לרגל פסטיבל קאן ה-76 המתקיים כעת, חזרנו לכל הסרטים הישראליים שהשתתפו בתחרות הרשמית בקאן. בעוד החלק הראשון של הכתבה סקר את הסרטים משנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70, החלק השני עוקב אחר הזמנים שבהם הקולנוע הישראלי היה באחת מתקופות הזוהר שלו.
קדוש (1999)
אחרי 25 שנה של היעדרות מהתחרות הרשמית בקאן, הקולנוע הישראלי הפגין נוכחות עם "קדוש", סרטו של עמוס גיתאי, שסיים את הבצורת הממושכת. במרכז עלילת "קדוש" ניצבת רבקה (יעל אבקסיס), ירושלמית חרדית משכונת מאה שערים שמתקשה להיכנס להיריון ורב הקהילה מאלץ אותה לעזוב את בעלה האהוב (יורם חטב). - הפרידה תאפשר לבעל להתחתן עם אישה אחרת ולהפוך לאב. במקביל, אחותה הצעירה של רבקה, מלכה (מיטל ברדה), מאוהבת בזמר נאה (סמי הורי) שבחר לחיות מחוץ לקהילה, אבל משפחתה מתכוונת להשיא אותה עם תלמיד ישיבה (אורי קלאוזנר) בניגוד לרצונה. העולם החרדי שהוצג ב"קדוש" סיקרן מאוד את באי הפסטיבל והסרט זכה לביקורות משבחות, לסיקור תקשורתי נרחב (התקשורת הסתקרנה כיצד הסכימו לעשות סרט כזה בישראל ומה הייתה תגובת הרבנים) והוא נרכש להפצה לארצות רבות.
פסטיבל 1999 נערך במקביל למערכת הבחירות בישראל, שבסופה הודח בנימין נתניהו מראשות הממשלה והוחלף על ידי אהוד ברק. אנשי התקשורת התעניינו במערכת הבחירות ותיחקרו את המשלחת הישראלית בנושא. "הכוח החרדי מבקש לקחת את השלטון במדינה", הכריז גיתאי. "הסרט הזה הוא הדרך שלי להצביע בבחירות הקרובות ולהשפיע על ההחלטה של הישראלים - אם אנחנו הולכים להיחנק יותר על ידי הכוח הרבני או שנהייה חברה פתוחה ודמוקרטית"
כדי לממש את זכותם האזרחית, אנשי קולנוע ותקשורת ישראלים אחדים ששהו בקאן תפסו טרמפ במטוסו הפרטי של ארנון מילצ'ן, נסעו לישראל להצביע ואז שבו אתו לרביירה. "קדוש" לא זכה אומנם בפרסים אבל הוא חנך את שבע השנים הטובות של גיתאי בקאן: הבמאי הפורה והשנוי במחלוקת הפך לאחד מיקירי הפסטיבל - ולא הרבה במאים בינלאומיים מצליחים לחדור לתחרות עם ארבעה סרטים ברצף.
כיפור (2000)
27 שנה אחרי שעמוס גיתאי נפצע במהלך משימת חילוץ של טייס סקייהוק שנפל בשטח סוריה במלחמת יום כיפור, הוא הגיע לקאן עם "כיפור", שבו שיחזר את זיכרונותיו מהמלחמה ושבו הוא התמודד עם החוויה המכוננת והטראומטית. "אחרי המלחמה לא רציתי לזכור את האירוע. רציתי לשכוח. החברים הקרובים שלי אפילו לא ידעו עליו. רק אחרי שנים התיישבתי לכתוב על מה שחוויתי", סיפר גיתאי. "כשיצאתי חי מהמסוק מרוסק, זה נתן לי כוח. לא הרבה אנשים שורדים במסוק שחוטף טיל בפגיעה ישירה, ואם נשארת בחיים בצורה מקרית – עכשיו עליך לחיות את החיים בצורה שאתה רוצה לחיות אותם, ולא לדפוק חשבון. החלטתי מאז שאני אעשה את הדברים שאני אוהב לעשות ושיגרמו לי סיפוק, ושאהיה מוקף באנשים שיש לי יחס אליהם. במהלך המלחמה צילמתי במצלמת סופר 8 שקיבלתי מאימי – כך שבמלחמה ההיא התחלתי ליצור את הדימויים הקולנועיים הראשונים שלי, וגם נולדתי מחדש".
אין ספק ש"כיפור" הוא סרטו הטוב והאישי ביותר של גיתאי. הבכורה בקאן הייתה מרגשת ועוצמתית והמבקרים סברו שמדובר ב"סרט אמיץ". ב"סינופסיס" הצרפתי נכתב: "מעולם לא הראו מלחמה באופן שכזה על מסך הקולנוע". התקשורת קיבלה באהבה את כוכבי הסרט - לירון לבו, תומר רוסו ורן קושינסקי ו"כיפור" אף סומן כאחד הסרטים שיזכו באחד הפרסים. משום מה חבר השופטים בחר לקפח ולהתעלם ממנו. "הייתה לי הרגשה טובה לגבי 'כיפור'", אמר אז גיתאי בקאן. "עד כדי כך טובה שהחלטתי לקחת הפעם לקאן את אימי, שהיא כמעט בת 98, על מנת שתוכל לזכות במעט נחת ממני. המלצתי לה להתאמן לפני הנסיעה כדי שהיא תוכל לעלות איתנו על השטיח האדום".
קדמה (2002)
בפסטיבל ה-55 גיתאי השיט את "קדמה", שעוסק באוניית מעפילים המגיעה לחופי ארץ ישראל רגע לפני סיום המנדט הבריטי והכרזת המדינה. מקצת מהמעפילים, פליטי-ניצולי שואה, מוצאים את עצמם נוטלים חלק בקרבות תש"ח עם הערבים, שהופכים אף הם לפליטים. במהלך הפסטיבל, "קדמה" זכה לביקורות מעורבות: המבקרים הצרפתים והאיטלקים, שסגדו לגיתאי, שיבחו את הסרט ("קולנוע גדול", "התמודדות אמיצה עם המיתוס של הקמת מדינת ישראל"), בעוד האמריקנים הסתייגו. הפסטיבל נערך בתקופת האינתיפאדה השנייה, וגיתאי התייחס למצב בארץ במסיבת העיתונאים: "הסרט שלי הוא מחווה למדינה שלי, אותה אני אוהב וקשור ליופי שלה וגם רוצה שהדברים ישתפרו, וזה אפשרי. היו ימים בצילומים שהייתי עצוב ממה שקורה אצלנו, ותהיתי עד מתי הטיפשות תימשך ואנשים ימותו. אני עוסק בסרט במלחמה עקובה מדם, שקבעה את גורל המדינה שלנו וגרמה לבעיית הפליטים, שהיא לב הסכסוך. צריך להביט אחורה ל-48', למלחמה שהצללים שלה עדיין משפיעים. אשמח להראות את עבודותיי לקהל ערבי ולנהל עימו דיאלוג".
גיתאי הגיע לקאן מלווה בשחקנים שלו: מוני מושונוב, יוסף אבו-ורדה, הלנה ירלובה ואנדרי קאשקר. "עיניה הגדולות החומות והיפות של הלנה מעוררות ההתפעלות", דיווח שלמה פפירבלט, שליח "ידיעות אחרונות". "והיא זוכה לתשומת לב מיוחדת של אנשי העדשות. ואילו מוני משתומם איך כולם בקאן מכירים את גיתאי"
אזור חופשי (2005)
ב-2005 חזר עמוס גיתאי לתחרות הרשמית של קאן בפעם הרביעית והאחרונה עד כה, הפעם עם "אזור חופשי בכיכובם של חנה לסלאו, נטלי פורטמן והיאם עבאס. חבר השופטים אותו הנהיג הבמאי אמיר קוסטוריצה התחבט האם פרס השחקנית המצטיינת יוענק לכל השלוש ביחד, בין השאר גם כסמל לדו-קיום, אבל לבסוף הוחלט שרק לסלאו תזכה בכבוד. לסלאו קיבלה את הפרס על הופעתה כאישה דתייה מהנגב שפונתה מסיני, דור שני לשואה, המתפרנסת מסחר במכוניות ממוגנות. היא יוצאת למסע לאזור הסחר החופשי בירדן עם תיירת אמריקנית, כדי לאסוף סכום כסף שחייבים לה ולבעלה.
בזמן שהפסטיבל התנהל, בעולם ציינו 60 שנה לכניעת הנאצים ולסיום מלחמת העולם השנייה באירופה ולסלאו חשה צורך לאזכר בנאום התודה את אימה ניצולת השואה. "אני חולקת את הפרס עם אמא שלי, שהיא ניצולת שואה מאושוויץ, ועם כל ניצולי השואה שעודם בחיים", ריגשה לסלאו את באי טקס הסיום. "אני חולקת את הפרס גם עם כל הקורבנות משני הצדדים: הישראלים והפלסטינים. הגיע הזמן שנדבר ונפתור יחד את הבעיות שלנו".
תהילים (2007)
בפסטיבל קאן ה-60 התחרות הייתה קשה וצפופה במיוחד. בכירי הבמאים, מקוונטין טרנטינו ועד קים קי-דוק, מכריסטיאן מונג'יו ועד האחים כהן ניסו לזכות ב"דקל הזהב". לתוך החבורה הנכבדה הזאת הצליח להשתחל הבמאי הישראל רפאל נדג'ארי עם סרטו "תהילים", על משפחה ירושלמית דתית שחווה טלטלה, אחרי שאבי המשפחה נעלם לפתע תוך כדי תאונת דרכים. להקרנת הבכורה החגיגית התייצבו מלבד נדג'ארי גם הכוכבים לימור גולדשטיין ומיכאל מושונוב והילד יונתן אלסטר. אבל למרות התרועות בסוף ההקרנה, "תהילים" נשכח - וההישגים של שני סרטים ישראלים אחרים, שהשתתפו במסגרות הצדדים באותה שנה, האפילו עליו וגנבו ממנו את ההצגה: "ביקור התזמורת" של ערן קולירין, שגרף תשואות רמות במיוחד ופרסים במסגרת "מבט מסוים", ו"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן שליקט את "פרס מצלמת הזהב" המוענק לסרט הביכורים המצטיין.
התחרות הראשית של קאן 2007 עמדה גם בסימן הקרב המשפחתי שנערך בין מוני מושונוב שהופיע בסרט "הלילה הוא שלנו" של הבמאי האמריקני ג'יימס גריי לבין בנו, מיכאל שכיכב ב"תהילים". "זה היה ממש מוזר להתחרות בבן שלי", אמר לי אז מוני, "זה לא היה קרב בינינו, אלא רגע מקסים בקריירות של שנינו. אני גאה במיכאל. מיכאל הוכיח מעל כל ספק שהכישרון שלו עומד בזכות עצמו". ואילו הרעייה והאם סנדרה שדה סיכמה: "כל כך שמחתי בשביל שניהם. קודם בשביל מיכאל ואחר כך בשביל מוני. קודם הילד, אחר כך האב".
משפחת מושונוב לא שוכחת את הפסטיבל הזה, גם בגלל חוויה טראומטית: המשפחה נשדדה לאור יום ברחוב צדדי של קאן. "עצרנו לרגע את המכונית, ושלושה צעירים רעולי פנים פתחו את דלת המכונית וחטפו מכל הבא ליד", שיחזר מוני. "ניסיתי להיאבק בהם, עד שהבנתי שאני מסכן את חיי".
ואלס עם באשיר (2008)
הבמאי ארי פולמן הגיע לפסטיבל ה-61 עם סרט האנימציה האישי "ואלס עם באשיר", שבו הוא התמודד עם זיכרונותיו הטראומטיים ממלחמת לבנון הראשונה. המבקרים הרעיפו מחמאות וסופרלטיבים, והכתירו את היצירה המטלטלת כ"יצירת מופת". "ואלס עם באשיר" הוביל את טבלאות ההימורים ומצעדי הדירוגים. כולם היו בטוחים שהסרט יזכה בצדק ב"דקל הזהב" או לפחות בפרס נכבד אחר. אבל הסרט יצא מהטקס בידיים ריקות, עקב שערוריית שיפוט מקוממת ולא הוגנת. עם תום הטקס, התעמתתי במסיבת העיתונאים עם שון פן, יו"ר ראש חבר השופטים, ותהיתי איך זה ש"ואלס עם באשיר" לא זכה באף פרס, למרות הבאזז החיובי סביבו. פן ניסה להדוף אותי: "אני מרוצה שחבר השופטים לא הושפע מהבאז הזה. אני חושב שמדובר בסרט מדהים ובטוח שהוא ימצא את הקהל שלו גם בלי העזרה שלנו". ואילו נטלי פורטמן, שאף היא כיהנה בחבר השופטים סיפקה תירוץ קלוש: "השנה היו הרבה סרטים טובים". פולמן המאוכזב התנחם בהמשך עונת הפרסים של 2008-9 בזכייה בגלובוס הזהב לסרט הזר המצטיין ובמועמדות לאוסקר. ב-2013 שב פולמן לקאן עם "כנס העתידניים" שאף הוא עשה שימוש באנימציה ופתח את המסגרת "שבועיים של במאים". השנה, פולמן יגיע לקאן עם "איפה אנה פרנק?", עיבוד חופשי ומצויר ל"יומנה של אנה פרנק", שיוצג מחוץ לתחרות.
הערת שוליים (2011)
בפסטיבל ה-64 נרשם אחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הכחול-לבן: חבר השופטים בהנהגת רוברט דה נירו העניק את פרס התסריט ליוסף סידר וסרטו "הערת שוליים". העלילה תיארה מערכת יחסים טעונה סבוכה, השוררת בין פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) ובנו אוריאל (ליאור אשכנזי), שניהם חוקרי תלמוד מירושלים, על רקע חלוקת פרס ישראל - דרמה שמתפתחת אחרי שהאב מתבשר בטעות שזכה בפרס. גם בחלוקת הפרסים בקאן נרשמה דרמה לא קטנה: סידר התבשר באיחור שעליו לחזור לקאן כדי להשתתף בטקס. הוא אומנם הצליח לתפוס טיסה, אבל לא הספיק להגיע בזמן לעלות לבמה, ונאלץ לראות את הטקס בטלוויזיה, בעודו ממתין בטרמינל של שדה התעופה במינכן לטיסת ההמשך לניס. שרון הראל, אחת המפיקות של "הערת שוליים", קיבלה במקומו את הפרס. "סידר נמצא בדרכו מתל-אביב לקאן והוא מודה לשופטים, לכל מי שעבד בסרט, לשחקנים ולמשפחתו", אמרה הראל בנאום התודה.
במסיבת העיתונאים שנערכה עם תום הטקס תחקרתי את השופטים למה סידר התבשר באיחור על הזכייה, מה שגרם לו להחמיץ את הרגע המאושר. דה נירו השיב: "אני לא יודע לגבי ההודעה המאוחרת, בחרנו 'בהערת שוליים', כי רובנו הרגשנו שמדובר בתסריט כתוב היטב". כשסידר התייצב סוף-סוף בטיילת הוא שוגר לסעודה המפוארת, שנערכה לכבוד הזוכים. "קשה לשים במילים רגשות שנראים תלושים לגמרי מהחיים", אמר אז סידר. "אני פשוט שמח שהסרט זכה להכרה כזאת".
הברך (2021)
מאז הזכייה של יוסף סידר בפרס התסריט, במהדורה של 2012, הודות לסרטו "הערת שוליים", הקולנוע הישראלי הודר במשך עשור מהקרב על דקל הזהב. ב-2021, אחרי היעדרות ממושכת, התקבל "הברך", סרטו האישי של נדב לפיד לתחרות הראשית. במרכז העלילה ניצב במאי קולנוע (שאותו מיטיב לגלם אבשלום פולק) באמצע שנות הארבעים לחייו, העובד על סרט חדש, שיעסוק באקטיביסטית הפלסטינית עהד תמימי. במהלך העלילה, הבמאי מתייצב בישוב נידח בערבה להקרנת אחד מסרטיו ושם הוא נתקל בפקידת משרד התרבות (נור פיבק) הדורשת ממנו לחתום על מסמך התחייבות פוליטי, שמצליח לקומם אותו. במקביל, הבמאי מתמודד עם גסיסת אימו. "את 'הברך' כתבתי במהלך שבועיים וחצי, כחודש לאחר המוות של אמא שלי - העורכת ערה לפיד ז"ל", סיפר לפיד. "זה התפרץ מתוכי כמעט בלי שליטה. הסרט ספוג במוות הזה. אני מקווה שגם בחיים. אני מרגיש שחצבתי את 'הברך', כמו את סרטי הקודמים ואולי אפילו יותר, ממעמקי הנשמה והראש והגוף שלי ונדמה לי כשאני מביט בו אני רואה שאלה שנות חיי מפוזרות על המסך. הברך נעשה בשיא אימת מגפת הקורונה, בתחושה של אושר ותאוות חיים".
"הברך" עוטר בקאן בפרס נחשב במיוחד - פרס חבר השופטים. בנאום התודה התוודה לפקיד בקול חנוק שעשיית "הברך" כלל לא הייתה פשוטה וריגש את הקהל כשאמר: "הצער היחיד שלי בערב הזה הוא שאמא שלי לא נמצאת פה, ולא יכולה לראות את כל זה".
במסיבת העיתונאים שהתקיימה עם תום הטקס, נימק הבמאי ספייק לי, נשיא חבר השופטים דאז, מדוע חבר השופטים בחר להעניק ל"הברך" את הפרס היוקרתי. "מה שלפיד עשה היה אמיץ. הוא מדבר על ישראל ועל הדברים הלא טובים שאני יודע שקורים בה. זו מדינה שאם אתה אומר משהו רע עליה, גם לך יכול לקרות משהו רע. הרגשנו צורך לעודד את האומץ שלו. זה סרט שצריך לראות אותו". ואילו השופטים הבמאית מאטי דיופ והבמאי קלבר מנדוסה פילו גילו שהפרס ניתן בזכות האיכות האמנותית של הסרט, המבע הקולנועי הנועז וסגנון העשייה הרדיקלי.
פורסם לראשונה: 08:10, 10.07.21
