המחזאי המנוח אוגוסט וילסון נחשב לאחד הקולות החשובים בתיאטרון האפרו-אמריקני. גוף היצירה המרכזי שלו כולל עשר מחזות ב"מחזור של פיטסבורג" שעלילותיהם מתרחשים בשכונה אפרו-אמריקנית במחוז היל בעיר. בשנת 2016 דנזל וושינגטון החל בפרויקט השאפתני של עיבוד המחזות לקולנוע בשיתוף פעולה HBO. וושינגטון עצמו שיחק בהפקה הבימתית מ-2010 למחזה של וילסון "גדרות", וזכה עליו בפרס טוני יחד עם השחקנית ויולה דיוויס ששיחקה לצדו. העיבוד הקולנועי של המחזה, שאותו וושינגטון גם ביים, זכה לביקורות מהללות והיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר ב-2017, בכללם לסרט הטוב ביותר. דיוויס קיבלה את האוסקר לשחקנית המשנה.
(צילום: נטפליקס)
בהמשך, עיבודי המחזות של וילסון עברו מ-HBO לנטפליקס ובסוף השבוע האחרון עלה העיבוד למחזה מ-1982 "Ma Rainey's Black Bottom" ("הישבן השחור של מא רייני"), ששמו עודן בעברית ל"הבלוז של מא רייני". דנזל וושינגטון משמש כאן כמפיק ועל הבימוי מופקד במאי התיאטרון והקולנוע ג'ורג סי. וולף (זוכה פרס הטוני על בימוי "מלאכים באמריקה"). "מא רייני" הוא מחזה דחוס ואינטנסיבי, שעוסק בשלל בעיות ומתחים, והמציע שני תפקידים מרכזיים שיכולים להעניק לשחקנים מוכשרים הזדמנות להפגין את מלוא כישוריהם. במקרה זה הפוטנציאל ממומש במלואו בשתי הופעות משחק מצוינות.
ויולה דיוויס מגלמת את חלוצת שירת הבלוז גרטרוד "מא" רייני – דמות רבת עוצמה שדיוויס מעניקה לה רבדים של מורכבות. זוהי טרנספורמציה יוצאת דופן בהופעה ובהתנהגות גם עבור מי שכבר הוכיחה לא פעם או פעמיים את כישרונה. צ'דוויק בוזמן (המוכר לקהל הישראלי בעיקר כ"הפנתר השחור") מגלם את דמותו הבדיונית של ליווי, נגן חצוצרה שחצן, יהיר ואנרגטי, ובה בעת דמות הנושאת פגיעות נפשית הרסנית. מעבר לאיכות המוחלטת של בוזמן בתפקיד, זהו גם תפקידו האחרון של השחקן שהלך לעולמו בגיל 43 מסרטן המעי הגס באוגוסט השנה. קשה שלא להצטמרר ממראהו השדוף, ומהאופן שבו משפטים שנאמרים לדמותו של ליווי, או על ידי הדמות עצמה, נושאים כעת רובד נוסף וטראגי של משמעות.
העלילה מתרחשת בשיקגו ב-1927, ביום שבו אמור להיות מוקלט התקליט המפורסם של "מא" רייני שייקרא כשמו (המקורי) של המחזה/סרט. מרבית העלילה מתרחשת במספר מצומצם של חדרים באולפנים שבהם ההקלטה אמורה להתבצע. הטקסטים דחוסים בדרך המבהירה את מקורם התיאטרלי, ויחד עם זאת עוצמתם של כמה מהמונולוגים מצדיקה את שימור ההיברידיות התיאטרלית-קולנועית. בתוך המרחבים המצומצמים של אולפן ההקלטות הבמאי וולף והצלם טוביאס שלסלר מצליחים לייצר היטב את העימות בין הדמויות באמצעות שימוש מושכל במרחקי צילום ותנועות מצלמה.
בפתיחה מוצגת "מא" רייני בהופעה, בנוכחותה הווקלית העוצמתית, ובנוכחות הפיזית הכוללת גוף גדול ולא מעט שיניי כסף בפה. לאחר מכן עוברת העלילה לאולפן אליו מגיעים ארבעת הנגנים המלווים אותה. הפסנתרן טולדו (גליין טורמן), נגן הבס "סלואו דראג" (מייקל פוטס) ומנהיג הלהקה נגן הטרומבון קאטלר (קולמן דומינגו). הנגן הרביעי הוא ליווי החצוצרן שבמקביל להכנות להקלטה עסוק אף יותר במימוש ההזדמנות שניתנה לו להקליט באותו אולפן את שיריו שלו. הוא משוכנע בגדולתו המוזיקלית, ובעדיפותם המובהקת של עיבודים שעשה לשירים של "מא", לעומת העיבודים הקודמים. תחושות אלו, והאפשרות שהוא יפרוש מהלהקה למען הקריירה האישית שלו, מביאות לחילופי עקיצות ובהמשך להידרדרות ביחסיו עם חברי הלהקה. אבל לאופי המוחצן יש גם צד שני, והרקע הביוגרפי של הדמות ייחשף במונולוג רב עוצמה בנקודת האמצע של הסרט.
הדמויות המתעכבות בהגעת לאולפן כוללות לא רק את רייני, אלא גם את המאהבת הצעירה שלה דוסי מיי (טיילור פייג), והאחיין הצעיר של רייני - סילבסטר (דוסן בראון). כשהן תגענה לאולפן יכנסו אלמנטים נוספים של מתח בין הנוכחים. "מא" רייני המודעת לכך שיש לה יכולת לתבוע מהסוכן שלה ארווין (ג'רמי שאמוס) ובעל האולפן סטורדיוונט (ג'וני קויין) דברים שאדם שחור לא היה מעז לדרוש ב-1927. היא יודעת שזכויות אלו נובעות לא רק מהאופי מטיל המורא שלה, אלא גם מניסיון לחלוב את כישרונה באמצעות הקלטת קולה. המאהבת הצעירה מתגלה כלא לגמרי מסורה, והאחיין שאמור, בדרישתה הנחרצת של רייני, להקליט כמה משפטים באחד השירים, מתגלה כמגמגם.
הדינאמיקה בין הדמויות נוגעת במגוון נושאים הנשזרים יחד ובעיקרם כאלו הקשורים למעמדו של היוצר השחור מול האדם הלבן. הסוף של הסרט מנסח דימוי רב עוצמה לא רק לגבי המגבלות הטראגיות של היוצר השחור, אלא גם לגבי הניכוס התרבותי של הלבנים את המוזיקה השחורה.
