נתחיל מהשורה התחתונה: אם הקורונה שברה לכם את הכיס ואתם יכולים ללכת רק למופע מחול אחד – לכו ל-O.K-19 של להקת המחול פרסקו. הערב מורכב משתי יצירות: On, שיצרה ללהקה עדי סלנט, Kapow שיצר אייל דדון, וביניהן הפסקה. על הניהול האמנותי מנצח יורם כרמי שעומד בראש פרסקו, ושהבחירה שלו ביוצרים היתה מדויקת כמו מחט של חיסון קורונה.
על היצירות הם התחילו לעבוד אי שם ב-2019 הנורמלית. כמו להקות מחול אחרות, האתגרים שצצו בשנת 2020 קטעו את המהלך הרגיל של עבודה על יצירה לבמה. ואם לא די בכל השיגועים, O.K-19 זכתה גם לכבוד המפוקפק של לחטוף אזעקות בתחילת מופע הבכורה שלה. אלה שלחו את כולם למרחב המוגן באמצע סולו של אחת הרקדניות הזרות של הלהקה, ניו זילנדית שאפשר להניח שסיבה כזו לעצירה של מופע עוד לא היתה לה בקריירה. אבל שלא תתבלבלו – מכל קבוצות הבמה בארץ, ראוי מאד לציין את הפעילות של פרסקו במהלך תקופת הקורונה. בזמן שקבוצות מחול ותיאטרון רבות תרגלו חרדה בתנוחה עוברית, בפרסקו ניסו לבדוק מה בכל זאת אפשרי. מעבר לחזרות ליצירות החדשות, הפיקה פרסקו גם פרויקט מבורך בשם "האקווריום", שהשתמש בחלל הכניסה השקוף של מרכז ענב לתרבות – והציג בתוכו מופעים שאיפשרו לקהל לעמוד מחוץ להן באוויר הפתוח. לצד "האקווריום" קיימה הלהקה את פרויקט "מדליקים את האור" שאיפשר ליוצרים לעבוד בסטודיו של פרסקו בזמן הקורונה. כפי שניתן להבין, היצירתיות היא כוח מוביל באופי של הלהקה בכלל – ששמה מתכתב עם המילה האיטלקית ל"רענן", "פרש", ובבחירת היצירות של סלנט ושל דדון בפרט.
"מרענן" היא ללא ספק ה-מילה הכי מוצלחת לתאר את O.K-19 של פרסקו, שמביא לקדמת הבמה צמד יוצרים נהדרים שלא זכו להציג את התוצרת שלהם על מספיק במות בישראל. ובאופן מעניין ומשמח, אולי יש שיקראו לזה קארמה, שתי היצירות שעולות בערב הזה מרוויחות אנרגטית מהמטען שהן מקבלות מתקופת הקורונה, מטען שנותן להן עוד מימד של עומק.
הערב מתחיל עם ON, עבודה של הכוריאוגרפית עדי סלנט. מדובר בפתיחה חזקה לערב, במידה רבה בזכות הניגוד המוחלט שהיא מהווה לאווירת הנטפליקס-אנד-צ'יל שאפיינה את תקופת הסגרים והקורונה. ליצירה אמנם קוראים ON, אבל באותה מידה היה ניתן לקרוא לה FOMO: הרקדנים נעים בזריזות על הבמה כמו כלי רכב בכבישים בעיר הסואנת, ובמבנים מתחלפים, כמו להקת ציפורים או דגים ענקית, בה כולם נעים לאן שהוא כאחוזי תזזית, ובדרך נס לא מתנגשים אלה באלה. התנועות זוויתיות וחותכות, והן חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב, כמו רוטינה יומיומית מהסוג שיוצא מכל החורים.
מתוך On
(באדיבות להקת המחול פרסקו, צילום ועריכה: kino kitchen)
החזרתיות היא גם המכשול המרכזי של היצירה, שמוביל לכך שההתחלה שלה חלשה יותר מההמשך שלה – ולו בגלל שלתנועות הללו לוקח זמן להצטבר וליצור אצל הצופה את התחושה החזרתית. מדי פעם הן מופרעות, נתקעות ונשברות – ואז ממשיכות שוב ושוב. לפרקים פורסים הרקדנים את הידיים לצדדים, כמו כדי להעביר דבר מה או ליצור חיבור – שכמעט ולא קורה - מבצעים תנועת איסוף סימבולית של מי שמנסים להגיע להכל בלי להחמיץ, או מסתירים את הפנים שלהם אך לרגע, שניה של עצירה לפני שחוזרים להתרוצץ כמו נמלים על הבמה. תאורה לבנה-כחלחלה וקרה, כמעט כסופה, מייצגת היטב את הניכור והטירוף שהעיר מביאה איתה.
כשהתאורה מתחלפת לאור חם ששוטף את הבמה, משתנה אופי היצירה, והאנושיות חודרת לתוך חיי הכרך וסודקת אותם. כמעט עצירה, כמעט נגיעה. ON נחתמת בדואט מרגש שממנו מתפזר כל עדר הרקדנים לזוגות, וכן בסולו שמבוצע נהדר וכמו מכנס את כל המרכיבים של היצירה לתקציר, לקט של האיכויות שהופגנו במהלך העבודה. זה מהלך מעט בנאלי של התפתחות ליצירת מחול, אבל הוא לא פוגע בהיותה יצירה מעניינת עם קצב טוב והתפתחות.
מעבר לזה, ON מרוויחה עוד כמה נקודות משמעותיות על כמה שכיף, נכון ואף מספק לראות יצירה כזו יוצאת מתקופת הקורונה. הרקדנים של פרסקו מנסים, רוב הזמן בהצלחה – לעמוד בכוח ובסחף של האווירה הסואנת של היצירה, אווירה שהבמה של תיאטרון ענבל מרגישה קטנה למידותיה. ON היא היצירה הראשונה של עדי סלנט ללהקה ישראלית אחרי קריירה מלאה למדי: היא נצר לשושלת של להקת בת-שבע, וכיהנה כמשנה למנהל האמנותי כאשר אוהד נהרין החזיק בתפקיד זה לצד תפקידו ככוריאוגרף הבית של הלהקה. סלנט הגיעה לבת-שבע ככוריאוגרפית שיצירותיה עלו בבמות בעולם אך לא בארץ, וכבר בתקופה ההיא בישרה בראיון שנערך איתה על הרצון שלה לחזור וליצור. מבת-שבע היא נפרדה עם מינויה של גילי נבות למנהלת האמנותית, ונראה שהשינוי הזה מיטיב איתה ומאפשר לה לצמוח ככוריאוגרפית בזכות עצמה גם בישראל. ON היא התפתחות חשובה עבור סלנט, שחושפת לקהל את הפוטנציאל שטמון בה כיוצרת. לא מדובר ביצירה מושלמת, אבל היא הפגנת כוח מאד רצינית ומבטיחה. מעניין יהיה לעקוב ולראות את המשך הדרך שמחכה לסלנט, בתקווה שלמרות השנה הקשה שעברה על תחומי הבמה, היא בכל זאת תפתח לה את התיאבון להמשיך וליצור.
עכשיו נעבור ליצירה Kapow – כאן מדובר בהברקה יצירתית מרעננת ומיוחדת אף יותר, ובחירה נהדרת לקידומו של כוריאוגרף שראוי לזכות בהכרה משמעותית בישראל. בניגוד לעבודה של סלנט, שהנחמה שהיא מציעה היא בדמות אנרגיה גבוהה וסוחפת, היצירה של אייל דדון מצוידת בתכונות שהן נדירות ביותר בשדה המחול הישראלי ובכלל, חריגות אפילו. ובראשן: הומור! Kapow היא יצירה מצחיקה, מקסימה ומתוקה, שלא נותנת לאיכויות האלה להוריד ולו במעט מעוצמתה כיצירת אמנות. דדון גדל בלהקת המחול הקיבוצית, ומזה שנים מהווה את אחת מהדמויות הבולטות בסצנת המחול של באר-שבע ודרום הארץ (כן, יש כזו), שם גם הקים להקת מחול ששמה "סול".
מתוך Kapow
(באדיבות להקת המחול פרסקו, צילום ועריכה kino kitchen)
את ההשראה ליצירותיו שואב דדון מעולמות תוכן שלרוב לא פוגשים מחול, ובראשם משחקי מחשב, גיבורי על ותרבות רחוב. את היצירה מלווה הקול של סטן לי המנוח, המלך הבלתי מעורער של הקומיקס האמריקאי שעמד בראש מארוול ופיתח גיבורי על מהאהובים בעולם - ביניהם ספיידרמן, איירון מן, חבורת אקס-מן והענק הירוק. בקולו, שמקבל בהדרגה אפקטים שגורמים לו להישמע כאילו הפך לאחד מגיבורי העל שיצר, מספר לי על מקור החיבור של אנשים לסיפורים הללו ומפרט את הדגשים של כתיבת סיפור ודמויות כפי שהוא רואה אותם.
היצירה מתחילה עם תאורה חכמה ומשעשעת בצבעי כחול ואדום, לחלופין, שמהדהדת את תרבות הקומיקס האמריקאית. השפה התנועתית שפיתח דדון היא ייחודית ומלאה בהומור, ועוברת בטווח שבין קיטוע לזרימה. התנועה מתקיימת בהרמוניה עם הדברים שנושא סטן לי ברקע, כאשר הוא מדגיש שגם דמות שיש לה כוח על צריכה להתמודד עם "צרות אמיתיות" – סוגיות אנושיות שמוכרות לכולנו - כדי להפוך לדמות עגולה ומשמעותית. התנועתיות שדדון יוצר מבדרת ומשעשעת בלי לבוא על חשבון העומק של התנועה ושל ההתפתחות על הבמה.
הרקדנים, באופנת רחוב צבעונית, נעים מעלה ומטה כמו במשחק מחשב ישן; הם נלחמים, סולחים, בוכים – וכל זה באסתטיקה תנועתית חכמה ומלאה ברבדים שלא מוזילה אף אחד מהמקורות שלה, ואף מטעינה אותם בערך מוסף. לאורך המופע מספר סטן לי שהוא לא כותב סיפורים במחשבה על הקהל ומה יעניין אותו, אלא בראש ובראשונה כותב את הסיפורים שיעניינו וילהיבו אותו עצמו. דבריו עוברים כחוט השני ביצירה: פחות בתנועות שלה (כך שהיא לא הופכת לאילוסטרטיבית מדי), ובעיקר דווקא בגישה הכוריאוגרפית שלה, שלא פוסחת גם על הרקדנים. נראה שהם נהנים בצורה הכי אותנטית ומדבקת. היצירה של דדון היא כמו בגד שתפור בדיוק למידות של להקת פרסקו, ושמוציא מרקדניה את המיטב דרך אותה תכונה חמקמקה שלא מנוצלת מספיק בעולם המחול: הקסם של ההומור. Kapow מזכירה שהומור הוא לא רק אתנחתא קומית בין התייפחות אחת לאחרת, אלא דרך להתבוננות על המציאות, על מכאוביה ועל תסכוליה.
כל אחד מהרקדנים ביצירה זוכה לרגעים בהם הוא מבטא את יכולותיו מול הקהל, מנעד רחב של יכולות פיזיות ותיאטרליות למרות המגבלות-לכאורה שנוצרות מעצם הרפרור לדמויות של משחקי מחשב וקומיקס. דדון יוצר שפה פיוטית ומתוקה מעולמות התוכן שמעניינים אותו ומרגשים אותו, וההתרגשות הזו עוברת גם לרקדנים - ומהם לקהל. מדובר בעבודה יצירתית בצורה יוצאת דופן של כוריאוגרף צעיר שכדאי לשים עליו עין. הערב כולו נרשם כיצירתי, מספק, סוחף ומעניין בנוף המחול הישראלי העכשווי. המחיר לא זול – 140 שקלים לכרטיס, אבל הוא מצדיק את ההשקעה, ולו כדי להרגיש לערב אחד את הסיבה שבגללה מופעים כל כך חסרו בתקופת הקורונה, כמו גם את האופן שבו הם יכולים למלא מצברים, לרגש, לסקרן, וכן – גם לבדר.
O.K-19, להקת מחול פרסקו. מופעים קרובים: 29-30 ביוני, תיאטרון מחול ענבל
