באיחור של כמה חודשים, יפתח ביום חמישי הקרוב פסטיבל הקולנוע ירושלים שיתקיים השנה באופן מקוון בגלל מגפת הקורונה. מבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, צפו במבחר הגדול של הסרטים ובחרו שבעה סרטים שאסור לכם לפספס, חלקם נמנים עם הסרטים המדוברים של השנה האחרונה שכבר עשו חיל בפסטיבלים הבינלאומיים.
קורפוס כריסטי
סרט פולני מצוין, שהיה אשתקד בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. עבריין צעיר משתחרר מהמוסד בו היה כלוא, אך במקום להגיע אל מנסרה שבה הוא אמור לעבוד במסגרת שיקומו, הוא מתחזה לכומר ומערים על תושביה של עיירה קטנה. אבל לא מדובר במהתלה סאטירית, אלא בדרמה סוחפת (השואבת את השראתה מסיפור אמיתי), שמציעה את האפשרות להתגבר על טראומה קולקטיבית ואשמה באמצעות קבלה וכפרה.
בבסיס הסיפור מונחת טרגדיה המזכירה את סרט המופת של אטום אגויאן, "המתיקות שאחרי". העיירה כולה כואבת את תוצאותיה של תאונה נוראה שהביאה למותה של שבעה מתושביה. היגון מביא את בני העיירה להאמין שהבחור הצעיר בעל פני המלאך הוא זה שיביא את המרפא לנשמתם, והוא עצמו (בגילומו המפעים של ברטוש ביילניה) נע בין ברוטליות ורוך שקשה לא להיכבש על-ידן. האם הוא אכן שרלטן? האם זה בכלל משנה? ומה אנחנו יודעים עליו, בעצם? בכל מקרה, הדרשות שהוא נושא אינן עוד הטפות דתיות דידקטיות, אלא סוג של מופע-וידוי עצמי, וההתחזות מאותגרת על-ידי המשיכה שהוא חש לצעירה מקומית, הופעתו הפתאומית של צעיר סחטן מהמוסד השיקומי, וראש העיירה המאיים והחשדן. כך שסרטו של יאן קומאסה מותיר אותנו במתח לכל אורכו. (שמוליק דובדבני)
קג'יליונר
סרטה השלישי (אחרי "אני, אתה וכל השאר" ו"העולם" המוצלחים), של האמנית הרב-תחומית מירנדה ג'וליי נדמה כגיחה מיושנת למחוזות הקולנוע העצמאי של שנות ה-90. מי העלה בדעתו שבשנת 2020 נצפה, בפעם המי-יודע-כמה, במשפחה דיספונקציונלית ואקסצנטרית, הפעם כזו שגם מתגוררת בחלל משרדי נטוש שקצף סבון ורוד גולש מקירותיו. ריצ'רד ג'נקינס ודברה ווינגר מגלמים זוג הורים, שיחד עם בתם היחידה (לה הם העניקו את השם הבלתי אפשרי דוליו הזקנה) מתפרנסים מהתחמקות לסניפי דואר ומגניבה של חבילות – בתקווה שהן מכילות משהו בעל ערך. חוץ מזה, הם חולפים בכפיפה משונה על פני חצרו של בעל הבית שלהם, הלוקה במחלת עצבים הגורמת לו לרגשנות יתר, כדי להימנע מתביעותיו בנוגע לשכר הדירה.
בהמשך, השלישיה טסה לניו-יורק כחלק ממזימה להרוויח כספי ביטוח בדרך קלה יחסית, ושם הם פוגשים בצעירה המאמצת אותם, וגורמת לדוליו הזקנה (בגילומה של אוון רייצ'ל ווד), המתלבשת כהומלס ומדברת בקול צרוד, להבין את הנסיבות הדפוקות שבהן היא גדלה – כאילו שזה לא היה אמור להיות ברור לה. בזכותה היא תבין שישנם דברים חשובים יותר מאשר מאבק הישרדות היפסטרי ותתוודע לזהותה המינית.
התוצאה היא קומדיה סוריאליסטית ואבסורדית, אבל כזו שנדרשת אל המושגים הללו באופן שמרני ומאולץ מדיי. יש אפילו משהו מייגע בגחמנות של הדמויות, הכתיבה והבימוי. זהו סרט של אמנית הלוקה ביתר מודעות עצמית שגובל בהתפנקות, מבלי שיהיה לה משהו מעניין באמת להגיד על השלישיה הסוציופתית שבמרכז סרטה. מצד שני, ג'וליי היא יוצרת שאין להתעלם ממנה, גם ברגע של חוסר השראה, והסרט כולל כמה סצינות יפות מאוד שהמוצלחת בהן מתרחשת בביתו של קשיש זר החווה את רגעי חייו האחרונים, ושלמענו הם מתנהגים כמשפחה "רגילה". (שמוליק דובדבני)
מותם של שני אהובים
סרט אינדי אמריקני של הבמאי רוברט מצ'ויאן המתרחש בעיירה קטנטנה, ובו גבר (קליין קרופורד) מנסה להתמודד עם התפרקותה של משפחתו. כבר בסצנת הפתיחה, שבה הגיבור מחזיק באקדח בעודו עומד מול מיטה שאשתו ישנה בה ליד גבר זר, מצ'ויאן מצליח ליצוק עניין מתמיד בזכות האופן המדויק להפליא שבו הוא מתמקד בטלטלה הרגשית של הדמות הראשית. לא אחת היחס בין מה שמוצג בפריים לבין מה שקורה בגבולותיו מופעל באופן מרשים, בדרך המאפיינת את הסיטואציה שבה לכוד הגיבור. (ארז דבורה)
אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד
סרטה של אלייזה היטמן זכה בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון, שהגיבורה שלו היא נערה בת 17 מעיר קטנה בפנסילבניה, לא פופולרית בקרב בני גילה ודחויה על-ידי משפחתה. כאשר מתברר לה שהיא בהריון, היא יוצאת יחד עם בת-דודתה, שהיא ככל הנראה חברתה היחידה (השתיים עובדות כקופאיות בסופר מקומי), לקליניקה בניו-יורק כדי לבצע הפלה. ללא ידיעת הוריהן, כמובן. כותרתו המקורית של הסרט מתייחסת לתשובות בשאלון רב-ברירה שעליה למלא לפני ביצוע ההליך הרפואי.
מתבקש להשוות את הסרט עם "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" המופתי של כריסטיאן מונג'ו הרומני. אך בהשוואה לסרט הזה, סרטו של מונג'ו הוא כמעט סרט פעולה. היטמן עוקבת בסגנון ניאו-ריאליסטי אחר המהלכים הבירוקרטיים והרגעים המתים שביניהם, אבל מתוך היעדרה-לכאורה של דרמה הולכים הרגעים הקטנים של מגע, חסד, כאב ותקווה ומצטברים לכדי יצירה בעלת משקל סגולי נדיר. ישנו כאן רגע משעשע של משחק איקס-מיקס-דריקס עם תרנגולת (שמנצחת), ואחר, נוגע ללב, שבו בת-הדודה נאלצת להתמסר לבחור שפגשו בתמורה לדמי נסיעה חזרה הביתה, שעה שהגיבורה מלטפת את ידה ברוך. סרט נהדר המשוחק להפליא בידי סידני פלניגן וטליה ריידר האלמוניות. (שמוליק דובדבני)
אודות האינסוף
סרטו האחרון של הבמאי השבדי הוותיק רוי אנדרסון (77) ממשיך את סגנונו המופשט והמוכר: מבנה נרטיבי שמורכב מקטעים טרגיים-קומיים המצולמים מרחוק וקומפוזיציות מתוכננות ומבוצעות בהקפדה עילאית. את הסצנות מאכלסות לא מעט דמויות אפורות הלכודות ברגעי חיים אבסורדיים. זוהי נקודת המוצא המאפשרת לאנדרסון להציג את תהיותיו על הגורל האנושי. טווח הדימויים נע מסצנה המתרחשת בשעות האחרונות בבונקר של היטלר ועד חיבוק של זוג אוהבים בעודם מרחפים בשמיים על רקע מראות עיר הרוסה. (ארז דבורה)
קובריק מאת קובריק (גרגורי מונרו)
כבר מעצם שמו, "קובריק על קובריק", נבדל משלל סרטי התעודה שכבר נעשו על הבמאי. הסרט מורכב מראיונות נדירים שקיים קובריק, שהיה סרבן ריאיונות נחרץ וידוע, עם מבקר הקולנוע הצרפתי מישל סימן. הבמאי גרגורי מונרו ערך את הקטעים מחדש כך שבמהלך הסרט קובריק מתייחס בקולו לנושאים העולים בסרטיו ולשיטות העבודה שלו, על רקע קטעים המדגימים את הנאמר. את דבריו משלימים קטעי ריאיונות עם שחקנים שהופיעו בסרטיו – מלקולם מקדואל, פיטר סלרס, ג'ק ניקולסון ושלי דובל. גם אם לא כל רעיון שעולה בסרט יהיה גילוי מפתיע עבור מעריציו המושבעים של הבמאי, המכלול מהנה ביותר ומעורר מחשבה. (ארז דבורה)
Irradiated
הדוקומנטריסט הקמבודי ריתי פאן ("התמונה החסרה") מזוהה עם עיסוק יצירתי בזוועות משטר האימה של הקמר רוז'. הפעם הוא מרחיב את היריעה לכלל הזוועות של המאה ה-20 כפי שתודעו בחומרים ארכיונים. זהו סרט מאתגר לצפייה, כשכל פריים בסרט מחולק לשלושה חלקים (טריפטיך), ובין שלושת החלקים יש יחסים דינמיים. לעיתים אותו דימוי משוכפל בשלושתם, לעיתים נוצרים יחסים בין הפריים המרכזי לשוליים, ולעיתים הם מאוחדים לדימוי בודד לכל רוחב הפריים. אלו שישרדו את הצפייה צפויים להתווכח על מעלותיו של הסרט ביחס לנזק הפסיכולוגי שהדימויים הקשים בו עשויים לחולל. (ארז דבורה)
