העצבות, רק לטפשים היא
אלכסנדר פן: "...תמיד יש מאבק בינך לבין כמות האלכוהול. יש בדבר הזה הרבה דינמיות".
אגמון: "ואתה אוהב את הדינמיות הזאת. אתה שתית כמויות בלתי רגילות במשך השנים".
פן: "בשבילי הן היו רגילות".
אגמון: "איך אתה מגדיר כמות סבירה לגביך בתקופות הצמאות שלך?"
פן: "את זה אני מוכן לומר רק באופן פרטי. זה תלוי מתי, עם מי. הפרטנר לשתייה זה עניין מאוד חשוב".
אגמון: "יש אנשים שאוהבים לשתות לעצמם?"
פן: "לרוב אלו אנשים היפוכונדרים. כשאני לבד, אני לא שותה".
אגמון: "השתייה היא פרטנר ליצירה שלך?"
פן: "כבר הרבה מאוד שנים. אני לא לוגם את היין, אני שתיין. אבל היין התייחס אליי בצורה הוגנת מאוד".
אגמון: "גם אתה אליו?"
פן: "אנחנו ביחסים מאוד ידידותיים. יש כבוד הדדי מלא".
אגמון: "ואתה אומר שכך צריך להתייחס גם לאהבה?"
פן: "די לחכימא".
(אגמון מראיין את אלכסנדר פן ב"שאלות אישיות", 30.10.69, כשלוש שנים לפני מותו של המשורר)
לפני שידור חוזר מיוחד ב"שאלות אישיות" של ריאיון שנעשה עם אריק לביא בשנת 1968 (לביא נשמע בדיוק כפי שנשמע כל חייו, אבל קשה להאמין עד כמה צעיר נשמע קולו של אגמון, או שזו רק איכות ההקלטה המיושנת) הקדים אגמון כמה מילות הספד יפות: "מעל הכול אריק היה חבר," אמר, "הוא ידע לריב, ואנחנו רבנו והתפייסנו ושנאנו ואהבנו ושתינו יחד..."
ייתכן שבמילים הספורות האלה טמונה כל תמצית הווייתו של אגמון: אהבה, שנאה, ריבים, פיוסים ושתייה. אחד הפיוסים עם לביא כלל את חיסול עגלת המשקאות באיזו טיסה. "כשירדנו, מחובקים וטובי-לב, שושיק וגילה חיכו לנו בשדה ואנחנו בקושי ראינו משהו מבעד לערפל האלכוהול."
"כיף לריב איתו," מעיד רמי הויברגר, מהשחקנים המובילים שאגמון טיפח בתקופת כהונתו ב"הבימה", והזוכה בפסטיבל התיאטרונטו הראשון בהחלט עם המחזה "תעתועון" מאת יצחק בן-נר. "גם אני אוהב לריב, אבל עם אגמון אין משקעים. רבים עד הסוף וממשיכים הלאה, והוא מקפיד לשכוח מזה. רק פעם אחת הצלחתי ממש להעליב אותו, אני חושב. אמרתי לו, ואני כבר לא זוכר בקשר למה, שהוא נהיה אביר הפוליטיקלי קורקט. הוא כמעט הרביץ לי (הויברגר צוחק) וזה הגיע לי. האמת היא שכמעט בלתי אפשרי לנהל מוסד תרבות בישראל בלי להיות נחמד לאי-אלו אנשים שבא לך להרוג אותם. ואם אני לא טועה, לאגמון בא להרוג לא מעט אנשים."
"לא כל מה ששקוף זה וודקה," העווה אגמון את פניו באחת מפגישותינו, כשטעם מבקבוק משקה שקיבל במתנה. אבל כמעט כל מה ששקוף אצלו בכוסות השתייה אינו מים. במהלך פגישותינו הוא חטף הרעלת מזון שגרמה לו לאבד מעט ממשקלו - איבד מעט, אבל השוויץ הרבה בכרסו המצטמקת, ונאלץ לסבול כאבים ("כמה טוב שיכולתי להתמסר לכאב ולשכוח מכל הצרות האחרות," אמר ברצינות כמעט חנוך-לוינית) וגם לחתוך בכמויות השתייה לזמן קצר. גם כך כמה מחבריו מביעים דאגה שאולי הוא קצת מגזים עם הצמא לאלכוהול, שמתחיל לפעמים כבר בשעות המוקדמות של היום. "הוא בכל זאת לא עשוי מברזל," מזכיר אחד החברים למי ששכח, "אבל הוא שותה כאילו יש לו רגל מעץ."
"מעולם לא השתכרתי ולא איבדתי עשתונות," טוען אגמון. "אני בשליטה טוטלית, וגם הגוף מתרגל. אם אתה היית שותה את הכמויות שלי, היית יוצא מהר מאוד מפוקוס. כשעשיתי את 'בירה ומצב רוח' בקול ישראל, הייתי שותה חביות שלמות. זאת לא התמכרות, זה סתם נעים, זה הכול. אני אוהב בירה, וודקה ומשקאות ים-תיכוניים – אוזו, עראק, פרנו, קמפרי. ומדי פעם קצת ויסקי וקוניאק. מסוכן? כל דבר מסוכן. גם פחמימות וגם חיסונים נגד הכשת נחש שמכילים את הארס עצמו. אבל לא כל הדברים משפיעים על כל בני האדם במידה שווה. יש בני מאה ועשר שמעשנים כמו ארובה ושותים כמו דג, ויש בני עשרים שנופלים מכוס יין."
לפחות לעשן הוא הפסיק אחרי שנים שהמקטרת הייתה סמלו המסחרי. גם על כך יש סיפור. "עישנתי הרבה שנים. בקיבוץ הראל גידלנו טבק. זאת לא הייתה הצלחה מי יודע מה. היו בקיבוץ הסיגריות הכי מחורבנות שאפשר, אז עישנתי מקטרת עם פירורי טבק, וזה היה הרבה יותר טוב מהזבל האחר. היה פולחן שלם סביב המקטרות שלי. היה לי אוסף של מאה מקטרות בערך, ומניו יורק היו מביאים לי תערובת מיוחדת בטעם וניל-דובדבנים, כמו גלידה.
"במשרד שלי ברחוב קרל נטר ידעו תמיד אם אני נמצא או לא לפי ריח העשן. ערב נישואיה של ילדתי הגר הריטואל היה כזה בערך. דיאלוג.
אני: מה את רוצה לחתונה, בתי היקרה?
הגר: אני לא רוצה שום דבר. עשיתם הכול בשבילי, נתתם לי הכול.
אני: אבל מתנה ליום חתונתך אני רוצה להביא לך בכל זאת.
הגר: אז אני רוצה שתפסיק לעשן.
אני: מה זאת אומרת? למה?
הגר: אבא, אני פוחדת שיקרה לך משהו. אם אתה רוצה לעשות לי טוב ולשמח אותי באמת, זאת המתנה שאני מבקשת.
אני: בסדר.
הגר: אז מתי תפסיק?
אני: הפסקתי ברגע זה.
"וכך היה. לא היה שום מאבק. דבריה נגעו ללבי, היא באמת חששה לבריאותי, והיא יצאה לחיים חדשים; מה שאמרה עשה לי סוויץ' במוח, הרגשתי שאני חייב לה את זה, ואז הכול נעשה יותר קל. גם גילה הצטרפה אליי והפסיקה לעשן את הסיגריות הארוכות והנשיות שלה. את המקטרות נתתי למחסן ריקוויזיטים, את הטבק שנשאר חילקתי לכל החברים, ומאז אני לא מעשן.
"אני לא מתגעגע למקטרת. ואני בוודאי לא מנהל מסעות צלב נגד המעשנים כמו כל החוזרים בתשובה שהפכו לנודניקים הכי גדולים. לא מפריע לי שמעשנים לידי. יותר מפריעה לי משטרת העישון שהשתלטה על העולם והופכת את המעשנים למיעוט נרדף ומשולל זכויות. זה הרבה יותר מסוכן ומקומם בעיניי מאשר העישון עצמו. ממילא אומרים שלנשום עשן מכוניות זה יותר גרוע מעישון פסיבי, אז לך תדע." "שנים נדנדנו לו להפסיק לעשן," נזכרת גילה אלמגור, "אבל הוא אמר, אל תחנכו אותי, אני ילד גדול. ואז, בוקר אחד, הוא פשוט הפסיק ברגע. זה כל כך יענקלה."
***
אגמון: "אחד הזיכרונות הראשונים שלי הקשורים בך הוא ליל 29 ביולי 1947, ערב החלטת האומות המאוחדות. היינו בקפה 'כסית', אתה כבר היית אחרי הכוסית החמישית או השישית, אני לא ספרתי בדיוק, אבל זה כבר היה באזור של עשר הכוסות הראשונות".
אברהם שלונסקי: "כפול, כפול".
אגמון: "כן, כפול, תמיד כפול. כולם שם שמחו מאוד, ואני זוכר משפט אחד שאתה אמרת, והוא מלווה אותי עד היום. משפט פשוט מאוד, לא שלונסקאי בכלל, אמרת - אל תשמחו כל כך, יהיה עצוב מאוד. למה אתה התכוונת אז?"
שלונסקי: "אולי זה אצלי ירושה מאבא שלי, שהיה בעל עיניים כאלה בוכות, איש שראה הרבה מעבר לדברים. לכל דבר, בייחוד אם זה דבר שמח, אני, כמוהו, רואה צל מתלווה. זה אנושי. הצער מתמיד, השמחה קצרה, אפילו מבחינה פיזית זה מתמיה עד כמה יש לאדם כוחות לשאת ייסורים, ואין לו כוח לשאת שמחה – הוא מסתכל, נופל ונרדם, אבל בייסורים הוא עומד. גם אני זוכר היטב את אותו מעמד. זה היה אחרי יום ראשון או שני, שבעצם היה בלי לילה באמצע, כי לא ישנו כלל, רקדנו כל הלילה, היינו כחולמים. לפנות בוקר ישבו שם חברים משוררים – אלתרמן וחיים גורי ואחרים, ואני פתאום אומר – חבר'ה, אתם לא מרגישים איזה ריח באוויר? הם לא הבינו מה אני רוצה לומר בזה. אינכם מרגישים ריח חריכה? הרי נשרפו עכשיו אלפיים שנה. במשך אלפיים שנה האומה הייתה שרויה במתח בלתי רגיל וזה היה סוד קיומה. איך היא תוכל להתקיים בלי המתח הזה, לאחר שהורגלה לו במשך כל כך הרבה זמן? כל המידות הרעות שלנו הן מהאלפיים שנה האלה, אבל גם כל המידות הטובות שלנו – אהבת ישראל, צדקה, הכנסת אורחים, ואת המידות האלה פתאום איבדנו, הן נשרפו. נוסף על זה היה הצד הפוליטי שהוא היה ברור, כי באמת פרצה המלחמה. ידעתי שזה לא פשוט ששכנים ישמחו בשמחת שכניהם, והשכנים הערבים באמת לא שמחו בשמחתנו".
אגמון: "אילו היית צריך לנסח את הדברים היום, היית חוזר על המשפט שאמרת, שיהיה עצוב?"
שלונסקי: "כן. ידעתי שיהיה קשה לעמוד בפני צרות מבחוץ וגם מבפנים, בפני התקלקלותנו".
אגמון: "במה התקלקלנו?"
שלונסקי: "אמרתי פעם פסוק שנשמע בומבסטי, לא שלונסקאי, כמו שאתה אומר, אמרתי – אנחנו העם היחיד באירופה, שבמשך אלפיים שנה לא רצחנו אחרים. היינו עם שחוט, לא יכולנו לשחוט. עכשיו אנחנו נהיה, כנראה, עם שיכול לשחוט, יכול להרוג, יכול לעשות רעות. הלוואי שאתבדה, ואחרי אלפיים שנה אוכל לחזור בי מהפסוק הזה".
(אגמון מראיין את אברהם שלונסקי ב"שאלות אישיות", 9.9.72, כשנה לפני מות המשורר)
"שלונסקי היה נהדר. באמת משכמו ומעלה, אגדה בחייו. הערצנו אותו כנערים, גדלנו על שיריו ועל שנינויותיו. בעקבות ניסיוני בקיבוץ, לקחתי על עצמי לנהל מסגרת שנקראה 'צוותא לצעירים', ונוצר איתו איזה קשר. הוא היה מרואיין למופת, ואני חושב שבסופו של דבר היו בינינו חיבה הדדית וגם ידידות. ישבנו ב'כסית', צחקנו והתווכחנו, שתינו קצת, ולפעמים שתינו הרבה. פעם הוא כעס עליי כשהשתמשתי בתרגום של נסים אלוני ל'רביזור' של גוגול בתיאטרון 'העונות', ולא בתרגום שלו. הוא לא דיבר איתי כמה שנים, אבל בסוף סלח לי. היה לו מוח כל כך זריז וערני, זה היה מעורר התפעלות. בהברקות לשוניות לא היו לו מתחרים. בית חרושת לחבלים ביקש ממנו שם, אז הוא הציע 'חבל חבלים הכול חבל'. קולנוע בחולון ביקש שם, והוא בא עם 'חולנוע'. א-פרופו פרס התיאטרון המקולל, שנים לפני שחשבו על פרס כזה בכלל, שלונסקי הגדול אמר, 'יש פרס ויש פרסטיטוציה'. ויום אחד הוא אמר לי: אתה יודע מה אתה? אתה רציניקן."
"המוח איננו מחסן גרוטאות," הסביר לי פעם הרציניקן את פשר התנגדותו לטריוויה, וכששכחתי לכתוב משהו, אמר בלי להתבלבל: "נייר חוסך שכל. שכל חוסך זיעה. זיעה חוסכת דם."
6 צפייה בגלריה
יעקב אגמון, עידן אגמון, דודו אלהרר, יהודית רביץ, שלמה גרוניך ואלכס אנסקי
(צילום: אלי דסה, ארכיון "העולם הזה")
יצחק לבני, שכמפקד גלי צה"ל הציע לאגמון להגיש את "שאלות אישיות", ניסה לנתח את אישיותו וסוד קסמו. "יש בו שילובים מנוגדים שעושים אותו דמות עשירה ומרתקת: הומניות מהולה בסוג של רוע, כישרון של מספר סיפורים, חברה'מניות פלמ"חניקית-משהו, שבכל זאת יש בה גם אלמנט זר וגלותי של עולה חדש נצחי. הכול יוצר אדם לא מתוק; נעים, אבל עם גידים די קשים ודוקרניים בתוך הבשר ועור די מחוספס. יש לו כמה תכונות לא קלות – הצורך להיות דומיננטי עד זוב דם כמעט, הצורך שעל פיו יישק דבר, כל דבר, בולדוזריות שלא תמיד מנוצלת רק למטרות טובות. אבל יש לו אין-ספור תכונות נפלאות. ראש פתוח של אדם צעיר, רעננות ויכולת להתחדש כל הזמן, הוא ממש לא נתקע בפלמ"ח כמו שמקטרגיו עלולים לטעון. אני חושב ש'שאלות אישיות' עזרה להתרעננות המתמדת שלו. הוא פגש המון אנשים כל הזמן ונפתח להמון כיוונים. דליה רביקוביץ', שהייתה אשתי, אמרה לי פעם: 'אתה מראיין כי אתה אוטיסט'. אז יכול להיות שגם יענקלה מנצל את הפורמט של התוכנית כתירוץ מאורגן ומסוגנן לתקשר עם בני אדם".
"כמו שבאִגרוף צריך שאגרוף ימין ואגרוף שמאל יהיו בעלי עוצמה שווה אחרת לא נעשים אלופים, כך גם בתחום של אגמון, צריך אגרוף ימין חזק (הנהלה וארגון) ואגרוף שמאל אדיר (יצירתיות ויוזמה) כדי להביא את הנוק-אאוט. והאגרופים של יענקלה הם במידה לא מבוטלת שווים בעוצמתם, לכן הוא צ'מפיון, מה יש לומר."
לצ'מפיון היה חלום אחד גדול. להגיע לברודוויי. "לא היה מפיק ישראלי שהציג בניו יורק עד אז (1971). הרבה אנשים הזהירו אותי. היו כאלה שפחדו שאכשל, היו כאלה שפחדו שאצליח. אני רציתי לעשות את זה במו ידיי ובדרך שלי. החלטתי להביא לברודוויי את 'איש חסיד היה'. לא רציתי לכוון את המופע רק ליורדים ולישראלים, ואפילו לא רק ליהודים, אלא לקהל רחב ומגוון ככל האפשר. שכרתי תיאטרון על ברודוויי, ברחוב 45, בלי שותפים אמריקאים, אבל עם משקיעים ישראלים שהבאנו לשם. שלט גדול הכריז: YAAKOV AGMON PRESENTS: ONLY FOOLS ARE SAD. (השם הלועזי נגזר מהשיר 'העצבות, רק לטיפשים היא / והחסיד, הוי, החסיד צריך לשמוח!') ואני מודה שהיה מאוד מוזר, ועוד יותר מזה, נעים, לעבור בטיימס סקוור ולראות אותו מתנוסס שם בלי בושה, כאחד מן המניין בברודוויי. לא אוף ברודוויי, לא אוף-אוף ברודוויי, אלא ממש-ממש און ברודוויי. בלב העניינים.
"כדי לקבל רישיונות עבודה, היינו צריכים לשכנע את איגוד המפיקים ואיגוד השחקנים האמריקאיים שרק צוות ישראלי יכול לעשות את ההצגה, והצלחנו לשכנע. אבל נדרשנו לחתום על חוזה מיוחד, שלפיו נפקיד אצלם שבוע אחד של משכורות ואת כרטיסי הטיסה בחזרה לארץ. כך במקרה שנפשוט את הרגל, עדיין יוכלו השחקנים לקבל את משכורת השבוע האחרון ולהבטיח את שובם ארצה".
"כשהצוות הגיע לנמל התעופה, החלטתי להפתיע אותם בשירות וי-איי-פי עם לימוזינות מפוארות והכול. הילדים היו בהלם קרב. כך התחיל הכיבוש של ניו יורק. עשינו דיל עם מלון 'אדיסון' ושיכנו שם את כולם למשך כל התקופה, שמונה חודשים. היה שמח. הרב אבידור-הכהן גילה שבדלת ליד יש חנות סקס. הוא הכריז: 'גועל נפש', אבל אני חושד בו שזה שעשע אותו. גליה ישי יצאה לקנות עיתון, ובמקום שטר של דולר נתנה למוכר השחור והחמוד שטר של מאה דולר. כשחזרה אליו לספר לו על הטעות, הוא אמר לה, 'תעופי לי מהעיניים, את חושבת שאני לא מכיר את כל הטריקים האלה?' היא באה אליי בוכה, אבל מה אני, גננת? אז הלכו מאה דולר, וראינו בזה שיעור יקר ערך לעתיד. היא לפחות זכתה לפיצוי יפה כשקיבלה ביקורת יוצאת מן הכלל ב'ניו יורק טיימס'. עד היום, כשאני מתדרך שחקנים ועובדים לפני נסיעות לחו"ל, אני מתעכב על סעיף השטרות ותשומת הלב לשטרות בהשראת פרשת גליה ישי. שטר של מאה דולר נראה כמו שטר של דולר. זאת עובדת חיים, והדברים הקטנים הם לפעמים הכי חשובים. וכשחושבים על זה, אז כן, ברור שהייתי גם גננת בתקופה ההיא. הייתי חייב להיות. הם באמת היו ילדים, אחרי הכול.
"וגם סשנים של טיפול פסיכולוגי ודינמיקה קבוצתית היה צורך להעביר. אחרי כל כך הרבה הופעות בארץ ובעולם, מה הפלא שרוח החבר'ה נשברה פה ושם. עם כל הכבוד, כמה פעמים אפשר לשיר שוב ושוב 'יבבאם יבבאם יבבאם'?
"דני ליטני היה ישן כל יום עד שתיים בצהריים ועשה לנו הפתעה כשהביא להצגה את בוב דילן, שמאוד התלהב וגילה פתאום מחדש את היהדות שלו. במלון היו מאוד מופתעים ונבוכים לגלות שהגברת גילה אלמגור, שהגיעה לביקור מהארץ, מעדיפה להיכנס דווקא לחדרו של המפיק ולא לחדרו של מי שהם היו משוכנעים שהוא-הוא בעלה החוקי, דן אלמגור. גם כשהייתה מצלצלת מהארץ, היו מעבירים את השיחות שלה אליו ולא אליי. בסוף הוא קיבל מתנה מיוחדת מהמלון, טלוויזיה צבעונית, לאות סימפתיה והשתתפות בצער על כך שאשתו היפה בוגדת בו עם המפיק".
"היה לנו משרד יחסי ציבור אמריקאי, שטיפל בהפקה כמו שצריך. גולדה מאיר באה להצגת הבכורה, וגם יצחק בשביס-זינגר, שאותו הזמנתי באופן אישי. ביקרתי אצלו בבית, דיברנו אנגלית ויידיש, והוא מאוד התרגש מהמופע, הזקן הרשע הזה שנולד זקן, והיה גם רודף שמלות לא נורמלי".
"במסיבת הפרמיירה חיכינו, לפי מיטב המסורת המקסימה של ברודוויי, לעיתוני הבוקר עם הביקורת של ה'ניו יורק טיימס'. הייתה ביקורת נהדרת והיינו מאושרים, הרגשנו שהנה, באמת עשינו את זה. כמו בשיר המפורסם, If I can make it there, I'll make it anywhere".
"הרגשתי בהחלט שזה סוג של פסגה בקריירה שלי. לא בדיוק כמו אסטרונאוט שמגיע לירח, לא לגמרי על גג העולם, אבל כמעט. אמנם לא הרווחנו כסף, אבל גם לא הפסדנו, וברודוויי מפסידה בכל שנה סכומים אדירים של כסף. עלינו לבמה בצנעה, עם כמה קרשים וגיטרות. האמריקאים היו עושים את זה הרבה יותר ראוותני, כמנהגם, ושופכים מיליונים. עשינו מהפכה קטנה בברודוויי כששיבצנו יותר הופעות מאטינה (בשעות הצהריים) מאשר הופעות ערב. הסיבה הייתה פשוטה: הרבה-הרבה לפני מבצע הטיהור הגדול של רודי ג'וליאני מתחם טיימס סקוור, ברחובות 42 עד 47 בערך, היה מרכז הזימה, הזנות, הסמים, הפשע וגם הרציחות של העיר. אנשים, ולא רק הזקנות של 'הדסה' שהיו קהל יעד טבעי וחביב להצגה, פחדו להתקרב לאזור בשעות החשכה, והיה אפשר להבין ללבם. אז הלכנו לקראתם, ובאמת הצגות המאטינה עבדו טוב יותר מאשר הצגות הערב. בכל מקרה, כשההצגה מיצתה את עצמה אחרי שמונה חודשים, נפרדנו יפה וסגרנו בכבוד. עשינו עוד סיבוב קטן בפילדלפיה ובמקומות אחרים בארצות הברית, וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. החלום הוגשם."
מתוך הספר "רציניקן: החיים של יעקב אגמון", ירון פריד, הוצאת רימונים, 2020, 268 עמודים
