סר איאן מק'קלן (80) ודיים הלן מירן (74) אינם סובלים ממחסור בהערכה על עבודתם וכישוריהם. לשניהם יש קריירה ארוכה ומפוארת ותדמית שלא מתערערת גם כשהם משחקים בסרטי גיבורי על (מק'קלן כמגניטו) או בספינאוף של סדרת "מהיר ועצבני" (מירן). לכן המחשבה על "השקרן הטוב" (The Good Liar), דרמה הממוקדת בשתי הדמויות שהם מגלמים, מעוררת ציפייה לקונצרט משחק עם שני אמנים מיומנים במיוחד.
מי שאמור לסלול להם את הדרך הוא ביל קונדון, במאי הבקי, ממש כמותם, בניווט בין קולנוע בוגר וקולנוע מסחרי. קונדון אחראי על הצלחות של הפקות ענק בסגנון עיבוד הלייב אקשן של "היפה והחיה" ו"דמדומים 4: שחר מפציע". לצד בידור מלוטש כמו במיוזיקלס "שיקגו" (לו כתב את התסריט) ו"נערת החלומות" שביים, יש לו גם סרטים קטנים ועדינים כמו "אלים ומפלצות" ו"מר הולמס" – שתי דרמות בהן איאן מק'קלן היה רב חן וניואנסים. ג'פרי האצ'ר כתב את התסריט ל"מר הולמס" והוא שב ומשתף פעולה עם קונדון גם בסרט הנוכחי.
"השקרן הטוב" הוא מותחן של מעשה נוכלות. עיבוד לספר הביכורים של "ניקולס סרל" (2015), שם העט של מי שהיה בעברו קצין מודיעין. העלילה נעה מלונדון של 2009 לברלין של לפני ומיד אחרי מלחמת העולם השנייה. כצפוי בסיפורים על נוכלים, הצופים מצפים לטוויסט שיגיע, והוא אכן מתרחש: סרט שעל הנייר יש לו את כל הסיכויים להסב הנאה, מתגלה כפגום באופן מהותי ואפילו נלעג. לאור נתוני הפתיחה המבטיחים מעציב לגלות שמק'קלן ומירן לא מסוגלים להציל את "השקרן הטוב".
עוד ביקורות קולנוע:
על רקע כותרות הפתיחה אנו רואים את "בריאן" (מק'קלן) ו"אסטל" (מירן) ממלאים פרטים בכרטיסייה של אתר שידוכים אינטרנטי. מכך אנחנו למדים ששניהם איבדו את בני הזוג שהיו להם, וששניהם מחפשים קשר בעל אופי "רומנטי". הקלדת הפרטים על המסך מקבלת ארומה אפלולית. שניהם יושבים בחדרים חשוכים, המוארים רק על ידי אור מסך המחשב. היא שותה, הוא מעשן, והאור מהצג משתקף על זגוגיות המשקפיים ששני האנשים הלא צעירים מרכיבים.
הסצנה הבאה מפגישה בין השניים במסעדה לונדונית בשעת צהריים. הוא אלמן מזה 3 שנים, ולה היה בעל שנפטר לפני שנה. לו יש בן שחי באוסטרליה, ולה יש נכד בודד. לאחר שהם משוחחים קצרות על האופן בו אנשים מציגים עצמם באתרי היכרויות, "בריאן" מתוודה ששמו האמיתי הוא רוי קורטני, ו"אסטל" משיבה ששמה האמיתי הוא בטי מקליש. הם לוחצים יד. בסרט ששמו הוא "השקרן הטוב", זו, מן הסתם, לא עומדת להיות הפעם האחרונה שבה האמת תהיה מוסתרת.
כשהם נפרדים אנו מתחילים להבין שלרוי יש חיים ועיסוקים מאוד שונים ממי שנראה כקשיש חביב. חליפה, מועדון לילה וטיפוסים שללא ספק שייכים לעולם הפלילי. זה לא האדם שהציג עצמו כפגיע, אלא נוכל שלא יהסס לזייף רגל צולעת בכדי לעורר אמפתיה. המטרה היא רכושה של האלמנה האמידה בטי. הנוכלות מקבלת אלמנט מוסף של מה שיכול להתפתח לסרט שוד.
מכיוון שזו, פחות או יותר, נקודת הפתיחה של הסרט, יהיו מעט מאוד צופים שיניחו שכל מה שיש לעלילה להציג הוא עוד שעה וחצי של המתנה עד שמה שאנו יודעים על רוי יתגלה גם לבטי. שחקנית כמו הלן מירן, עם רקורד מפואר של גילום נשים חזקות, לא מעוררת ציפיות לעמדת הקורבן חסר האונים שלא קולטת סימנים מחשידים. העובדה שהיא מתאהבת ברוי תוך זמן קצר, ומזמינה אותו לעבור לגור בביתה, נראית כדבר בלתי סביר באופן מיוחד. לא קראתי את ספרו של סרל, אבל ברור כי יש בעיה מהותית בתסריט של האצ'ר, בין אם מקורה בספר או שהיא נובעת מהשינויים וההתאמות שנעשו בתהליך העיבוד.
האתיקה של ביקורות קולנוע מונעת ממני את האפשרות לגלות את הטוויסט, אבל אפשר לומר שלפחות האלמנט המהותי הטמון בו יהיה צפוי לחלוטין לרוב הצופים. החלק הבעייתי הוא מה שיש בתוך המסגרת של הטוויסט, המניע הנסתר שעוד יתגלה להתנהגותן של הדמויות, ואשר זורק את העלילה לכמה פלשבקים תלושים המתרחשים בעבר בברלין.
לא מעט סרטים משתמשים בטוויסטים עלילתיים, אך מעטים עושים זאת היטב. זו לא רק שאלה של היכולת להפתיע את הצופים, אלא של האופן בו רגע הגילוי מחייב "תיבנות לאחור" של המהלכים העלילתיים, ושל העמדות והתמות כפי שהובנו עד רגע זה. חשיפה בדיעבד של מבנה עומק נסתר היא דבר מאוד שונה מ"קרה משהו שלא ציפינו שיקרה". "השקרן הטוב" מעורר תחושת התקוממות על בזבוז זמנו של הצופה, על שימוש בנושאים מאוד פופולריים ברגע התרבותי הנוכחי אבל באופן שרירותי. מי שעוד ירצה להשקיע דקה של הרהור בסרט לאחר "הגילוי" יבין בבחינה רטרוספקטיבית עד כמה המהלך העלילתי היה מפוקפק לכל אורכו. לא גילוי של מבנה עומק, אלא של פל-קל תסריטאי שקורס במערכה האחרונה.