הרצח המזעזע של ענת אלימלך כשהייתה בת 23 על ידי בן הזוג שלה, דוד אפוטה, היה מה שנקרא חומר גלם קלאסי לדוקו-פשע. דוגמנית יפהפייה וצעירה שהקריירה שלה החלה לנסוק, במערכת יחסים טעונה והרסנית עם גבר מבוגר ממנה, מפורסם גם הוא, הניסיון של משפחת הגבר לטשטש את הממצאים בזירת הרצח (תיק שנסגר בהמשך מ"חוסר עניין לציבור", למרות שזה הדבר האחרון שאפשר להגיד על התיק הזה - שהוא לא עניין את הציבור) והמאבק המשפטי של משפחת אלימלך לטיהור שמה של ענת. כסף על הרצפה.
זה מה שהתיימר לעשות "הילדה הכי יפה בירושלים", סרט הדוקו-דרמה הדו-חלקי על ענת אלימלך שחלקו הראשון שודר אתמול (ה', 21:00) בקשת, אך לוקה בחסר - בייחוד לעומת הסרט התיעודי שעשה עליה הבמאי אילן שושן, ושודר ברשת שנה אחרי הרצח. "ענת אלימלך - הסיפור האמיתי" אמנם קצת פחות יומרני בגזרת הסצנות המבוימות אבל הרבה יותר מפורט, עם הרבה יותר קטעי ארכיון והמרואיינים, שחלקם הגדול חופף לזה של "הילדה הכי יפה", והזיכרון שלהם הרבה יותר טרי.
העלאת המודעות לתופעת רצח נשים על ידי הקרובים להן בשנים האחרונות הייתה עשויה להעניק לסרט כמו "הילדה הכי יפה בירושלים" את התואר "חשוב", ולהצדיק את העיתוי שלו. אז קשת עשו את אותו הסרט, ואולי כדי לבדל אותו הוסיפו סצנות מבוימות בהשתתפות שחקנים, עבור מי מהצופים שמתקשה בהבנת הנשמע וזקוק להמחשה קצת יותר ברורה. לתפקיד אלימלך ואפוטה לוהקו אגם רודברג ורוי מילר, ועל תסריט הסצנות הופקד גידי מרון, הכתב הפלילי לשעבר.
התוצאה היא מעין שעטנז מוזר. מצד אחד עדויות מטעם הדמויות האמיתיות בסיפור - משפחת אלימלך, אנשים שעבדו עם אפוטה ואפילו אקסית שלו, שהופיעה בעילום שם ופנים, שסיפרה שגם היא זכתה במפגש מקסים עם אפוטה והאקדח שלו עוד לפני שהכיר את אלימלך - ההישג האמיתי של התחקיר. בין העדויות שולבו סצנות סוערות, מבוימות, בעיקר של היחסים בין אלימלך ואפוטה. העדויות נעו על הסקאלה שבין חיוניות לסרט ובין צהבהבות נטו (כן, הבנתי שאפוטה היה בחור יפה ושהוא בישל מרקים נהדרים), אבל זה עוד הגיוני בהתחשב בחומרי הגלם ובאכסניית הערוץ המסחרי. את הקטעים המבוימים אין דרך אחרת לתאר אלא כטלנובלה שטוחה ומגומגמת, שגרעה מהסרט במקום להעשיר אותו.
הסיפור של ענת אלימלך חזק מספיק. אין לו צורך בקביים מבוימים, שבהינתן מגבלות האיפור וההפקה גם הופכים לא פעם למגוחכים. קטעי ארכיון, לעומת זאת, שהסרט היה דל בהם (לפחות בחלקו הראשון) היו עשויים לרווח בין הראשים המדברים ולשאוב את הצופה בצורה יעילה יותר לסיפור. אם המציאות לימדה אותנו משהו, זה שהיא יודעת להתעלות לא פעם על התסריט ההזוי ביותר.
