האם צ'ארלי קאופמן הוא גאון או מתבגר נצחי? אולי גם וגם? העיסוק האובססיבי שלו בארס-פואטיקה ובבדידות - עניין כפייתי שהוביל ליצירתו של סרט המתבגרים האולטימטיבי "שמש נצחית בראש צלול" (2004) - מזכיר את הרהוריו של נער מחונן בן 16 על משמעות הקיום האנושי. כלומר, זה מרשים עד שזה מתחיל לייגע. טוב, הבנו אותך. עכשיו לך תחפש חיים. מצד שני, התסריטים של צ'רלי קאופמן לעולם מובילים אותך למחוזות בלתי צפויים. מתחכמים, לעתים יתר על המידה, אבל בהחלט מקוריים.
הטריילר של הסרט
(באדיבות נטפליקס)
סרטו החדש, והרביעי בבימויו, "אני חושבת לגמור עם זה" (I’m Thinking of Ending Things), שעולה היום (ו') בנטפליקס, מותיר את התהייה בה פתחתי על כנה. הסרט, על פניו, נדמה סבוך ומורכב. בפועל, כשחושבים על זה, הפואנטה שלו ברורה ומובנת, אפילו מתישה. שוב העיסוק הזה במהותה של הדמות הספרותית ובטשטוש שבין פיקציה ואמת. מהי משמעות וכו'. בלה בלה בלה.
קאופמן מתבסס פה על ספר באותו שם מאת איאן ריד שראה אור בשנת 2016. העלילה מתרחשת במהלך לילה מושלג אחד, כאשר אישה צעירה (ג'סי באקלי) מתלווה אל החבר שלה מזה כחודשיים (ג'סי פלימונס) לביקור היכרות עם הוריו המתגוררים בחווה מבודדת. הבחורה, שאינה מצוינת בשמה, חושבת לסיים את הקשר ביניהם - על-אף שהיא מוצאת בבחור, היחיד שנזכר בשמו, ג'ייק, חן מסוים. מכאן שמו של הסרט. למה, לעזאזל, היא אמרה לו "כן" מלכתחילה, באותו ערב טריוויה שבו נפגשו?
מרבית הסרט הם נוסעים במכונית, והטקסטים שאנו שומעים עוברים בעיקר במוחה של הבחורה. כאשר הם סופסוף מגיעים אל החווה, מתחילים להתרחש דברים משונים. ג'ייק מעדיף לבקר עמה במה שהיה בעבר דיר החזירים לפני שיציג אותה בפני הוריו (דיוויד ת'יוליס וטוני קולט המצוינים). ארוחת הערב במחיצתם נדמית כאילו נלקחה מאפיזודה מוצלחת במיוחד של "אזור הדמדומים". לא נפרט מה בדיוק קורה שם - בעיקר כי קשה להסביר - אבל זה מתקשר לאופן שבו תסריטיו של קאופמן מקמטים את מושג הזמן, כך שלא לגמרי ברור לנו מתי, ואם בכלל, הכל קורה.
ואז מגיעה עוד נסיעה ארוכה חזרה, ועצירה תמוהה בחנות גלידה שפתוחה משום מה, באמצע סופת שלגים ובלב השומקום. ואחר כך תחנה נוספת, בבית הספר התיכון בו למד ג'ייק. ושם באמת מתרחשים דברים מוזרים - כאילו שכל מה שקרה עד עכשיו היה מתקבל על הדעת. וכל הזמן הזה, כאמור, הבחורה שקועה במחשבות קיומיות על ההווה והעתיד, ועל החיים חסרי המשמעות שצפויים לה במחיצתו. מי שתוהה על הרפרנס מקבל אותו בצורת ציטוט ארוך מביקורתה (הקטלנית) של מבקרת הקולנוע המיתולוגית פולין קייל על סרטו המופתי של ג'ון קאסאווטס "אישה תחת השפעה" (1974), שבו מגלמת רעייתו, ג'ינה רולנדס, אישה הקורסת מנטלית תחת משא חיי הנישואים.
הקריסה של מרחב, זהות ותודעה אפיינה גם את סרטיו הקודמים של קאופמן כבמאי, "סינקדוכה, ניו-יורק" מ-2008, וסרט האנימציה המרגש בסטופ-מושן "אנומליסה" (2015). במקביל ליציאת סרטו הנוכחי, ראה לאחרונה אור גם ספר הביכורים שלו, Antkind, שגיבורו הוא מבקר קולנוע פאתטי - האין זו הדעה המקובלת לגבינו? - השוקע אל תוך נבכי תודעתו, כך שמציאות, דמיון והתייחסויות תרבותיות מתערבבים.
ישנן כמה הברקות ב"אני חושבת לגמור עם זה". הראשונה, כמובן, היא שזהו לא סרט האימה הפסיכולוגי שאנחנו מצפים לו. אחרת היא הכללתה של קומדיה רומנטית פיקטיבית, סרט בתוך סרט, שביים לכאורה רוברט זמקיס ("פורסט גאמפ"). וישנה גם סצינת מחול מופשטת שצצה משום מקום, ועל אף שיש משהו מעצבן בשרירותיות שבה היא מגיחה - עדיין היא מצליחה לגעת ברגש. כל זה לא גואל אמנם את הסרט מפאזת ההתבגרות שלו. זה מה שקורה כאשר הדמויות מהגגות על "חברת הראווה" של הפילוסוף גי דבור, או מצטטות את המשורר הבריטי וויליאם וורדסוורת' - מה שמזכיר, כאמור, אותו נער בודד וחולמני בן 16, שמעדיף להישאר בכיתה ולקרוא מאשר לשחק כדורגל עם החברים בהפסקה.
זהו מסע ארוך אל תוך הלילה, שרובו ווייס-אובר, והוא מלווה בסמליות זועקת. בסופו ישנו, כמצופה, טוויסט - אבל השאלה היא האם הוא אכן מציב קריאה מחדש של מה שראינו, שהיא מספקת ומתגמלת במיוחד. בסופו של דבר, זהו סרט על היבטיה הנרקיסיסטיים של היצירה, ועל הדמויות הבדיוניות שמשקפות ליוצר את עצמו ואת מי ומה שהיה רוצה שיהיה. זו גם הסיבה שלא פעם אנו תוהים את מחשבותיו של מי בעצם אנחנו שומעים. את אלה של הבחורה? את מחשבותיו של קאופמן עצמו? ואולי את מחשבותיו של ג'ייק? ומיהו, לעזאזל, אב הבית הקשיש והבודד (גאי בויד בהופעה שכולה הבעות פנים עדינות), שמלווה את הסרט, לכאורה כצופה בעצמו?
יש משהו מתעתע בסרט, כפי שיש בכל סרטיו של קאופמן. מצד אחד, אתה צופה בסרט בסקרנות, תוהה לאן כל זה מוביל, אם בכלל. מצד שני, קשה להשתחרר מהתחושה שמדובר בהתחכמות שבאה על חשבון הרגש (ואולי אפשר היה לוותר על השימוש המנייריסטי בצילום ובמסך ריבועי, שאמור לכאורה להדהד את המועקה שחשה הגיבורה). גם ברגעים שנדמה לך שאתה מבין, אם אמנם אתה מבין, על מה הסרט - קשה להשתחרר מהתחושה שיותר מאשר סרט מנומק, "אני חושבת לגמור עם זה" הוא אוסף מחשבות וציטוטים של נער אבוד.
