את בילי הולידיי שמעתי לראשונה כעשור לאחר שהלכה לעולמה. הייתי נער והתחלתי לשמוע ג'אז, קונה בכספי הדל קסטות. נדמה לי שזה היה My Man האלמותי, לא בטוח, אבל מרגע ששמעתי אותה - התמכרתי כליל. היא הנפלאה והנוראה והמעניינת מכולן.
סיפור חייה של בילי הולידיי (1915-1959) הוא רצף נורא של עושק לסוגיו - רגשי, מיני, כספי. חיה כילדה בצד אם-נערה נטושה שהתפרנסה מזנות; עזבה את הבית, נאנסה בילדותה, התפרנסה מכל עבודת רפש, גם כילדה-זונה בגיל 13. והבור הנפשי הזה ילווה אותה כל חייה. וכל כמה שהצליחה לימים כזמרת-על נערצת, הופעות במיטב האולמות, השכר הגבוה ביותר לזמרת שחורה בארצות הברית – הבור נותר בעינו, והיא מילאה אותו בסמים ובאלכוהול למכביר.
במאי הדוקו הבריטי ג'יימס ארסקין קיבל לידיו אוצר בלום: ארכיון גדוש ראיונות מוקלטים שערכה בשנות ה-70 לינדה ליפנק קוֹהל, עיתונאית יהודייה מניו יורק שביקשה לכתוב ביוגרפיה על בילי. לינדה איתרה את כל מי שהיה לו קשר כלשהו להולידיי: מוזיקאים שעבדו איתה, מפיקים, קרובי משפחה, מאהבים, שוטרים, סרסורים ופושעים – וראיינה אותם. ככל שהעמיקה לחקור, גברה הזדהותה של לינדה עם בילי. דומה שגם נחשפה לחומרים שהיו מי שחששו כי תחשוף אותם. ב-1978 היא "נפלה" מחלון בית מלון בוושינגטון שבו שהתה. בין אם הושלכה ממנו או לא, התיעוד יקר הערך שלה המתין קרוב ל-40 שנה עד שהגיע לידיו של ארסקין, וזה שזר אותו בסרטים ישנים מימי בילי הולידיי ויצק מהם סיפור חיים קורע לב. אמש חזינו בו במסגרת פסטיבל דוקאביב המעולה (בהמשך יוקרן גם ב-yes דוקו). היו העומקים שבילי נפלה לתוכם אשר היו, בדבר אחד היא לעולם התמידה: היא שרה.
בהיותה בת 15 החלה להופיע במועדונים בהארלם, ושם שמע אותה המפיק המוזיקלי האגדי ג'ון האמונד, שמע ונכווה. המונד - שאחראי בין השאר גם לקריירות של ענקים כמו ארית'ה פרנקלין ולאונרד כהן, ואפילו בוב דילן וברוס ספריגסטין - הפגיש בינה לבין בני גודמן - קלרינטיסט הסווינג ובעל תזמורת הג'אז החשובה ביותר אז - ואיתו הקליטה את שיריה הראשונים (1933). גודמן הלבן מעולם לא הקליט עם מבצע שחור, מחשש שהתזמורת שלו תוחרם. אבל הוא לא עמד בפני בילי (והיה גם מי שאמר כי הייתה למאהבתו זמן-מה). ומאז, ובמשך כ-20 שנים, כיכבה הולידיי בפסגת הג'אז-בלוז העולמית והופיעה עם כל גדולי הג'אז של תקופתה, בהם לואי ארמסטרונג וקאונט בייסי.
(בילי הולידיי ולואי ארמסטרונג שרים The Blues Are Brewin מ-1947)
לבילי הולידיי לא היה קול גדול כקולן של בנות-זמנה, אלה פיצג'רלד, או מלכת הבלוז בסי סמית'. היה לה קול קטן ודק, אך עוצמת ההבעה שלה פילחה קרביים. "כל מה שאני שרה הוא חלק מחיי" היא אמרה בפשטות. ודומה כי זה היה הסוד שמאחורי תחושת האינטנסיביות הרגשית והאינטימית שחווה השומע. בילי מפלחת אותך, אי אפשר להיות אדיש למבע שלה. ואת זה היא עושה דווקא באמצעות איפוק, מוכיחה שבאמצעות קול קטן ואנדרסטייטמנט אפשר לחולל מהלך רגשי רב-עוצמה. Don't Explain, היא אומרת למאהב הבוגדני, ושמה נקודה בסוף המשפט, לכאורה משלימה עם בוגדנותו. אבל בנקודה הזו הג'אז שלה סוטה מהלחן התקני לחלל הרמוני תת-קרקעי. וכך אנחנו נרמזים-חשים כי מתחת לנאמר הגלוי יש שכבות רבות שלא שידרה, והן רוויות כאב. לימים זה יהיה לתו ההיכר של הג'אז המאוחר יותר (מיילס דייוויס למשל ב-Birth of Cool). בילי הקדימה את זמנה.
ואם מדברים על גברים - לבילי היה טעם נוראי. היא קשרה את חייה ברצף של גברים נכלוליים שניצלו את חולשתה ותלותה, הערימו עליה, בזזו את כספה, סיממו אותה, היכו אותה, נטשו אותה. ובילי מודעת לחולשתה: "שוב השד הזקן הזה שקרוי אהבה / מבצבץ מאחורי ושוב הודף אותי / טומן גשם בעיני, דמעות בחלומותיי וסלעים בלבי".
(השד הזקן הזה שקרוי אהבה, 1944)
בילי הולידיי בולטת במיוחד בהתמקדות שלה בטקסט (אגב, בדיקציה מושלמת). היא קודם כל מספרת סיפור, והמוזיקה היא רק כִּרכּרה לשנע אותו. התו משרת את המילה, והיא כמו משוחחת עם השומע, באינטימיות. אפשר להדגים את הטכניקה הזאת בשלל שירים שלה, למשל בלהיט הגדול והנפלא מ-1941: God Bless The Child. שימו לב כיצד היא נוחתת על קצה הבִּיט, מושכת את הפסוּקִית ומסיימת אותה במן התאדות שמשאירה את המאזין עם התחושה שעוד נותרו שם שכבות לא-מפוענחות: מסתורין, מכאובי חיים, ייסורי אהבה, מרידה, קינה, אולי אירוניה עצמית.
קשה לחשוב על חיים גרועים משל זמרת שחורה בשנות ה-30 וה-40 של אמריקה הגזענית. בתחילה, היא יכולה להופיע רק במסבאות של שחורים בדרום. וגם כשדרך כוכבה, והצטרפה כשחורה יחידה לתזמורתו הלבנה של ארטי שו, הקלרינטיסט ומנהיג להקת ג'אז – היא תצטרך להתגנב דרך המטבח או השירותים לבמה. כשהלהקה הלבנה הלכה לישון בחדרי בתי מלון, תיאלץ הכוכבת השחורה שלהם לישון באוטובוס או בּכּוּכים שאליהם הוגנבה.
אך הביוגרפית, לינדה קוהל, לא ראתה בבילי רק קורבן. היא משקפת גם את עוצמתה, ורואה בחייה – פרועים ונוראים ככל שהיו – את הבחירות המודעות שבילי עשתה בחייה. רדופה בצורך נואש ללכת עד לקצה – במין פרוע, בסמים, במזוכיזם ודחפים קיצוניים, אך גם בהתמסרות עד-כלות לאֹמנוּתה.
ואכן, בילי הולידיי אינה זמרת של עצב נטו. ברבים מהשירים שלה מתרוננת שמחת חיים, ועליצות והומור (Ain't Nobody's Business). היא יכולה להתרפס עד כלות בפני הגבר התורן ("אני האהובה שלך והכלבה שלך") ובו בזמן לבוז לו, ובעצם לעולם כולו, ולהתריס "זה לא העסק של אף אחד מה אני עושה..". ותמיד – גם בשיריה השמחים – היא נוקטת בטכניקה הזו של מינימליזם ווקאלי. היא לעולם מאופקת, כמעט מסויגת, והשומע מבין שיש עוד מרחב נסתר מן האוזן, והוא נכפה לתור אותו.
אך עיקר שירתה היא כואבת. והשיר הנורא והמדהים מכל הוא Strange Fruit, על האפרו-אמריקנים שנטבחו בלינץ' בדרום ארצות הברית, וגופותיהם תלויים מן העצים: "פירות מוזרים גדלים על העצים בדרום / דם על העלים ודם בשורשים / גופות שחורים מתנדנדים ברוח הדרומית / פירות מוזרים תלויים על עצי הצפצפה... הנה הפרי שינקרו העורבים ושיומטרו עליו גשמים / הפרי שהרוחות ישאבו, שהשמש תרקיב, שהעצים ישירו / הנה היבול המוזר והמר".
ההתעקשות המוצדקת של בילי לשיר את שיר המחאה הזה, שוב ושוב, על אף אזהרות מפורשות שקיבלה מהאפ.בי.איי. הפכה אותה בעיני הממסד הגזען ל"מסוכנת" וגררה שלילת רישיון הופעות ורדיפה חסרת פרופורציה מצד שוטרי מחלק הסמים, עד ליום מותה ממש בבית החולים.
(Strange Fruit נכתב ב-1937 בידי המשורר היהודי-אמריקני אַבֶּל מִירפּוּל. הולידיי הקליטה את השיר ב-1939 ולא חדלה לשיר אותו מאז. כאן בהופעה חייה בשנת מותה ב-1959)
אכן, בצד המוזיקה הייתה צריכה אינסופית של סמים שונים. סמים ושפע אלכוהול. להרואין היא התמכרה בשנות ה-40, והסיפור שלה עם הסמים עלה לה לא רק בשנת כלא, אלא בהידרדרות פיזית ונפשית ובדעיכת הקריירה שלה. ובסופו של דבר בחייה. אך גם בערוב ימיה, כשקולה מחוספס וסדוק, רווי ייאוש והרואין, עוצמת המבע שלה ממכרת מרב כאב. ועדיין, על-סף מותה, היא חווה אהבה נואשת ושרה לה: (1958) I'm A Fool to Want You.
על שאלתו של מראיין מדוע כה קצרים חייהם של זמרי ג'אז השיבה בילי: "אנחנו מנסים לחיות 100 ימים ביום אחד". אמרה והלכה לעולמה, והיא בת 44.
