מאסתם בטלנובלה? אתם חשים מיצוי מול הדרמה היומית? תעשו מקום לחברה החדשה שלכם, המלודרמה היומית. "מלכת היופי של ירושלים", חלוצת הז'אנר, עלתה אתמול (ה') ב-yes ופתחה רשמית את עונת - בהיעדר הגדרה מוצלחת יותר - הדרמות היומיות המאוד רגשניות. אם אתם אוהדים של דרמות תקופתיות, ודאי תשמחו לדעת שמדובר באחת ההפקות היקרות בהיסטוריה של yes, ששפכה הון קטן על שחזורים מדויקים ואפילו הפכה את צפת לירושלים של שנות ה-20 של המאה הקודמת. אך אם אתם צריכים קצת יותר מתפאורה מושקעת כדי ליהנות מהטלוויזיה שלכם, אז יוסטון, יש לכם בעיה.
מתוך "מלכת היופי של ירושלים"
(באדיבות yes)
הספר "מלכת היופי של ירושלים" מאת שרית ישי-לוי, שעליו מבוססת הסדרה, הוא אחד הספרים הישראלים המצליחים בארץ שמכרו מספר עותקים מרשים גם בחו"ל, ויש בו את כל חומרי הגלם שמהם אפשר להרכיב טלנובלה ראויה. גיבוריה הם בני ובנות משפחת ארמוזה, משפחה ספניולית יהודית בירושלים של תחילת המאה ה-20, שבמשך כמה דורות סובלים מקללה עגומה - כולם מוצאים את עצמם בנישואים נטולי אהבה. זה מתחיל עם גבריאל (מיכאל אלוני) שמחותן עם רוזה (הילה סעדה) כעונש על שהתאהב באשכנזיה (יובל שרף. מה אתם יודעים, ישראל הראשונה היתה פעם שנייה), ממשיך עם לונה (סוול אריאל אור), הבת שלהם שהפכה למלכת היופי של ירושלים ומשם - יש להניח, אם הספר נשאר נאמן למקור הספרותי - יעכיר גם את נישואיה של גבריאלה, הנכדה של רוזה.
אז מה יש ב"מלכת היופי של ירושלים"? צילום יפהפה, שחזור תקופתי מרשים של ימי השלטון הטורקי ואז הבריטי וכנראה גם שנות ה-70, שחקנים מוצלחים על הנייר שיתפלשו בסיפור עסיסי, ובין לבין סודות אפלים, אהבות אסורות, החמצות, כישופים ויריבויות עתיקות - אשכנזים מול מזרחים, הבריטים מול המחתרות, בית"ר מול הפועל - אם זה עושה את זה לעם ישראל זה שם. מה עוד יש ב"מלכת היופי של ירושלים"? סצנות ארוכות ואיטיות עמוסות בדיאלוגים שחוקים ונטולי חיים, משחק מופרז משל היינו בחוג לתיאטרון במתנ"ס שנובע מניסיון נואש של השחקנים להכניס לדמויות שלהם איזשהו עומק או מורכבות רגשית, עלילות צפויות וקלישאתיות ו-וייב כללי של רומן למשרתות. כאילו בעצם הבחירה בהגדרה "מלודרמה" מגולמת איזו הודאה כנועה בתבוסה. "אוקיי, יש לנו את הדבר הזה שכולו רגשנות נטולת הצדקה, ולא הצלחנו להפוך את זה לסדרה נורמלית אז קראנו לזה מלודרמה. שלא תגידו שלא הזהרנו".
ז'אנר הדרמה היומית קיבל בעשור האחרון תנופה מרשימה, בין היתר הודות לחשיבה מחוץ לקופסה בבחירות של לוקיישנים, גיבורים ועלילה. "עספור", "מטומטמת", "זגורי אימפריה" והרבה לפניהן "בטיפול" הן סדרות שלקחו את הנישה שלהן והמריאו איתה. אבל "מלכת היופי של ירושלים" כנראה מסתמכת יתר על המידה על הצלחת הספר שעליו היא מתבססת, או שהיא לוקה בתסמונת המוכרת של ספרים המעובדים לסדרות - היא מצליחה להעביר אל המסך רק את השלד הסיפורי השטחי ולא מצליחה להעמיק.
אם הספר "מלכת היופי של ירושלים" עוד ניחן באסתטיקה בעלת יותר משני מימדים כשתיאר את היחסים והמקומות של ירושלים מתחילת המאה הקודמת, גם המעט הזה נעדר מהגרסה הטלוויזיונית, שעיבד לתסריט שלמה משיח ("כבודו") וביים עודד דוידוף ("הכל דבש", "תמרות עשן"). המבנה הסיפורי שכולל מספר דילוגים בין תקופות בכל פרק נותר רק גימיק מתיש שמעיק על הצופה, והעובדה שמדובר בהפקה היקרה בתולדות הטלוויזיה בלוויין היא בעיקר מעציבה, משום שכמו האחיות החורגות של סינדרלה, כל הכסף הזה לא הפך את "מלכת היופי של ירושלים" למשהו בר צפייה. רוצים שנתרגש ונבכה? לפחות תגרמו לנו לבכות מהסיבה הנכונה.
