בסוף ההצגה "אלף שמשות זוהרות" בתיאטרון גשר, עם השתחוות השחקנים, לא הייתי מסוגלת להתבונן בפניו של השחקן דורון תבורי. הגם שחייך בהודיה לקהל, חשתי למראהו ניכור, רתיעה, ויש להודות, פחדתי ממנו פחד מצמית. הזכרתי לעצמי: הוא רק שחקן, את בתיאטרון, זה לא אמיתי. אלא שזה כן אמיתי, זה קרה תחת שלטון הטאליבן באפגניסטאן, בסך הכול לפני 20 שנה. וזה עדיין קורה בצורות שונות - גם היום, גם פה.
ההצגה, המבוססת על ספרו של חאלד חוסייני, מחבר רב המכר "רודף העפיפונים" (שזכה אף הוא לעיבוד מצוין בגשר מבית אותו במאי, נועם שמואל), נמשכת שעתיים וחצי כולל הפסקה ונצפית בנשימה עצורה, מסוג החוויות שכל הגוף משתתף בהן. זו יצירה אפית טרגית ויפה עד כאב, מהטובות שנראו על בימות התיאטרון הישראלי בשנים האחרונות. "הצגה למיטיבי לכת", כפי שהגדיר אותה יו"ר אגודת הידידים בנאום הפתיחה. הוא התייחס לאורכה, אך לא רק מבחינה זו התיאור הזה קולע. אם אתם בעלי לב חלש, אם אתם מסוג האנשים הנמנעים מסרטי שואה או מסרבים לפתוח תמונות עם אזהרת תוכן קשה לצפייה – ההצגה הזו תהיה לכם קשה. אם אתן נשים – ההצגה הזו תהיה לכן קשה אף יותר. אם חוויתן בעבר אלימות או חייתן בסביבה אלימה – לא בטוח שתרצו לצפות בה.
"כמו שמחט של מצפן תמיד תמצא את הצפון, ככה אצבע מאשימה של גבר תמיד תמצא את האישה", הציטוט הזה מתמצת אולי יותר מכל את הלך הרוח של העלילה, המתרחשת באפגניסטאן בין שנות ה-60 לשנות ה-90: ממלחמת האזרחים, דרך הכיבוש הסובייטי, ועד לעליית הטליבאן לשלטון. זהו סיפורן של מריאם וליילה, הנאבקות לשרוד מערכת יחסים דכאנית ומעוותת עם ראשיד (תבורי), לו שתיהן נשואות. הן מתקוממות, מגלות את כוחה של האהבה והאחווה נשית, ואת טעם החופש ומחירו.
באפגניסטאן של אז (ובמובנים רבים גם היום), דיכוי הנשים היה ממוסד על ידי המדינה בחוצות, אך התקיים גם בין כותלי הבתים. בין החוקים שהוחלו על נשים: איסור יציאה מהבית ללא לוויית גבר או קרוב משפחה, איסור על חשיפת פנים, חובת לבישת בורקה, איסור לדבר אם לא פנו אלייך, איסור יצירת קשר עין עם גבר, איסור לצחוק בפומבי, איסור לצבוע ציפורניים שהפרתו תעלה בכריתת אצבע, איסור לילדות ללכת לבית הספר, איסור לעבוד ואיסור לבגוד בבעל – עברה שהעונש עליה הוא מוות בסקילה.
הפתיחה דווקא אידילית: אב מקריא לבתו פואמת אהבה לקאבול – "ואוהב אותה גם אם אחדל מלראות כי מרחם אדמתה נולדו השכל והלב... אינספור ירחים מבליחים על גגותיה, ואלף שמשות זוהרות מאחורי חומותיה" (סאיב א-תבריזי, תרגום: רועי חן, שתרגם את המחזה כולו, אותו כתבה אורסולה רני סרמה). אולם מיד לאחר מכן נשמעת זעקתה של נערה שאיבדה את הוריה במלחמה. כאן הנשימה נעצרת בפעם הראשונה, והיא עתידה להיעתק פעמים רבות בהמשך. כל סצנה בהצגה מעוררת כל כך הרבה אמוציות, ולא נותנת למחשבות לנדוד מעבר למה שמתרחש על הבמה. הניתוק בין העולם החיצוני למתרחש באולם הולך ומעמיק, עד לדאגה אמיתית לשלומן של הדמויות.
זה קורה הודות לכמה כוחות הפועלים יחד. ראשית, הבימוי של נועם שמואל המדלג בחוכמה בין הנרמז למפורש. בעוד שחלק מהסצנות ממחישות בבוטות אירועים טרגיים, חלקן האחר עושה זאת דרך דימויים ואביזרים, כמו סצנת תלייה המשוחזרת באמצעות בובה ומשחקי אור וצל, או גרירת גופה שמובעת בעזרת בגד בלבד. הבחירה הזו, מלבד היותה יצירתית ונבונה, מאפשרת מרווח נשימה בין האירועים הקשים המובאים כהווייתם, וכאמור יש לא מעט כאלה. משחקי התאורה (אלכסנדר סיקירין) משמשים כלי ביטוי לאורך ההצגה, כך גם המוזיקה (אמיר לקנר) התפורה בקפידה, ומלווה את ההצגה כמטרונום ושומרת על מתח קבוע. התפאורה (מיכאל קרמנקו), הכוללת לוחות מתכת על גלגלים, משרתת אף היא את הגיוון והתזוזה התמידיים.
בעיקר ראויה לציון חבורת השחקנים המופלאה שנעה יחד כגוף אחד, חיוני ושלם. רוני עינב, המרשימה בתפקיד ליילה, מעבירה רגש בגוונים עזים במבעה ובמבטה. הלנה ירלובה מצוינת ומוקפדת כמריאם, ודורון תבורי, שבקולו השקט, כמעט מונוטוני, מצליח לייצר נוכחות כה עזה, כפי שהעידה הפסקה הראשונה בטקסט זה. ראויה לציון גם מורין אמור שגילמה תינוקת, ולמרבה ההפתעה הביעה המון רק בעזרת קולות ומבטים, ולראשונה גרמה לבכי של תינוק להיות נסבל. אלכסנדר סנדרוביץ', אבי אזולאי, לנה פרייפלד, רועי רביב, אלי מנשה, פאולו א. מאורה וחני יחזקאל – כל אחד מהם תרם את חלקו לחוויה, שלבטח לא תישכח בקלות.
ונתעכב רגע על עניין אי-השיכחה: להבדיל מטלוויזיה, בתיאטרון הקהל שבוי - אי אפשר להעביר ערוץ, גם לא ממש להסיט מבט, ורובנו נימנע מהמבוכה הכרוכה בלהקים אנשים ולצאת באמצע. עם זאת, לפני צפייה בתכנים מסוימים בטלוויזיה מתפרסמת אזהרת צפייה, ואילו בהצגה הזו – לא. אבל בהחלט ראוי לפרסם כזו. הכאת והרעבת נשים, איום על חיי ילדים, הפלה, ניתוח קיסרי ללא הרדמה והוצאה להורג, באופן הטוטאלי שבו הם מגולמים על הבמה, מוצדק אמנותית ככל שיהיה, דורשים חתיכת אזהרת טריגר. לכן אפשר לומר ש"אלף שמשות זוהרות" היא לא צפיית חובה, היא צפיית חובה למי שיכול ויכולה.
