השר אמיר אוחנה סיפר בעבר כי הפסיק להיות טבעוני לאחר שהרגיש שהדבר משפיע על יחסיו עם אלו שאינם טבעונים. "ככל שהעמקתי במניעים של הטבעונות, כך פיתחתי איזו סלידה מבני האדם שאינם טבעונים וצמחונים", אמר בריאיון בערוץ הכנסת, והוסיף: "מה שהקמתי חזרה היה קיר של הדחקה". אוחנה רצה לחבב אנשים, ושאנשים יחבבו אותו, וכשהעיקרון המוסרי שהאמין בו לא אפשר לו את זה, הוא ויתר על העיקרון. כפי שהוא עצמו מצהיר, הנימוק שלו רחוק מלהיות שיקול מוסרי או להוות הצדקה מוסרית. נדמה שזהו דווקא שיקול של ריצוי.
אוחנה לא לבד: כולנו חווים לפעמים התנגשות בין הצורך שלנו להיות אדיבים, אהובים ולהימנע ממחלוקת, לבין עקרונות מהותיים של צדק ומוסר. אך הבעיה היא שלעתים קרובות, המניעים האלה מתגלים כשני דברים סותרים לחלוטין.
משחר ילדותנו אנחנו מחפשים לרצות ולהיות נאהבים. זהו אחד המניעים שמכוננים את מי שאנחנו. החברה, מצידה, נותנת לנו את האהבה הזו, אבל במקרים רבים היא נותנת אותה על תנאי: שנהיה יצורים חברתיים, תורמים ולא מזיקים. רק אם נקיים את התנאים האלו, נקבל כפרס את גמול האהבה. עם הגיל אנחנו מתחילים לבלבל בין סיבה לתוצאה: אנחנו מניחים שאם אנחנו נאהבים על ידי המשפחה, החברה או אפילו העם שלנו - כנראה שאנחנו גם טובים.
כאשר הפסיכולוג וההוגה דונלד ויניקוט תיאר את התפתחות האני, הוא שרטט שני מסלולי התפתחות אפשריים: באחד, ההורים מספקים את הצרכים הרגשיים של הילד ומעניקים לו אהבה ללא תנאי. הם מאפשרים לו לפתח "עצמי אמיתי", שמודע לצרכים ולרגשות שלו ויכול לממש את הפוטנציאל שלו. בשני, הצרכים של הילד לא מסופקים. הוא מנסה להתאים את עצמו לצורכי הסביבה, ומפתח "עצמי כוזב" שמוכתב על ידי הסביבה החברתית ועל ידי גורמים חיצוניים. במצב הזה הילד לא לומד להכיר את עצמו ואת צרכיו האותנטיים. כמובן ש"האני האמיתי" ו"האני הכוזב" אינם שתי ישויות נפרדות. בכל אחד מאיתנו יש את שניהם, בשילובים שונים. השאלה היא כמו תמיד שאלה של מינונים. ככל "שהאני הכוזב" משמעותי יותר ותופס נתח נכבד מחיינו, יש סיכוי שנחיה בניתוק מהצרכים האמתיים שלנו, מעצמנו, וגם מהעקרונות שלנו.
הרצון שלנו לרצות מסייע לנו להתאים את עצמנו לחברה שבה אנחנו חיים ולהשתלב בסביבה, אך בו זמנית, הוא יכול להוות גם גורם חזק לשיתוף פעולה עם מערכות ומסגרות בעייתיות, בלשון המעטה. חלק גדול ממה שמכונה "הבנאליות של הרוע", זו שגרמה לבני אדם רבים שאינם שונים ממני ומכם, לשתף פעולה עם משטרים טוטליטריים (שאסור להשוות אליהם), נבעה לא רק מהזדהות אידאולוגית ומאמונה במטרות אסוניות, אלא מרצון לרצות ולהימנע מעימותים. הממצאים המוכרים והמחרידים של ניסויי החשמל של מילגרם הראו שבשביל לא לאכזב איש מדע ונסיינים, אנשים היו מוכנים לשתף פעולה עם דרישות תמוהות כמו חשמול אנשים עד עילפון.
לפני אי אלו שנים, כשהייתי צעיר והייתי צריך את הכסף (הרבה לפני שנהייתי מבוגר, שעוד יותר צריך את הכסף), התחלתי לעבוד בחברה שכמעט כל עובדיה היו אנשים נחמדים, חביבים ומאירי פנים. האווירה בחברה הייתה מצוינת, והיא סיפקה תמיכה ועזרה לכל מי שביקש. לאחר כחודש, באיחור מה, הבנתי שאת מה שעשתה החברה אי אפשר להגדיר אחרת מאשר הונאת גולשים באינטרנט. רציתי להתפטר, אבל לא היה לי נעים. רציתי שהבוס יאהב אותי ולא רציתי לאכזב אותו. לא רציתי להרוס לו ולחברה את התכניות. בכל זאת, רציתי להיות אדם טוב.
לעתים אנחנו מצדיקים את הנטייה שלנו לרצות אחרים בעזרת שיקולים מוסריים. הקושי הבין-אישי לעזוב עבודה, למשל, מהווה דילמה הגיונית לגמרי - אנחנו בני אדם, ומותר שאי נעימות תנחה אותנו קצת. הבעיה מתחילה כשאנחנו מלבישים על על אי הנעימות הזו גם נימוקים מוסריים: "אני לא רוצה לפגוע בהם" או "אני חושש שבעקבות העזיבה שלי ירגישו שהם פחות טובים, שהם עובדים במקום פחות אטרקטיבי".
חשוב מאוד לעשות את ההפרדה בין מוסר וריצוי, והיא למעשה פשוטה למדי: שיקולים מוסריים בדרך כלל מונחים על ידי השאלה "כיצד ההחלטה שלנו תשפיע על אחרים ועל העולם שמחוץ לנו", בעוד שיקולים של ריצוי (וצריך לזכור שגם הם לגיטימיים) מושפעים בעיקר מהשאלה "מה אחרים יחשבו עלינו". אותו אדם שמתקשה לעזוב את עבודתו, יכול להרוויח אם ינסה לדמיין עד כמה עזיבתו תשפיע על הקולגות, בין כל שאר הגורמים המשפיעים על רמת אושרם - כמו חיי הנישואים והמשפחה, שיגרת העבודה ועוד. לרוב, התשובה תהיה "כמעט כלום".
לעתים, ריצוי ומוסר עלולים לבוא זה על חשבון זה. בפסיכולוגיה של המוסר משתמשים במושג "רישיון מוסרי": אם עשינו מעשה טוב, נרשה לעצמנו לפעמים להיות טובים פחות בהמשך, "על החשבון". וכאן הבלבול הזה בין ריצוי למוסר עלול להיות מסוכן: אם נחוש שכבר סיפקנו את הזהות מוסרית שלנו בכך שעשינו מעשה מרצה, אנחנו עלולים לוותר עשיית מעשים טובים באמת. בהפשטה קלה, אפשר לחשוב על זה כך: אם נפגש עם כל מי שרק מבקש, נעבוד בעבודה מסוימת כי זה מה שציפו מאיתנו ונתחזק מערכות יחסית בלתי הדדיות - האם יישארו לנו זמן ומשאבים להתנדב ולסייע למי שבאמת צריך? לפעמים המרצה הוא האויב הגדול של הטוב, והאבחנה ביניהם היא מה שתאפשר לנו להיות טובים יותר - אפילו אם יהיו פחות מרוצים מאיתנו.
ד"ר יאיר בן דוד הוא מרצה וחוקר בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ופסיכולוגיה חברתית, ומחבר הספר "איך להיות טוב - המדריך המקוצר לפסיכולוגיה של המוסר".
