
24 שנים אחרי אלבום הבכורה המופתי שלו ועם השביעי והחדש ביד, בנאי ממשיך לחפש את מקומו גם תחת הצל הגדול מתוקף ההשתייכות לשבט הבנאים. בשיר שסגר את אלבומו הקודם והיפה, "עד הצד השני של הנהר", הוא נשמע לרגע כמו אחיו הבכור מאיר, לו הקדיש את האלבום ההוא. גם הוריו ואשתו של בנאי מצאו לא פעם את עצמם בשירים שכתב, וכן בני משפחה נוספים כמו אהוד בנאי בשיר המשותף שלהם "אני כאן" וכן בקאבר היפה והמרענן ל"שלח לי מלאך" של להקת משינה שמנהיג בן דודו יובל, שביצע בפרויקט "צו השעה" לפני מספר חודשים.
המשפחה נוכחת גם כאן. החל בצילום העטיפה היפה של מרים אלסטר שבו נראה בנאי צועד בראש משפחתו הגרעינית כשמאחוריו הוריו, אשתו והילדים. בעוד שעל עטיפת אלבום הבכורה שלו הופיע דיוקן מטושטש שלו, וגם המוזיקה שהייתה בו הייתה מעין הדהוד של המאבק שניהל כדי למצוא את המקום הנכון לו, כאן הוא כבר מישיר מבט ואפילו מצליח להחניק איזה שמינית חיוך.
גם השירים שמרכיבים את "החיים מתחילים לנגן" שהפיק לו תמיר מוסקט (שעבד איתו גם באלבומו הקודם) מוצאים את בנאי במקום מפויס ושליו יותר. מוסקט, המפיק החשוב במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, יודע כיצד לשלב בין האנלוגי לדיגיטלי, וגם בנאי הוא אחד שאוהב לנוע על הציר המוזיקלי שבין אז לעכשיו, כמו למשל בשיר "ילדה אישה", שמזכיר קצת את שלמה גרוניך הצעיר.
"החיים מתחילים עכשיו" מוגדר כאלבומו החדש של בנאי, אך כמחצית משיריו שוחררו כבר לאורך השנתיים האחרונות. איכשהו, למרות הקילומטראז' שצברו השירים "רחמים" ו"מכור", הם משתלבים היטב. בנאי מצליח גם ב-2021, ואחרי אין ספור הספדים מוקדמים מדי לפורמט האלבום, להדגים כי לאסופת שירים יש עדיין כוח רב יותר מאשר לסינגל בודד, מוצלח ומושמע ככל שיהיה. ומשמח לדעת שהאלבום הזה יזכה בהמשך גם למהדורה על גבי תקליט ויניל.
עוצמת האלבום כסיפור מרובה פרקים באה לידי ביטוי גם ב"מכור", שהוא מין שיר המשך ל"פרגולה", ובו בנאי עורך חשבון נפש נוסף: "אני מכור, מכור למה אומרים עליי, לזרים, לאוכל, כאב, כבוד, כסף, סיגריות, משקה חריף, איי איי מכור אליי". הצימוד בין "כבוד" ל"כסף" זורק באופן טבעי לפוליטיקאי מסוים שהתרברב במרדף אחריהם. נדמה שמוטב להקשיב לבנאי שדווקא מנסה לברוח מהם.
שיר נוסף מאלו שכבר שוחררו בעבר אך זוכה פה לעוצמה מחודשת הוא "רחמים" האוטוביוגרפי. קורות חייה של משפחת בנאי יכולים למלא ספר עב כרס. אפילו שניים. בנאי מסתפק בשיר אחד מופלא. הוא מתחיל במסע על גמל משיראז שבפרס המגיע אחרי תלאות רבות לירושלים. משם הוא ממשיך לספר על סבו וסבתו שהחזיקו חנות ירקות, ומהם עובר לאביו: "יצחק בנם הוא האבא שלי, לומד משפטים עם כיפה בכיס, יורד לדרום בית משפט השלום". הוא ממשיך לתמצת את קורות חייו, ואחרי המסעות שעבר הוא חותם ב"חשבתי אבותיי הם בארט וליסה, ג'ולייט לואיס וג'וני דפ, אל תקרא לי ישראל, אל תקרא לי בנאי, כלום מאחורי מלפני ומצדדי, אביתר בן רחמים בן אברהם ושרה". זה לא ניים דרופינג, אלא סיכום החיים של יוצר שהוא קודם כל אדם מאמין שיודע שהוא עוד לא יודע הכל.
עוד רגע אוטוביוגרפי פה הוא "הסיפור הזה", שבו בנאי סוקר את חייו לאחור, מהילדות והנערות ועד תחילת הקריירה שלו. "שנים בתל אביב, מעשן על הבמה, זרות מזרון חדר שינה, ולח בעיר כל כך לח, אמא אני רחוק, אין מקום אין אהבה" הוא שר פה, והראש נזרק לימי אלבום הבכורה המפתיע והמצליח שלו ולפער העצום שבין הכוכב העולה של המוזיקה הישראלית לבין חוסר השקט שהוא חש בליבו. גם מאיר ז"ל נוכח באחד מרגעי השיא פה - "שיר חמלה". "כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס, אני בכית ואתה גם, אני צעקתי למה עכשיו? אתה אמרת בכאב שלך מונח הכאב של כל העולם", שר בנאי לאח שאיננו. זהו שיר מרטיט אך נטול קיטש, ואחת המצבות הכי יפות שמוזיקאי יכול להעמיד לזכר הדמות שכה השפיעה עליו, בטח ובטח כאשר מדובר בבן משפחה קרוב.
חוץ מהמשפחה, מארח כאן בנאי עוד כמה חברים ושותפים לדרך. את דודו טסה ב"לא רואה אותי", מהרגעים היותר קצביים באלבום הדי רגוע והנינוח הזה, ובמידה מסוימת גם את אסף אמדורסקי עם קאבר ל"כוכב" שלו. בנאי תמיד היה מגיש קאברים חכם (למשל "ברוש" ו"חתונה לבנה"), והגרסה הצנועה והמתכנסת שלו לשיר של א.א. מצדיקה את הנדל"ן שהיא תופסת באלבום כה קצר.
למרות רגעיו הטובים הרבים, "החיים מתחילים לנגן" כנראה שלא יוכתר בתור האלבום הכי גדול של בנאי, אך הוא לבטח הכי משפחתי שלו. זאת לא רק התמונה היפיפה שעל העטיפה, אלא גם קולות הילדים וההורים המפציעים פה ושם. בנאי פותח את ביתו בפני המאזין למשך 39 דקות וחושף תמונת מצב נטולת פוטושופ. זה אולי לא מושלם, אבל עכשיו, כשהחיים חוזרים לנגן אחרי הקורונה, זוהי מתנה נהדרת שכל חובב מוזיקה ישראלית ישמח לקבל (ולהעניק) לעצמו.
