כולם מדברים על לימונדה. ואיך לא? זאת תקופה חמוצה. כשחופש התנועה מוגבל ל-500 מטרים וכפפות חד-פעמיות נחטפות מהמדפים – הסוחט המצטיין הופך למלך. עולם אכזר, הטלת עלינו מגפה? נסחט את הלימון הזה עד תום: נייעל ונתייעל, נוציא את המתוק מהעז, את מזרן היוגה מהמחסן, את "ספר האושר" מהספרייה, את העצבים על המקלדת, את נעלי הריצה מהבוידעם – העיקר למקסם. שיהיה פה שיעור. אבל זה שיש לימונים, לא אומר שצריך בהכרח לסחוט אותם מיד ובזום.
תיאטרון מסתורין, המורכב מקבוצת יוצרים ירושלמים, מעלה בימים אלו "הצגת קומיקס מותחת המבוצעת בלייב בזום". ואכן, קומיקס יש שם ופלטפורמה עכשווית גם כן. מתח דווקא קשה למצוא, ולגבי ההגדרה "הצגה" – הדעות חלוקות. אבל דבר אחד בטוח: UNCAGED הוא מופע שלא יכול היה להתקיים בשום תקופה ופלטפורמה אחרות. הוא יצור כלאיים משונה שמנסה להכיל את התקופתיות, וזונח את התיאטרון.
תיאטרון מסתורין חרת על דגלו הצגות תלויות-מקום, והוא מעלה מופעים המשתמשים בחלל באופן ייחודי לו, ובהתאמה אליו. אם בימים עברו היה מדובר בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, היום זהו החלל היחיד שחוקי להתקהל בו: המרחב המקוון. במרכז ההצגה עומד דרור, עובד במוזיאון, שרגע לפני שהוצא לחל"ת החליט "לשאול" ממקום עבודתו דבר-מה שאינו שייך לו. הגניבה מגלגלת שורת אירועים, המתרחבים לשישה לוקיישנים ובהם עשרה שחקנים. מרבית המופע מתרחש בלייב, והוא מתובל בקטעי אנימציה וקומיקס. השחקנים משתמשים בפלטפורמה המקוונת כדי לתקשר בינם לבין עצמם, לעבור בין מקומות - מסלון סטנדרטי, לתוכו של מקרר, למשרד, לרחוב החשוך - ובעצם, להנכיח גם אותנו, בפול ווליום ("הלו? הלו? אתה שומע אותי?").
היוצרים גם משתמשים בלקסיקון המגפה: חל"ת (כאמור), חיסון, מסכות, ניו-אייג' (כדרך התמודדות), כשברקע מתרחש "המשבר הכי גדול שידענו", בעוד ש"מישהו צופה בנו מלמעלה, חג מעל ראשינו". זהו ניסיון לגעת בהווי התקופה, מבלי לעסוק בה (שכן העלילה אינה סובבת ענייני קורונה). אם כך, יש לנו מסחטת לימונים, חשמלית אפילו. אבל מה לגבי הלימונדה עצמה?
המופע מתחיל כשדרור יושב למול הלפטופ שלו, ברפיסות המאפיינת ימים אלו: ממש ארס-פואטיקה טכנולוגית. דקות ארוכות עוברות לפני שמתבהר לצופה מה מתרחש על המסך: הצגת הדמויות עושה את פעולתה ההפוכה של אקספוזיציה – במקום להתיידד עם הנפשות הפועלות על מנת להיכנס פנימה, היא מוציאה את הקהל החוצה. הקצב איטי ועם זאת ההתרחשות לא לגמרי ברורה. בהמשך הקצב מתגבר אבל המתח לא. העלילה, שנשענת על טקסט חלש – פשוט נעלמת ברקע; היא שולית במרחב הגדוש. במקביל, המדיום המקורי – קומיקס ואנימציה, לא מקבל במה רחבה ומעמיקה מספיק. ההבלחות מרעננות, אבל הן רק הבלחות.
הצופה צריך להכין את עצמו למאורע רועש: הסאונד המשתנה, הטלפון המצלצל, המעברים. רעם מילולי מופיע מדי פעם על המסך בצורת ציטוט דרמטי מבראשית. הדמויות עצמן רועשות: הן גרוטסקיות (לדוגמה, שרלטנית אוחזת טארוט, שממציאה שיטות טיפול "על המקום"), וחולפות מולנו כמעין צל של עצמן. קשה להכיר אותן, או לפתח כלפיהן איזשהו רגש. לעתים מילותיהן נבלעות בבליל הזמזום הכללי, וחבל. המילים הן מהניצולות היחידות של עולם התרבות בתקופה שבה הוטלו על המרחב גזרות קשות. לדבר בינתיים מותר לנו, אז כדאי שנבחר את המילים בקפידה.
הפלטפורמה השאפתנית מאלצת את השחקנים להתמודד עם חסרונותיו של החמצן המודרני: כשהווי-פיי בקנטים, המשחק קשה אפילו יותר. כפי שהצגה שנערכת במרחב הפתוח נאלצת להתמודד עם השלכות של שמיים מעוננים, כך מופע שמבוסס על חסדיו של האינטרנט - יצטרך למצוא את דרכו להתגבר על נפילות של הראוטר. ההצגה חייבת להמשך: השחקנים יצטרכו ללמוד בעיקר איך לאלתר, ובדיחות-הכיסוי-על-הרגע המביך יהיו חייבות להשתפר. זה ידרוש עוד זמן ופיצוח, אבל אלה הם האתגרים של מי שנקראו לדגל הזום.
אין ספק שתיאטרון מסתורין מצאו פתרון נהדר לשחקנים שלהם: הם פשוט מאפשרים להם להמשיך לשחק, תחת אילוצי המגפה. במקום להוציא אותם לחל"ת, הם מחפשים את הדרך לנווט בתוך המבול, ועוד להשתמש בו כבגשמי ברכה. הם לא השביתו את התאטרון, הם לקחו את הבמה הווירטואלית, שהפכה עבורנו ליומיומית, והפכו אותה לחגיגית. הדרך עוד ארוכה, אבל עצם סלילתה אינה מובנית מאליה. הם אולי לא הסוחטים המצטיינים, אבל הם בהחלט מעזים לשחק עם הגבולות. מופע כמו UNCAGED כנראה לא יחזור על עצמו: פיצול המסכים, הגרוטסקה, הקומיקס, הרעש וה"אתה שומע אותי?" שמעורבבים יחדיו. יש לו טעם מיוחד משלו: פרי עונתי של ניסוי וטעייה בעיצומה של תקופה הזויה.
ניהול אמנותי ובימוי: יוליה גיניס. קונספט, כתיבה ובימוי: רז וינר. הפקה אמנותית ואנימציה: אורי הירשלר. הפעלת מופע וניהול טכני: פיקה מגריק. תמיכה טכנית: אריאל קוגן. מדיה חברתית: דנה פורר. שחקנים: דנה פורר, דני ברוסובני, יורי קזנצב, ליאור אבשלום, מיכל מג לויטין ורותם כהן.
