מאה שנה מלאו ל"הנער" וליבו עדיין הומה. כן, מאה חלפה מאז הבכורה החגיגית של הסרט העליליתי הראשון שביים צ'רלי צ'פלין, שהתקיימה ב-21 בינואר 1921, באולם קרנגי הול בניו יורק.
גם היום מדובר ביצירה על-זמנית, שתגרום לצופים להתרגש ולבכות, בדיוק כפי שקרה באותה הקרנה חגיגית לפני 100 שנה. לא במקרה הסרט נחשב לאחד מרגעי השיא של הקולנוע האילם, ובדצמבר 2011 ספריית הקונגרס בחרה להנציח אותו בנימוק שהוא משלב "דרמה נוגעת, ביקורת חברתית וקומדיה חדשנית. לצ'פלין הייתה את היכולת לזמן מגוון רחב של רגשות מהקהל תוך ערבוב מרשים בין סלפסטיק לפאתוס".
עלילת הסרט עוקבת אחרי נווד (צ'פלין) שמוצא תינוק שננטש בתוך מכונית מהודרת. האם הנוטשת קיוותה שכך הוא ייפול בידי עשירים, אבל התינוק הושלך לרחוב. בהתחלה גיבורנו מנסה להיפטר מהילד, אבל בסוף הוא מחליט להחזיק בו. כשהילד גדל, הוא מגייס אותו לסייע בפרנסתו - הזאטוט זורק אבנים לעבר חלונות ומנפץ שמשות, ואז הנווד-זגג מופיע ושואל בתמימות את בעלי הדירות אם הם זקוקים לזגג. הנווד גם נאלץ להתמודד עם מספר ניסיונות לקחת ממנו את הילד.
"הנער" מסמן שינוי והתבגרות בעבודתו של צ'פלין. "זה מכבר רציתי לעשות סרט רציני, אשר יסתיר בתוך שפע רב של רגעים קומיים או בורלסקיים, אירוניה מעוררת רחמים וסאטירה המדגישה את הצדדים המגוחכים ביותר", אמר צ'פלין בזמנו, שגם גילם את הנווד, דמות שמזוהה אתו וכיכבה בסרטים רבים שלו. צ'פלין בנה את הדמות על סמך הקבצנים והנוודים שהכיר בקנינגטון, שכונת העוני הלונדונית בה גדל. במאמר "על ההשראה", שצ'פלין פרסם ב-1928 כתב: "אינני רואה את דמות הנווד כדמות ממשית. בשבילי היא סמל. ולדעתי היא קרובה לגיבור של שייקספיר יותר מאשר לדמות של דיקנס. היא משקפת את דמותו של האדם המנוצח תמיד".
חוקרי קולנוע סבורים ש"הנער" הוא הסרט הכי אוטוביוגרפי של צ'פלין ושהתיאור של העוני ושל האכזריות של עובדי הרווחה נלקחו היישר מתוך הזיכרונות הכואבים של ילדותו העשוקה. בגיל תשע צ'פלין כבר היה יתום, לאחר שאביו האלכוהוליסט נטש אותו בגיל צעיר ואימו אושפזה במוסד לחולי נפש.
"אביו של צ'פלין היה שתיין, שנטש את המשפחה חודשים אחדים אחרי שצ'רלי נולד ועבר לחיות עם אישה אחרת. כל שנות חייו הראשונות חי צ'פלין בחרדה שמא יקחו את אימו לבית חולים לחולי נפש", כתב הבמאי והמבקר פרנסואה טריפו במאמרו "מי הוא צ'רלי צ'פלין?". "לימים, כשהאם נלקחה לשם, צ'פלין חי באימה שמא ייתפס בידי המשטרה ויילקח לבית יתומים. הוא חי בעוני מוחלט והיה קבצן בגיל תשע, שחמק לאורך קירות הבתים וחי ברבדים הנמוכים ביותר של החברה. אני נוטה לחשוב שרק פסע היה בינו לבין הטירוף והוא נחלץ מצרה זאת בזכות כישרונו כפנטומימאי, אותו שירש מאמו".
לסרט קראו בהתחלה "האסופי" וכיאה לפרפקציוניסט כמו צ'פלין, שביים, כתב את התסריט, הפיק, ערך, חיבר את הפסקול וכמובן כיכב - הצילומים ארכו חמישה חודשים וחצי. במושגים של הוליווד ראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת מדובר בתקופה ארוכה במיוחד ולא בכדי חברת ההפקות החלה להתלונן. על מנת להרגיע את הרוחות צ'פלין הזמין את המפיקים ואת בעלי האולמות לסיור בסט הצילומים. האורחים כל כך הוקסמו מהחוויה ומהשחקנים, שהם הבינו שעדיף להתאזר בסבלנות.
"הנער" חב חלק נכבד מהצלחתו לג'קי קוגן, המגלם את הילד. האגדה מספרת שצ'פלין גילה את קוגן בתחנת רכבת בלוס אנג'לס כשקוגן קרץ לצ'פלין והשאר היסטוריה. אולם באוטוביוגרפיה שלו, צ'פלין מספר גרסה אחרת לגמרי: ערב אחד, כדי לברוח מהדכדוך ומהבעיות בחייו האישיים, צ'פלין הלך למופע וודביל בלוס-אנג'לס. "לא היה שום דבר מיוחד במופע, אבל אז ג'ק קוגן האב הציג את בנו הקטן, שכבש את הבמה והלהיב את הקהל. ג'ק הילד היה מקסים והקהל נהנה ממנו". כעבור זמן לא רב, צ'פלין ליהק אותו ל"הנער". "אני לא יודע למה, אבל בכל פעם שאני רואה את הילד הזה אני רוצה לבכות", אמר צ'פלין על התגלית שלו. צ'פלין החליט לתגמל את קוגן האב על כך שהיטיב לאמן ולהדריך את הכוכב הצעיר, וגם כדי ללטף את האגו שלו, ושילם לו 125 דולר לשבוע, כמעט כפול מהמשכורת של בנו. ג'ק האב שיחק גם בכמה תפקידים ב"הנער": בטלן שמכייס את הנווד, אורח במסיבה והשטן בסצנת גן העדן. באוטוביוגרפיה שלו צ'פלין ציין שאביו של קוגן נקט בדרך לא ממש חינוכית ומעודנת כדי לגרום לכוכב הצעיר לדמוע בסצנה שבה הילד כמעט ונלקח לבית יתומים - האב איים עליו, שאם הוא לא יבכה בצילום הוא באמת ישלח אותו לבית יתומים.
הכימיה בין צ'פלין לקוגן נמשכה גם אחרי שעות העבודה. בכל יום ראשון, הבמאי-כוכב לקח את בן טיפוחיו לפארק שעשועים ולרכיבה על סוסי פוני. חלק מהפרשנים והמומחים ראו בקשר שהתפתח בין השניים ניסיון לתיקון ולהשלמת חסכים של גאון הקומדיה, שחווה כאמור נטישת אב וילדות מאוד לא מאושרת.
ביוגרפים אחרים חשבו שתשומת הלב שצ'פלין הרעיף על קוגן הייתה נחמה ואף תחליף לתינוק שזה אתה איבד - ב-1919, זמן קצר לפני תחילת ההפקה של "הנער", בנו הבכור נורמן ספנסר נולד עם מספר מומים ופגמים גנטיים. הוא מת כעבור שלושה ימים והותיר את אביו שבור והלום צער. הטרגדיה השפיעה על התסריט של "הנער".
וולפרס טישי כתב בספרו "צ'פלין": "הבמאי הרוסי סרגיי אייזנשטיין כתב מחקר ארוך שבו הוא טען שצ'פלין אינו אלא ילד מגודל. תזה זו מוצאת את הביטוי המובהק שלה ב'הנער'. אם לא די בכך שהילד הוא 'ממש האבא', צ'רלי הולך ומידמה לו יותר ויותר. תכונותיו של המבוגר משתקפות בילד בבהירות יתרה".
קוגן לא היה השחקן היחידי מ"הנער" איתו צ'פלין פיתח קשר מיוחד. באותה תקופה צ'פלין חווה משבר גירושין וקרב משפטי מכוער ומתוקשר מרעייתו הראשונה השחקנית מילדרד האריס, אותה כלל לא אהב, ורק נמשך אליה מינית. אז הוא מצא לה תחליף - צ'פלין התיידד עם שחקנית בת 12 בשם ליטה גריי, שגילמה את מלאך הפיתוי. צ'פלין הוקסם והתלהב ממנה וכשגריי הייתה בת 14, השניים פצחו ברומן שהיום לא היה מתקבל על הדעת. כעבור שנתיים היא נכנסה להריון והצליחה לאלץ את צ'פלין בן ה-35 להינשא לה. הוא התחתן איתה כדי להימנע ממשפט לאור היותה קטינה. הנישואים ארכו שלוש שנים ובמהלכם נולדו לזוג שני ילדים. הגירושים התפתחו לסקנדל גדול וגריי הגישה נגדו תביעה אימתנית, בה היא הוקיעה "את סטיותיו ועריצותו של צ'פלין".
כדי להרים את "הנער" צ'פלין נטל סיכון כלכלי והוא לווה חצי מיליון דולר מבנק איטלקי כדי לממן את ההפקה. הוא גם הסתכסך עם חברת ההפקה על רקע עניינים כספיים. החברה איימה לתבוע אותו וניסתה להשיג את הזכויות על הסרט באמצעות מילדרד ולכן צ'פלין נאלץ לערוך את "הנער" במדינה אחרת. "עברנו לגור במלון בסולט לייק סיטי, תלינו את הפילם על כל הרהיטים שהיו שם, על אדני החלונות, על שידות ועל מגירות, כדי לגלגלו אחר כך", שיחזר צ'פלין. "נאלצנו לעשות זאת בהסתר, כי אסור היה להחזיק במלון חומר דליק".
בסופו של דבר הסכסוך עם חברת ההפקה נפתר והצדדים הגיעו להסכמה, ולאחר מסכת התלאות הסרט הגיע לאולמות וזכה לביקורות מהללות ("יצירת מופת", שילוב של צחוק ודמע", "צ'פלין לא רק קומיקאי מחונן, הוא גם טוב גם במצבים דרמטיים ואף טרגיים") ולהצלחה קופתית חובקת עולם (בארץ ישראל הוא הוצג תחת השם "הזאטוט"). "הנער" ניצב במקום השני של טבלת שוברי הקופות של 1921 ורק "ארבעת פרשי האפוקליפסה", סרטו של רודולף ולטינו השיג אותו. הצלחת "הנער" אפשרה לצ'פלין גם לסגור מעגל - עשר שנים אחרי שעזב בספינת משא את מולדתו כדי לנסות את מזלו באמריקה הוא שב אל אנגליה לבכורת "הנער" והפעם חצה את האוקיינוס במחלקה הראשונה של אוניית הפאר "אטלנטיק". לא היה מאושר ממנו כשגדודי מעריצים המתינו לו ליד מלונו הלונדוני וכשהעיתון "מנצ'סטר גארדיאן" תיאר אותו כ"הדמות הידועה והחביבה ביותר בעולם". בזכות הכסף שהרוויח, הוא הזמין את אימו האנה, שהייתה בצעירותה אמנית במופעים תיאטרליים, לחיות איתו ברווחה בקליפורניה.
אחרי "הנער" צ'פלין המשיך להתפתח ולהשתכלל ויצר סרטים נצחיים ומופתיים, כמו "הבהלה לזהב", "זמניים מודרניים", "אורות הכרך" ו"הדיקטטור הגדול". ועדיין, "הנער" היה אחד הסרטים האהובים על צ'פלין מכל סרטיו.
קוגן הפך בעקבות "הנער" לכוכב-על. ילד הפלא היה לאחד הכוכבים הראשונים שדמותם התנוססה על מוצרים, מבובות ומוצרי כתיבה ועד משרוקיות וחמאת בוטנים. כשקוגן היה בן 20, הוא ניצל מתאונת דרכים שבה איבד את אביו וחברו הטוב. למרות הסכומים הרבים שקוגן הרוויח בילדותו, הוא נקלע למצוקות כלכליות. מתברר שלאימו ליליאן ריטה ולאביו החורג הייתה חולשה למותרות ולפינוקים. הם בזבזו את הכסף שהרוויח הילד על מעילי פרווה, מכונות יוקרה ויהלומים. ב-1938, קוגן תבע אותם, אבל אחרי ניכוי ההוצאות המשפטיות, הוא קיבל 126,000 דולר בלבד. באחת הפעמים בהן קוגן היה זקוק למזומנים הוא פנה בייאושו לצ'פלין וזה מיהר לתרום לו אלף דולר.
המקרה של קוגן גרם למדינת קליפורניה לחוקק חוק שקרוי על שמו - "חוק קוגן", המגן על רווחיהם של ילדים שמופיעים בתעשיית הבידור והקולנוע. החוק דורש שמעסיקו של שחקן-ילד ישמור 15% מהרווחים בקרן ייעודית ומחייב את המעסיקים לדאוג לסוגיות כמו השכלה, שעות עבודה וימי מנוחה של הילדים הכוכבים. במלחמת העולם השנייה, קוגן לחם בחזית היפנית, ועם שחרורו חזר לשחק, בעיקר בטלוויזיה. ברזומה שלו רשום נישואים בני שנתיים עם הכוכבת ואלילת המין בטי גרייבל, שהתפרסמה בזכות העובדה שביטחה את רגליה. אחריה התחתן עוד שלוש פעמים.
בשנות ה-60, קוגן חזר לתודעה בזכות הופעתו כדוד פוסטר בסדרה "משפחת אדמס". הפעם האחרונה שקוגן פגש את צ'פלין הייתה ב-1972, עת צ'פלין חזר לאמריקה לביקור פיוס חפוז, במהלכו קיבל אוסקר מפעל חיים. כזכור היוצר המבריק נאלץ לעזוב את ארה"ב ב-1952, ימי צייד המכשפות של סנטור מקארתי, בשל דעותיו השמאלניות והפרו-קומוניסטיות. ב-25 בדצמבר 1977 מת צ'פלין בן ה-88 במקום גלותו - אחוזה כפרית בשוויץ, שבה הוא התגורר עם רעייתו אונה או'ניל, אם שמונה מילדיו. קוגן מת ב-1984, בגיל 69, מאי ספיקת לב והותיר אחריו ארבעה ילדים.
אגב, שנה לפני אותה פגישה מרגשת בין קוגן וצ'פלין - צ'פלין ערך מחדש את "הנער", קיצץ סצנות שהיו מבחינתו סנטימנטליות מדי והלחין פסקול חדש. במהלך השנים, הסרט זכה לשלל מחוות ופארודיות. בימים אלה שוקדים הבמאים כריסטיאן וולקמן ורופרט וויאט על סרט אנימציה-מדע בדיוני, שיסתמך על הנער וייקרא: "הנער - הרפתקה מצוירת".
ונחתום בדברי ההיסטוריון ג'פרי ואנס: "'הנער' היה ועודנו תרומה אדירה לאמנות הקולנוע, לא רק בגלל השימוש החדשני של צ׳פלין בסיקוונסים דרמטיים במסגרת קומדיה באורך פיצ'ר, אלא גם בגלל התובנות שהסרט מספק על היוצר שלו. ללא ספק כשצ'פלין כתב את הפתיח לסרט: 'תמונה עם חיוך - ואולי אף דמעה' הוא חשב על הרזומה האמנותי שלו ועל חייו האישיים".
לרגל חגיגות המאה הסרט יוקרן הערב (ה') ב-yes MOVIES DRAMA ויהיה זמין לצפייה ב-yesVOD. כמו כן, ניתן לזמן אותו בתשלום באתר של סרטי לב.
