עם 160 מועמדויות לפרסי אמי בקטגוריות השונות, נטפליקס היא ללא ספק הכוכבת של הטקס השנה. כלומר כוכבת המשנה - אי אפשר להתחרות בכוכבת האמיתית שהכתיבה את הלוקיישן, האופי של הטקס ותאלץ את כל כוכבי הוליווד לעטות את מלתחת הפאר שלהם ולהישאר איתה בבית. כן, אני מדברת אליך, קורונה. אומת צופי האמי יוכלו לשבת בסלון שלהם ולצפות בטקס שנערך באלפי מקומות בו זמנית, כשג'ימי קימל מנצח על התזמורת ומנחה את הטקס ממקום בטוח.
אנחנו, אזרחי קליפת הבננה, נתמקד בין היתר במועמדות המשמחת של שירה האס בקטגוריית השחקנית הטובה. מועמדות שהרוויחה ביושר בעקבות התפקיד הראשי שגילמה בסדרה "המורדת", אחת מתוך שמונה מועמדויות שצברה המיני-סדרה (שנוצרה על פי סיפור חייה של דבורה פלדמן, “UnOrthodox”). זה יהיה פיצוי פעוט, יש לשער, עבור צוות השחקנים וההפקה, שנאלצו לוותר על סבב ההשקות, הפסטיבלים והחגיגות ברחבי העולם שהיו יוצאים אליו אלמלא החליט הווירוס לצאת לסבב השקות משלו. אז העולם נחלק מאז למדינות אדומות וירוקות אבל "המורדת" עדיין מעוררת עניין לא מבוטל ברחבי העולם, ותהליך היצירה שלה מרתק לא פחות מהתוצאה הסופית. לקראת טקס האמי קבלו הצצה למה שקרה מאחורי הקלעים של צילומי הסדרה:
מעל ל-50 אחוז מהדיאלוגים בסדרה הם ביידיש - נתון חסר תקדים בטלוויזיה המיינסטרימית
סיפור חייה של אישה צעירה, שנמלטת מקהילת סאטמר חרדית בניו יורק ומנסה למצוא את עצמה בעולם החילוני בברלין, הצריך כמובן מבוגר אחראי שיתמצא בכל אורחות הקהילה החרדית הזו ויוכל לייעץ להפקה בכל פרט. האיש הזה הוא אלי רוזן, שהיום עובד בתיאטרון יידיש בניו יורק ומייעץ להפקות שונות בכל פעם שלמישהו מתחשק להכניס לתסריט כמה שורות ביידיש. אבל הפעם האתגר היה הרבה יותר גדול - רוב הדיאלוגים בסדרה הם בשפה שהולכת ונשכחת, ועד עכשיו נכלאה בעיקר בתיאטרונים ייעודיים. רוזן, בעצמו חרדי לשעבר שגדל בקהילת סאטמר בניו יורק ועזב את הדת בשנות ה-30 לחייו, הוא האיש שתרגם את התסריט מאנגלית ליידיש, הפך שחקנים שבחיים לא אמרו מילה בשפה הזאת לדוברים שוטפים, והיה אחראי על כל פרט בתפאורה, בתלבושות, באיפור ובבחירת הלוקיישנים, כדי שהתוצאה הסופית תיראה אמינה.
רוזן הוא אדם יסודי וההקפדה באה לידי ביטוי כבר בשלב התסריט. "לא מעט פרטים היו צריכים להשתנות", הוא אומר השבוע בשיחה עם ynet, "למשל במציאות, דבורה (פלדמן, ס"ש) היא כותבת, אבל להראות על המסך בן אדם יושב וכותב זה לא מעניין, אז הפכו את הקריירה של הגיבורה למוזיקאית והפסנתר הוא מה שדוחף אותה החוצה. בגרסה הראשונה היה כתוב שהקהילה התנגדה כי אסור לאישה לנגן, והסברתי להם שזה לא ממש ככה. דווקא מותר, ואחותי היא אפילו מורה לפסנתר הרבה שנים בקהילה. מה שאסור זה לנגן מול קהל מעורב, למשל. אז שינינו את התסריט והפכנו את המורה של אסתי ללא יהודיה שעזרה לה לצאת מהקהילה, כלומר הבעיה היא לא בנגינה עצמה אלא בקשר שלה עם המורה".
16 צפייה בגלריה
"הפכו את הקריירה של הגיבורה מכותבת למוזיקאית". האס מתוך "המורדת"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
רוב צילומי הסדרה התקיימו בברלין, כולל אלה שהתרחשו לכאורה בניו יורק
רק סצנות שהצריכו את צילומי הבניינים האופייניים לשכונה החרדית ושאי אפשר היה לשחזר אותם בסטים בברלין, צולמו בניו יורק. מה שכן, את רוב התפאורה והתלבושות רכשה ההפקה בניו יורק, במהלך שני סיורי שופינג עליזים בהם ביקר צוות ההפקה והצילום בברוקלין, כשאלי רוזן משמש להם מורה דרך. רוב החנויות שמחו לשתף פעולה וחלק גדול מהתלבושות נקנו במהלך הסיור, חוץ מהשטריימלים. "ניסינו לקנות את השטריימלים מבית החרושת הכי גדול שם", אומר רוזן, "אבל הם מיד הבינו שמדובר בטלוויזיה וסירבו. הם אמרו 'אין מצב שאנחנו מוכרים לכם, אלא אם כן יש לנו את הזכות לשנות את התסריט שלא יהיה ביקורתי כלפי הקהילה'. צודקים מבחינתם".
"המורדת" - טריילר
(נטפליקס)
אבל להוציא את התקרית הזאת, רוזן, להקתו ותקציב הקניות שלהם התקבלו באהדה. "הלכתי עם המפיקים הגרמנים וקצת התביישתי", הוא מודה, "הם היו בלונדינים גבוהים וחתיכים, וכולנו נכנסנו בקבוצה אחת לחנויות". באחת מחנויות הביגוד בה רכשה ההפקה את תלבושת האדמו"ר מסצנת החתונה, תהתה אחת היוצרות, אלכסה קרולינסקי, מה יקרה אם דווקא אישה תלבש את חליפת הגלאם הצבעונית. "אז המוכר אמר לה 'תנסי ותראי'. היא לבשה את זה ומישהו כנראה צילם.
אחרי חצי שעה קיבלתי מאחי את התמונה, שרצה בקבוצות ווטסאפ של החסידים. הוא בכלל לא ידע שאני שם, לא היה לו מושג שאני קשור לזה. הוא סתם שלח לי משהו שהוא קיבל, ומאוד הופתע כששאלתי אותו איך הוא יודע שאני שם. זה היה מאוד מצחיק. ההפקה קצת נלחצה כי חשבו שזה ימנע מחנויות אחרות לשתף איתנו פעולה אבל למחרת נכנסנו לחנות וכולם זיהו אותנו והתחילו לרקוד. בהמשך זה הפך למם חרדי, משהו בסגנון של 'עכשיו גם ההיפסטרים התחילו להתלבש כמונו'".
השטריימלים, כאמור, עדיין העסיקו את ההפקה. לבסוף, חלק מהם הושאלו מוויליאמסבורג כי ההפקה לא יכלה להרשות לעצמם לרכוש אותם (מחירו של שטריימל, שעשוי מפרוות שישה מינקים חסרי מזל, עולים יותר מ-1,000 דולר לאחד), ורוב השטריימלים פשוט יוצרו מפרווה מלאכותית.
עמית רהב ושירה האס (יענקי ואסתי) חייבים את הליהוק שלהם לחומוס
עמית רהב היה סטודנט בשנה א' בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין כשהוזמן לאודישן מסתורי, שכלל דיאלוג ביידיש. רהב עשה שיקלול מהיר של הזמן שיידרש להתכונן לאודישן מול התובענות שהצריכו הלימודים והסיכוי לקבל את התפקיד - והחליט לוותר. מייל חוזר מהסוכנת שלו, שהציע שאולי כדאי לו להיבחן למרות הכל, שיכנע אותו להסכים. שלושה שיעורים אצל מורה ליידיש ותלבושות מחדר התלבושות של בית הספר סידרו אותו באודישן הראשון. "בכלל לא הבנתי שזה נטפליקס בשלב ההוא", הוא משחזר בריאיון ל-ynet, "אמרו לי רק שזה תפקיד מרכזי בסדרה אירופאית".
"למחרת האודישן התקשרה המלהקת וביקשה שיעשה אודישן עם שירה האס. אני ושירה חברים טובים כבר כמעט עשר שנים, באותו שלב אף אחד מאיתנו עוד לא לוהק לסדרה ושמחתי שאנחנו עושים אודישן יחד. ערב לפני האודישן דיברנו בטלפון ועשינו את הסצנה של הדייט הראשון כדי לוודא שאנחנו מצליחים, מפה לשם הבנו שבלי ששמנו לב ניהלנו עכשיו שיחה של חמש דקות ביידיש".
למחרת כבר נקראו שניהם לאודישן משותף שני. רהב הגיע לבוש כחרדי, כרגיל, והתבשר על עיכוב באודישן. "אמרו לי לרדת למטה, לחומוס בלבונטין, לשבת שם עם המלהקת והבמאית עד שהן יגמרו לאכול", הוא נזכר. "ישבתי אתן ועם שירה, הייתה סיטואציה מאוד מוזרה. אני לבוש כחרדי ואנחנו מדברים, ובסוף השיחה שירה אומרת לי 'בוא נעשה את זה באודישן טבעי, כאילו אנחנו יושבים בחומוס'. אף אחד מאיתנו לא ידע שזה שלו".
החומוס השתלם ושבוע מאוחר יותר הגיעה התשובה החיובית לשניהם. "הייתי בהפסקה בלימודים וצרחתי משמחה. ישר אחרי זה נכנסנו לשיעור שכלל תרגיל על יום הזיכרון לחללי צה"ל, שמתחיל בצפירה ובשירת התקווה. ואני יושב בכיסא ואומר מה זה הסוריאליזם הזה?".
אחרי 20 שנה: ג'ף וילבוש (מוישה) חזר לדבר יידיש - ולהדליק נרות חנוכה
כשהסוכנת של ג'ף וילבוש, חרדי לשעבר מירושלים שמתגורר כיום בגרמניה, התקשרה לבשר לו שמחפשים שחקן דובר יידיש - הוא תיקן אותה שהיא בטח מתכוונת לעברית. "אני יודע שגרמנים נוטים להתבלבל, לא פעם שואלים אותי אם אני מדבר 'ישראלית'", הוא מספר ל-ynet. הסוכנת התעקשה שמדובר ביידיש והוא הגיע לפגישה שזכתה לתואר "סודית", לדבריו, "'שם קוד: התזמורת'. הנחתי שזה נטפליקס כי רק הם עושים פגישות סודיות", הוא צוחק.
כפי שחשף בעבר בריאיון ל-ynet, וילבוש נפגש עם יוצרות הסדרה, כשבמקביל להתקדמות הפגישה הלך והתברר הדימיון המפתיע בין סיפור החיים של וילבוש לזה של אסתי, גיבורת הסדרה. וילבוש עצמו עזב את הקהילה החרדית בגיל 13 ("כמה שבועות אחרי הבר מצווה") וניתק את הקשר עם משפחתו, שבינתיים עברה להתגורר במנצ'סטר באנגליה. "הסברתי להן שלא דיברתי יידיש 20 שנה, הן היו בהלם. אחר כך הן ביקשו ממני להדליק נר שני של חנוכה ואני אומר לעצמי 'שיט, אני לא זוכר איך מדליקים נר חנוכה. קודם אומרים שהחיינו ואחר כך מברכים על הנר עצמו? או שזה היה נר שני ובכלל לא אומרים שהחיינו? לא עשיתי את זה מגיל 13, לך תזכור".
ישראלים נוספים שלוהקו לסדרה היו תמר עמית-יוסף (לתפקיד הנמסיס הישראלית של אסתי בברלין), יוסף סוויד לתפקיד המורה בבית הספר למוזיקה, גרא סנדלר (אביה של אסתי) ואשתו, רונית אשרי (דודתה של אסתי), והבן שלהם, בתור הילד ששואל את הקושיות בסדר פסח. כולם משחקים בתיאטרון היידיש לצד אלי רוזן, שהמליץ עליהם לסדרה. "זה היה אמבוש משפחתי-תיאטרלי", מסכם גרא בחיוך.
הדרך המהירה ללמוד שפה חדשה: קללות
סט הצילום התנהל כמו סוג של מגדל בבל רב-לשוני, אבל מסודר ומתוקתק. היוצרות והבמאית גרמניות, חלק מהשחקנים אמריקנים, חלק גרמנים וחלק ישראלים, הצלם אוסטרי וחלק מהניצבים בכלל דוברי ערבית. מה שאומר שהשפה שבה התנהל הסט הייתה אנגלית, אבל אין ספק שמרב המאמצים ותשומת הלב הופנו לשפה העיקרית בסדרה, היידיש.
מי שנאלץ ללמוד את השפה מאפס היו רהב והאס, שזמן קצר אחרי הליהוק שלהם החלו בשיעורי סקייפ עם רוזן, ממקום מושבו בארצות הברית. "אני זוכר שבשיעור הראשון עבדנו על הסצנה הראשונה שלי בסדרה", נזכר רהב, "ולא אמרתי את זה לאלי אבל מה שעבר לי בראש זה שזה אבוד. נשמעתי משהו בין גרוזיני לקווקזי. הוא רצה שאני אעשה מבטא מסוים ולא הבנתי מה הוא רוצה. הוא אמר לי שזה טוב וידעתי שהוא משקר. הכל היה חסר תקווה, ומאוחר יותר שלחו לי 80 עמודים ביידיש ללמוד. אמרתי לעצמי שהם עשו טעות".
חודשיים לפני הצילומים עברו האס ורהב לברלין, לדירות שסופקו להם על ידי ההפקה. רהב והאס התגוררו דלת מול דלת, ובאותו בניין התגורר גם רוזן. במשך כמה שעות בכל יום הם שברו את השיניים על היידיש עד שהגיעו לרמה שהניחה את דעתו של המאסטר. "היינו צריכים להקיף את עצמנו בטקסטים, אסור היה שזה יהווה עלינו איום כי הסצנות עצמן, בלי קשר לשפה, היו מאוד מאתגרות", מסביר רהב. "אני כמעט לא יצאתי מהדירה. סופר, חדר כושר וחזרה הביתה. אלי היה מקליט את עצמו אומר את הטקסט לאט ואז בקצב מדובר ואנחנו ישבנו ותרגמנו הכל לעברית. מה שעזר לי להתקדם עם זה היה לקלל הרבה תוך כדי. באמת. המון קללות".
"לעמית ולשירה לא היו חיים בזמן הצילומים", מאשרת עמית-יוסף. "אני חרשתי את ברלין לבד, הלכתי למוזיאונים, הייתי תיירת. הייתי חוזרת ומספרת להם איפה הייתי ושירה אמרה 'תפסיקי לספר לי, לא יצאתי מהחדר מאז שהגעתי לפה'". הלימוד האינטנסיבי הוכיח את עצמו. רהב והאס הפכו לחרדים מדופלמים. "יותר מפעם אחת הם צעקו עליי, איך לא שמתי לב שהם שכחו לנשק את המזוזה ולא אמרתי כלום", מגחך רוזן.
צילומי החתונה התקיימו באולם אירועים מוסלמי, בעיצומו של גל חום בן 40 מעלות
אין ספק שסצנת החתונה מרובת המשתתפים הייתה המאתגרת ביותר הפקתית. עשרות ניצבים, פרטים קטנים שאופייניים לחתונה סאטמרית, אינסוף הכנות בתחום ההלבשה והאיבזור, תוך "הקפדה על אווירה של חתונת סאטמר שבה אנשים נהנים אבל לא יותר מדי", מספרת היוצרת אנה וינגר באחד הריאיונות. הבדיחה על הסט הייתה שהגברים עטו הרבה יותר מייקאפ מהנשים. הסצנה צולמה במשך יומיים וכדי לעשות את זה מעניין העניק הטבע להפקה גל חום של 40 מעלות.
אחד האתגרים בסצנה, סיפרה וינגר, היה למצוא מספיק ניצבים מזוקנים במידה מניחה את הדעת. "מצאנו היפסטרים ברחוב בברלין וליהקנו אותם", היא מודה. חדי אוזן שמו לב שבמהלך החתונה האדמו"ר (בגילומו של רוזן) לא נושא את שם האל המפורש אלא משתמש בתחליף. הסיבה - למנוע טענות עתידיות לפיהן עמית רהב ושירה האס נשואים כדין הדת היהודית, ולחסוך להם תהליך גירושים ארוך ומייגע.
שלושה מאפרים היו אחראים על איפור של מעל ל-100 איש שלקחו חלק בסצנה, כולל הדבקת זקנים ופאות. "את הזקן שלי לקח 50 דקות להדביק", מפרט סנדלר, "ולהוריד אותו לקח 20 דקות, וזה עוד לפני הניקוי של הפנים מהדבק".
ללוקיישן החתונה נבחר אולם חתונות מוסלמי בברלין. "זה הפתיע אותי שהאסתטיקה הייתה פשוט זהה", מתפעל רוזן. "מצד שני, אני מקבל הודעות ממוסלמים בכל העולם שאומרים שהם מזדהים מאוד עם הסדרה. לא רק בגלל שמדובר בקהילה דתית - עובדה שהנוצרים לא מזדהים, זה פשוט כי יש משהו מאוד דומה בין העולם היהודי למוסלמי ואנחנו נוטים לשכוח שיש לנו כל כך הרבה במשותף. היו לנו הרבה ניצבים מוסלמים מברלין, כי יש שם הרבה טורקים ופלסטינים והם שיחקו יהודים חרדים כניצבים".
השיר שאסתי שרה באודישן שלה לבית הספר למוזיקה, אגב, הוא שיר שאיתו נהוג בקהילת הסאטמר ללוות את הכלה לחופתה.
שירה גילחה את הראש, עמית גידל זקן, תמר למדה לנגן בכינור וג'ף כמעט חזר בתשובה
התסריט נחלק לשני חלקים - החלק שממוקם בוויליאמסבורג ומבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של פלדמן, והחלק שממוקם בברלין ומתוסרט על ידי היוצרות. פלדמן עצמה, אגב, נתנה הופעת אורח בסדרה בפרק הרביעי: היא האישה שנמצאת ברקע כשאסתי קונה ליפסטיק.
לדברי רוזן, בניגוד לחלק שמתרחש בוויליאמסבורג, החלק בסדרה שמתרחש בברלין מצייר עולם אוטופי שלא בהכרח משקף את המציאות. "ברלין מתוארת כעולם מאוד פתוח וליברלי שכל בן אדם יכול למצוא בה את מקומו במהירות, וההיטמעות שלה בעולם החילוני הייתה מאוד מהירה, כי מדובר בסדרה מוגבלת וצריך לסדר את העלילה בארבעה פרקים, אז לקחו חופש אמנותי וכיווצו את העלילה לתקופה של ממש ימים ספורים. במציאות זה היה נמשך על פני חודשים או שנים. אולי כל החיים. אני ניסיתי להביא לה קצת קונטקסט, למשל זה שהיא הלכה לגוגל וחיפשה אם אלוהים קיים - לכל אחד שחוזר בשאלה יש את הפעם הראשונה שהוא מגלה את האינטרנט, את הוויקיפדיה ואת התשובות לשאלות שהם לא ידעו שהן קיימות".
חלק מההקרבה לה נדרשו השחקנים הייתה התהליך הסיזיפי של הדבקת הזקנים והורדתם. חלקם בחרו בשיטה הטבעית. "גידלתי זקן בשביל הדמות במשך חודש ואחרי הצילומים הורדתי אותו, זה היה מוגזם", אומר רהב, "אבל השארתי את הגלאח בראש. לפני הצילומים מאוד שנאתי את זה, אני חושב בעקבות טראומה מהצבא, אבל עכשיו זה מאוד מוצא חן בעיניי". שירה האס גילחה את שיער הראש שלה מול המצלמות ביום הראשון לצילומים, לקראת חתונתה של אסתי.
16 צפייה בגלריה
נאלצו לכווץ את העלילה לתקופה של ימים ספורים. האס מתוך "המורדת"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
עמית-יוסף הקדישה חודשים ארוכים ללימוד נגינה על כינור ונהנתה מאוד, אבל השכנים שלה קצת פחות, לדבריה. "כמעט קניתי כינור אחרי הצילומים אבל אמרתי בסדר, צריך להיפרד ולהמשיך הלאה. אני לא אהיה כנרת בגיל 26", היא צוחקת. "הייתה סצנה אחת שבה הייתי צריכה לנגן לבד, בהופעה במועדון, בניגוד לסצנות אחרות שבהן ניגנתי עם תזמורת, והיה בזה משהו מביך. רציתי להגיד לאנשים שם 'רגע, שנייה, אני לא באמת נגנית כינור, בואו ננמיך ציפיות".
אבל אין ספק שאת החוויה המוזרה מכולן עבר וילבוש, שגילם את מוישה הבריון שנשלח על ידי הקהילה להחזיר את אסתי הביתה מברלין החילונית. "התכוננתי לתפקיד כמו שלא התכוננתי לתפקיד בחיים שלי. היה לי מאוד קשה ומיוחד לחזור לזה, לשמוע שיעורי תורה ביידיש מהבוקר עד הערב. בהתחלה סלדתי מזה ואז למדתי לאהוב את זה, ובשלב מסוים זה אפילו היה קצת מסוכן כי רגע, אני אוהב את זה אבל זה לא החיים שלי יותר. גם שילמתי על זה מחיר מאוד גדול, עכשיו אני אחזור בתשובה? אבל זאת מתנה גדולה, קצת כמו לפגוש את עצמי מיקום מקביל, לראות מה הייתי יכול להיות". לאחד האחים של ג'ף, אגב, קוראים מוישה.
בניגוד לשחקנים אחרים שהתגוררו בדירות או בחדרי בית מלון ששכרה עבורם ההפקה, וילבוש, תושב ברלין, היה קל"ב ונשאר לגור בבית. "באתי עם האופניים לצילומים, או לפחות התכוונתי לבוא איתם לצילומים", הוא צוחק. "וזה היה השלב שהבנתי למה אוספים שחקנים מהבית עם אוטו ולא נותנים להם לבוא לבד. חשבתי שאני אעשה ג'סטה להפקה, אופניים זה בריא וזה ירוק, אבל הם התעקשו שהם יאספו אותי ואז הבנתי שזה לא אבאוט מי, הם פשוט לא רוצים שאני אאחר. הם צריכים אותי בזמן, ועדיף חצי שעה קודם".
חלק מהסצנות היו מאולתרות
הדמות שגילם גרא סנדלר, מרדכי שוורץ, אביה המבושם והבלתי שפוי של אסתי, איפשרה לו לנצל את החוש התיאטרלי שלו והשילוב עם החירות היחסית שהעניקה לו הבמאית התברר כמוצלח. "הסצנה שבה אני יושב מתחת לשולחן ומוזג את הוודקה לתוך התיק היא סצנה שלא היתה קיימת", הוא חושף. "יום אחד קמתי בבוקר והנהג היה בדלת ואמר לי 'אתה חייב להגיע לסט'. חשבתי שמשהו קרה לאשתי, אבל הוא אמר שמריה (הבמאית - ס"ש) חושבת שיש סצנה שאני צריך להיות בה. לא היה טקסט ולא כלום רק ישבתי בשולחן, אז ביקשתי שיביאו לי איזה וודקה קטנה והתחלתי למזוג אותה מתחת לשולחן. חשבתי שהבמאית תעצור אותי אבל שמעתי אותה צוחקת מאחורי המוניטור, אז המשכתי".
גם צרור המפתחות שמצא את דרכו אל הצוואר של שוורץ התחיל בתור רעיון של סנדלר. "מריה אמרה שהיא רוצה לשמוע בסצנה רעש של מפתחות מאחורה, אז אמרתי לה שאם הבן אדם מסכן, לא עצמאי ואי אפשר לסמוך עליו - בואי נשים לו צרור מפתחות על הצוואר כמו ששמים לילד קטן. היא חשבה רגע והסכימה, ומאז הסתובבתי כל הצילומים עם צרור מפתחות על הצוואר. ככה היה גם בסצנה של החתונה, כשאני מסתכל על אשתי לשעבר מאחורי המחיצה כמו איזה גולם ומנסה לגעת בה, ואז מאתרים אותה ומעיפים אותה מהחתונה. דיברתי עם השחקנית ואז הצענו את זה לבמאית".
גרא, למקרה שתהיתם מאיפה הוא מוכר לכם, הוא ממוקה מהסדרה "שנות ה-80". הוא רגיל לבקשות להקלטת ברכות בתור ממוקה אבל במהלך הצילומים הוא קיבל בקשה שהפתיעה אפילו אותו - אחיו של וילבוש, חרדי ממאה שערים, מכיר את הסדרה וביקש שגרא יצלם עבורו דרישת שלום.
השקות אאוט, זום אין
לצערם של כל הנוגעים בדבר, כל פסטיבל הטיסות, ההשקות ויחסי הציבור שמתלווה להצלחה של סדרה ברחבי העולם לא יצא לפועל. "לא היו השקות בכלל", מציין רהב בצער, "רק מלא מלא זום". זה לא מנע מתגובות לסדרה להגיע לשחקנים ולצוות מכל רחבי העולם. "טורקי אחד כתב לי שזאת הפעם הראשונה שהוא בוכה על יהודי", מספר רוזן ומוסיף שהוא בטוח שחרדים ברחבי העולם צפו בסדרה. "דיברתי עם הרבה חסידים שראו את הסדרה ונהנו. הם לא בהכרח הסכימו עם המסר של הסדרה אבל נהנו מהסיפור ומהאותנטיות. הם רואים אותה בטלגרם, יש המון קבוצות חרדיות שמאפשרות להוריד סרטים שלמים. אין דבר שעומד בפני הרצון, מסתבר, והכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". לדבריו, אמא שלו החלה לצפות בפרק הראשון אבל כיבתה את המכשיר לאחר כמה דקות "בגלל העירום". היא היתה מרוצה מפרט אחד: הבן שלה נראה מצוין בתלבושת חסידית.
