פרולוג. טוסקנה 1966
הילדה עמדה מול שעריה השחורים והמאיימים של וילה לָה-מגדלנה והציצה מבעד לסורגים אל כביש הגישה שהוביל מהשער לבית. שדירת הארזים הארוכה חצתה בקו ישר את השטח, ובסופה היה אפשר להבחין בפלאצו מזמין שקירותיו נצבעו בגוון הצהבהב של פרח נר הלילה. לה-מגדלנה ניצבה באצילות זקופת קומה כקיסרית. חלונותיה הגבוהים היו מוגפים בתריסים בגוון אלגנטי של טורקיז, הכתר המלכותי היה המעקה הדקורטיבי לאורך הגג בחזית, וקירותיה זהרו כמשי. היא היתה שייכת לעולם מכושף ובלתי-נגיש, כמו באגדות.
שמש טוסקנה העזה הטילה צללים כהים על כביש הגישה, ולאפה של הילדה הגיעו ניחוחות הפרחים המתקתקים שעלו מגני האחוזה והרוו את האוויר החם. היא עמדה שם בסנדלים ובשמלת קיץ מלוכלכת, שערה החום והארוך, דביק מאבק וממי ים, היה מוטל על גבה וגם כיסה את עיניה, עיניים כהות, מוטרדות, כמהות. על צווארה ענדה תליון מריה הבתולה שאמה נתנה לה רגע לפני שנטשה אותה וברחה עם גבר שהכירה בדוכן העגבניות בפיאצה לָקוֹנדָה, ואף לקחה איתה את אחיה הקטן.
הילדה נהגה לבוא לווילה דרך קבע. היא אהבה לטפס על החומה במקום שבו האבנים נפלו ויצרו מקום קל לטיפוס. היא נהגה לשבת על החומה, לשזוף את עיניה ביופיים של הגנים עם מזרקות האבן, עצי אורן-המטרייה החינניים ופסלי השיש של גבירות מעודנות וגברים עירומים למחצה, מפותלים בתנוחות תיאטרליות של אהבה וכיסופים. היא אהבה לדמיין שהיא מתגוררת שם בתוך כל הפאר השמימי הזה - עלמה צעירה עם שמלות יקרות ונעליים נוצצות, עם אמא אוהבת ששוזרת סרטים בצמות שהיא קולעת בשיער של בתה, ואבא שמפנק אותה במתנות וזורק אותה באוויר ואז תופס אותה בזרועותיו החזקות והמגוננות. היא באה ללה־מגדלנה כדי לשכוח את אביה השיכור ואת הדירה הקטנה בוויה רומא שהיא בקושי הצליחה לנקות.
ידיה הקטנות לפתו את הסורגים והיא דחסה את פניה ביניהם כדי לראות טוב יותר את הנער שפסע עכשיו לעברה מלווה בכלב בן כלאיים. היא ידעה שהוא יגרש אותה משם, ולכן רצתה להספיק לראות אותו היטב לפני שתברח בריצה בחזרה בשביל המפותל שירד אל החוף.
הנער היה נאה, הרבה יותר מבוגר ממנה, עם שיער בהיר שגלש בגל על מצחו, והיו לו פנים נעימות. הוא בחן אותה בעיניים בהירות מחייכות, ומקרוב היא ראתה שהן ירוקות. היא התבצרה בעמדתה, מאתגרת את עצמה להישאר שם עד השנייה האחרונה. אצבעותיה התהדקו סביב הסורגים והיא חשקה את לסתה בנחישות, אבל החיוך שלו פירק אותה מנשקה. זו לא היתה הבעת פנים של אדם שעומד לגרש אותה. הוא תחב את ידיו לכיסים והסתכל עליה מהצד השני של השער.
"שלום לך."
היא לא ענתה. ראשה אמר לה לברוח, אבל רגליה לא צייתו. היא המשיכה להתבונן בו ולא היתה מסוגלת להתיק את מבטה.
"את רוצה להיכנס?" הזמנתו תפסה אותה לא מוכנה והיא זקפה את גווה בחשדנות. "אני רואה שאת סקרנית."
"סתם עברתי פה," היא אמרה.
"אז את כן מדברת."
"ברור שאני מדברת."
"לא הייתי בטוח בהתחלה. חשבתי שאת מפחדת, לפי איך שנראית."
"אני לא פוחדת ממך, אם זה מה שאתה מתכוון."
"יופי."
"סתם הייתי בדרך לאנשהו."
"מוזר, כי אנחנו די מבודדים פה."
"אני יודעת. הייתי בחוף." זה היה נכון לפחות.
"אז סתם טיילת לך לפה כדי לראות את הבית?"
"הוא נורא יפה. מושך תשומת לב." פניה אורו למחשבה על הווילה ועיניה נדדו בערגה לעבר שדירת העצים.
"אז בואי, אני אראה לך את הגנים. המשפחה שלי לא כאן. אני לבד. יהיה נחמד לדבר עם מישהו."
"לא יודעת..." עיניה קדרו שוב, אבל הוא כבר פתח את השער.
"אל תפחדי. אני לא אפגע בך."
"אני לא פוחדת," היא מיהרה להשיב. "אני יודעת לשמור על עצמי, שתדע לך."
"אני בטוח."
היא נכנסה והוא סגר שוב את השער. היא ראתה שהוא נועל אותו ולבה זינק לרגע בחרדה, אבל מבטה נמשך שוב לווילה והיא שכחה את הפחד. "אתה גר פה?"
"לא כל הזמן. אני גר במילאנו רוב הזמן, אבל אנחנו באים לכאן כל קיץ."
"אז בטח ראיתי אותך כבר."
"באמת?"
התרגשותה מעצם היותה בשטח האחוזה נסכה בה אומץ. "כן, אני מרגלת מהחומה."
"שדה קטנה."
"אני אוהבת להסתכל על הגנים. אנשים לא מעניינים אותי כל כך."
"אז אני אעשה לך סיור מקיף, שלא תצטרכי לרגל יותר."
היא צעדה לצדו ולבה עלה על גדותיו. "כל זה באמת שלך?"
"של אבא שלי יותר נכון."
"אם זה בית הקיץ שלכם, אז בטח הבית שלכם במילאנו הוא כמו ארמון."
הוא הטיל את ראשו לאחור ופרץ בצחוק. "הוא גדול, אבל לא כמו ארמון. הבית הזה יותר גדול ממנו. יש גם שטחים מסביב."
"הוא עתיק, לא?"
"מהמאה החמש־עשרה. בנתה אותו משפחת מדיצ'י ב-1452, והאדריכל היה לאונה בטיסטה אלברטי. את יודעת מי הוא היה?"
"ברור שאני יודעת."
"בת כמה את?"
"עשר ועשרה חודשים. יש לי יום הולדת באוגוסט. בטח תהיה לי מסיבה גדולה."
"אני בטוח."
היא השפילה את מבטה. מעולם לא נערכה מסיבה לכבוד יום הולדתה. עכשיו אמה עזבה, ואפילו לא יהיה מי שיזכור את יום הולדתה. "איך קוראים לכלב שלך?"
"לילה־טוב."
"שם מצחיק."
"מצאתי אותו ברחוב באמצע הלילה. התחברנו מיד, אז קראתי לו לילה־טוב, כי זה היה לילה טוב כשמצאתי אותו."
היא התכופפה ללטף אותו. "איזה גזע הוא?"
"אני לא יודע. תערובת של הרבה גזעים."
"הוא חמוד." היא צחקה כשהכלב ליקק את פניה. "רגע, לאט־לאט, כלבלב!"
"הוא אוהב אותך."
"אני יודעת. חיות נטושות תמיד אוהבות אותי."
כי את נראית נטושה בעצמך, הוא חשב כשהיא חיבקה את צווארו של לילה־טוב והניחה את ראשה על פרוותו.
"יש לי חבר חדש," היא אמרה בחיוך ניצחון.
מצב רוחה המרומם הצחיק אותו. "לא. יש לך שני חברים חדשים. בואי."
הם פסעו יחד בשדירה, וביטחונה העצמי התחזק עם כל צעד. הוא נתן לה הסבר על הארכיטקטורה, מתפאר בידע הנרחב שלו. היא הקשיבה מהופנטת ומרותקת לכל פרט וניסתה לחקוק בזיכרונה הכול כדי לספר אחר כך לחברתה קוסטנצה. הווילה היתה גדולה אף יותר משחשבה. עד היום ראתה רק את החלק המרכזי שבין העצים שבקצה השדירה. היו עוד שני אגפים, גבוהים פחות מהאגף המרכזי, אבל רחבים באותה מידה. המבנה היה בעל פרופורציות קלאסיות פשוטות וניחן בפאר אצילי מאופק. הצבע הצהוב שיווה לו מראה שמח ושאנן, כאילו ידע שאינו צריך להתאמץ כדי להיראות יפה. היא השתוקקה להיכנס, להתהלך בין החדרים ולחזות ביצירות האמנות על הקירות. היא היתה בטוחה שיופיו של הבית מבפנים עולה על יופיו החיצוני. אבל הוא לקח אותה מסביב, לאחורי הבית, היכן שמדרגות מאבן סחופה ירדו אל גן של פסלים ועציצי חרס עם שיחים מעוצבים ואורנים גבוהים. היא הרגישה כאילו היא מתה ונכנסת עכשיו לגן עדן, כי אין ספק שרק גן עדן יכול להיות יפה כל כך.
הוא כיוון אותה לשער קטן בחומה שהוביל לגן מטופח אחר ששכן בתוך מעגל של עמודי אבן. במרכז המעגל היתה מזרקה מרהיבה של בתולות ים שהתיזו מים לאוויר. סביב המזרקה היה שביל שמשני צדיו פוזרו באקראי שתילי תימין. בכל אחד מארבעת הצדדים עמדו ספסלי ברזל יפים ומאחוריהם גדרות שיחים נמוכות שתחמו ארבע מדשאות וערוגות פרחים מושקעות. היא עמדה זמן־מה, נטועה בסנדליה, לספוג את המראות. ידה לפתה את חזה, כי היא מעולם לא חזתה ביופי כזה.
"זה הגן של אמא שלי," הוא אמר לה. "היא רצתה מקום שבו היא תוכל לקרוא בפרטיות בלי שאף אחד יבלוש אחריה." הוא קרץ לה וצחק שוב. "את צריכה להיות מרגלת מוכשרת מאוד כדי לחדור לכאן."
"בטח אמא שלך יפה," היא אמרה וניסתה להיזכר איך אמא שלה נראית.
"כן, נראה לי. אנשים בדרך כלל לא חושבים ככה על האמהות שלהם."
"איפה היא קוראת?"
"אני חושב שהיא בטח יושבת על אחד מהספסלים האלה, ליד המזרקה. לא יודע. אף פעם לא טרחתי לשים לב." הוא ניגש אליה לאטו ופתאום נדבק בהתלהבותה של הילדה. "באמת יפה פה, נכון?"
"תדמיין שאתה יושב פה בשמש, מקשיב למים ומסתכל על הציפורים המשתכשכות במזרקה."
"הרבה שלווה."
"אני מתה על ציפורים. בטח יש לכם כאן המון. וציפורים אחרות, לא כמו הציפורים שיש לנו בעיר."
הוא צחק בפליאה. "אני חושב שיש כאן אותן ציפורים כמו בהֶרבָּה."
"לא, בטוח יש לכם ציפורים מיוחדות." היא היתה כל כך בטוחה בזה, שהוא הסתכל מסביב וכמעט ציפה לראות תוכים בין ענפי האורנים. "אתה יושב פה לפעמים?"
"לא."
"למה לא?"
הוא משך בכתפיו. "מה יש לי לעשות פה?"
"יש המון מה לראות. אני הייתי יכולה לשבת פה שעות - אפילו ימים. הייתי יכולה לשבת כאן לנצח ולא לרצות ללכת לעולם." היא התיישבה על הספסל בזהירות, כאילו היה חפץ קדוש שעלול להישבר. אחרי שהתיישבה צפתה במים ודמיינה שיש לה גן משלה שבו היא יכולה ליהנות משינויי האור מעלות השחר עד רדת החשיכה. "אלוהים נמצא פה," היא אמרה בשקט והרגישה תחושה מוזרה של חרדת קודש מזדחלת על עורה, כמו הבל פיו החמים של מלאך.
הוא התיישב לידה, פשט את רגליו קדימה והרים את ידיו אל מאחורי ראשו. "את חושבת?"
"אני יודעת. אני מרגישה אותו."
הם ישבו כך זמן רב, מאזינים לרוח הקלה בארזים וליונים ההומות בשביעות רצון על גג הווילה. לילה־טוב רחרח את גבולות הגזרה ומדי פעם הרים רגל אחת כנגד השיחים.
"זה היום הכי טוב בחיים שלי," היא אמרה כעבור זמן־מה. "אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך מאושרת כמו עכשיו."
הוא הביט בה בסקרנות ושפתיו התעקלו לחיוך עדין. "איך קוראים לך, פיקולינה?"
היא הסתכלה עליו עכשיו בעיניים בוטחות ומכירות תודה. "פלוריאנה," היא ענתה. "ולך?"
משום־מה שניהם ידעו שבהחלפת השמות טמונה משמעות מסוימת. הוא היסס והישיר מבט אל עיניה, שהיו עכשיו פקוחות באומץ וכבר לא מבוהלות. הוא הושיט את ידו. ידה פגשה את ידו בהיסוס ונראתה קטנה וכהה בהשוואה לידו הגדולה והחיוורת.
"דַנטֶה אלברטו מאסימו," הוא אמר חרש. "אבל את יכולה לקרוא לי דנטה."
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מרינה של הים", סנטה מונטיפיורי, תרגום: כנרת היגיניס-דוידי, ידיעות ספרים, 448 עמודים
