באוקטובר 2018 הגיע הכוכב ההוליוודי ג'רארד באטלר לישראל, כדי לכבד בנוכחותו את הפרמיירה של סרטו "לצוד את האויב". באותה תקופה השתוללו שריפות ענק בקליפורניה שחירבו בין היתר את בתיהם של בכירי הוליווד. "כשהייתי בישראל, אמרתי לקהל בבכורה שאני נשבע שאני הולך לעבור לתל-אביב, ושאולי כדאי שהיקום ייתן לי סיבה לעשות את זה - אולי הבית שלי יישרף, או משהו כזה", נזכר באטלר, בריאיון זום שערכתי אתו לאחרונה. "ואז חזרתי לארה"ב וכעבור מספר שבועות הבית שלי אכן נשרף והסיפור הזה הופיע בעמוד הראשי באחד העיתונים הישראליים". באטלר פורץ בצחוק. "ולצד התמונה שבה אני ניצב מול הבית שנשרף, נכתב 'אלוהים אמר את דברו' והם תהו: 'נו, מתי הוא מגיע לארץ? הוא בטח כבר בדרך'".
באטלר הסקוטי הקתולי אומנם עוד לא עבר לחיות בגוש דן, אבל הוא הסטאר ההוליוודי הכי ישראלי שיש: הוא נוהג לעבוד עם מפיקים ישראלים הפועלים בבירת הסרטים, מגייס תרומות לצה"ל וגם נהנה לבקר אותנו ולבלות עם החברים הטובים שלו, אורי פפר והבמאי אריאל ורומן, שמלווים אותו הרבה שנים, וגם עם ליאון רוזנברג. "אני מת על ישראל!", מכריז באטלר. "באמת, איכשהו אני תמיד מוקף בישראלים. אני פשוט מתחבר אליכם, יש לנו כנראה גישה דומה לחיים. כשאני מבקר בישראל ומדבר עם אנשים, יש לי הרגשה שאני מכיר אותם מזמן. זה שונה מאוד מהקשרים שאני מנהל עם האמריקנים למשל - כשאני מדבר איתם אני לא מרגיש שאני מכיר אותם ולא נוצר ניצוץ. אני גם אוהב את הקשר שיש לישראלים בינם לבין עצמם. וזה תענוג לראות איך הם מתייחסי לאורחים. באחד הביקורים שלי הגעתי כדי להישאר שלושה ימים ונשארתי שבועיים!".
באטלר, אחד מכוכבי האקשן הגדולים וגם אחד הרווקים המבוקשים וההוללים של תעשיית הסרטים, כבר בן 51. כשאני מתחקר איך הוא חגג את חגיגות היובל ותוהה אם הוא סובל ממשבר הגיל המפורסם, באטלר מכריז: "אוי, אלוהים, אני בן 50 אבל מרגיש בן 80. אני אומנם לא בנאדם של מסיבות ימי הולדת, אבל לכבוד ה-50 עשיתי אירוע גדול בקוסטה ריקה, לשם הבאתי את כל החברים. באירוע היו הופעות וגם עשינו פעילויות למען הסביבה, למשל שיחררנו צבי ים חזרה לים. זה היה יום גדוש באירועים, יצרנו מעין שבט קטן. לדעתי היה מדובר בחוויה עוצמתית עבור כל המשתתפים. אני לא חושב שחוויתי איזה משבר. סך הכול התבגרתי ביום. אני מרגיש לגמרי בסדר עם הגיל שלי - עם הגוף אולי קצת פחות".
ולמרות שעם הגוף הוא מרגיש קצת פחות, באטלר עדיין מפגין ביצועים. וכך אפשר לראות אותו עכשיו בסרט "גרינלנד", שהיה אמור להגיע לבתי הקולנוע אצלנו ובגלל הקורונה שוגר הישר ל-VOD של HOT, yes וסלקום TV. באטלר מגלם כאן מהנדס מאטלנטה שיוצא למסע הישרדות יחד עם אשתו ובנו חולה הסוכרת כשאסון טבע בדמות מטח מטאורי קטלני פוקד את כדור הארץ. באטלר ומשפחתו רוצים להגיע לגרינלנד כדי לתפוס מחסה בבונקר בטוח. "הדמות שלי אומנם עושה את הכי טוב שלה, אבל לא מדובר בדמות מושלמת ולכן היא גם עושה טעויות. כדי לשמור על המשפחה שלו, האב צריך להוכיח את האהבה והאומץ שלו. הסרט מזכיר מה באמת חשוב ברגעים קשים כאלה".
באטלר התחבר במיוחד לשאלות ש"גרינלנד" מעלה. "הסרט עוסק בשאלה איך אנחנו יכולים לשרוד בחברה המרקיבה שיצרנו, והאם האדם שאנחנו פוגשים עכשיו יציל או יהרוג אותנו? אין לך מושג מה אנשים יעשו בסיטואציה נתונה, וזה מרתק בעיניי".
"גרינלנד" הוא לא סרט אסונות טיפוסי.
"נכון, וזה מה שקסם לי ומשך אותי להשתתף בו - מדובר בסיפור אהבה ודרמה משפחתית שרק עטה על עצמו חזות של סרט אסונות. זה משהו שמפתיע את הצופים. עדיין יש לך את כל הרעש והצלצולים, האפקטים והריגוש שנלווים לסרטי אסונות - אבל בסופו של דבר אנחנו יושבים וצופים במשפחה הזו שעושה את כל מה שביכולתה כדי לשרוד, על כל המורכבות הנלווית לכך. 'גרינלנד' גורם לך להרגיש כאילו אתה יוצא להרפתקה יחד עם המשפחה של המהנדס, משום שנתנו לצופה את האפשרות לצלול לתוך הדינמיקה המשפחתית על כל רבדיה. ברגע שהכול משתבש אתה כבר מושקע בדמויות ומוכן לצאת איתן למסע הישרדות. הרבה פעמים סרטי אסונות הולכים על שחור ולבן - יש טוב ויש רע - אבל דווקא האפור שביניהם הוא הזהב הקולנועי. אני אוהב את זה שאנחנו מראים בסרט אנשים טובים שעושים מעשים נוראיים - ומהסיבות הנכונות, כאלה שגורמות לך להזדהות איתם. מצד שני אנחנו גם מציגים אנשים נוראיים שעושים דווקא מעשים מדהימים. כל הפואנטה היא חוסר הוודאות, זה שאין לך איך לדעת מי יעשה מה, והטוב שלפעמים אפשר לגלות באנשים שזרים לך לחלוטין, זה ההרואיזם של האדם הקטן. אין פה גיבורי-על, אלא אנשים רגילים שעושים את הכי טוב שהם יכולים לעשות בנסיבות קיצוניות".
מה היה החלק הכי קשה ומאתגר בצילומים?
"בסרט כזה אתה יודע שאתה עובר מסיטואציה דרמטית ומלחיצה אחת לאחרת, ושזה כמו מרתון. אתה נותן את מה שאתה יכול. הרבה ממה שעשינו היה אינסטינקטיבי, ברגע שבנית את התא המשפחתי יחד עם השחקנים האחרים, אתה פשוט מדמיין את עצמך בסיטואציות האלה, זורם ורואה מה קורה על הסט. העיקר הוא הרגע, זה מה ששומר על האותנטיות ותחושת הריאליזם בסרט, אבל זה גם אומר שכל התהליך דרש מאיתנו המון כוח סיבולת".
באטלר גדל בסקוטלנד בעיר הסמוכה לגלזגו, אבל לאחר גירושי הוריו עבר עם אימו למונטריאול לכמה שנים. "עקרתי עם אמי מסקוטלנד למונטריאול בקנדה, וכשחזרנו לסקוטלנד ראיתי את אבא שלי רק פעם אחת. הייתי אז בן ארבע ומאז לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו במשך 12 שנה. העדר האב השפיע על הדרך בה אני חש לגבי כל מיני דברים".
באטלר גילה את קסמי המשחק עוד בילדותו ובהמשך למד משפטים בגלזגו. הוא עבר ללונדון בתקווה לעסוק במשפטים, אבל לא ממש נהנה מההתמחות. "שנאתי את זה והייתי מנגן ומשתכר כדי להתכחש לזה". השחקן סטיבן ברקוף גרם לו לשנות את ייעודו - הוא התרשם ממנו כשנתקל בו בבית קפה לונדוני והציע לו להופיע במחזה "קוריולנוס". באטלר נעתר והשאר היסטוריה. אחרי שהרשים על הבמות, הגיע לקולנוע ולטלוויזיה. הפריצה שלו הייתה כשגילם את מושא אהבתה של אנג'ליה ג'ולי בהמשכון "טומב ריידר 2 – סוד החיים" מ-2003. שנה אחרי, באטלר קיבל תפקיד ראשי בעיבוד קולנועי למחזמר "פאנטום האופרה" והיה בטוח שבזכות התפקיד הוא יכבוש את העולם, אבל הסרט איכזב בקופות.
שנתיים אחרי הגיע סרט הקומיקס "300" (2006) של זאק סניידר ("ליגת הצדק") - שבו הוא גילם את לאונידס המלך של ספרטה וההצלחה הגדולה הפכה את באטלר לכוכב בינלאומי. "300 היה נקודת מפנה בקריירה שלי. לפעמים בצילומים הייתי בטוח שהוא יכשל, וההצלחה בהחלט הפתיעה אותי".
לכבוד "300" באטלר נאלץ לעבור אימונים מפרכים של שש שעות ביום, בזכותם השיג גוף לתפארת. ואולי הגוף והריבועים והצלחת "300" הם הסיבות העיקריות לכך שבאטלר, שהחל את דרכו בסרטים איכותיים יותר, מצא את עצמו מתמחה בעיקר בסרטי פעולה. בעשור האחרון הוא ביסס את מעמדו בתחום בזכות סרטי "המטרה", שוברי הקופות של חברת "מילניום" (אבי לרנר ובועז דוידזון): הם עשו יחד כבר את "המטרה: הבית הלבן", "המטרה: לונדון", "המטרה: שומר הראש" - והיד עוד נטויה. באטלר, שגם נמנה על צוות ההפקה, מופיע בסרטים האלה בתפקיד מייק בנינג, סוכן בשירות החשאי של ארה"ב, שלא מפסיק להציל את הנשיא. "בכל פעם שאני אומר שאני רוצה הפסקה מסרטי אקשן, מגיעה הצעה לפרויקט אקשן שאני רוצה להשתתף בו. קשה לצאת מהמעגל הזה", הוא מתוודה.
בשנים האחרונות הפקת לא מעט סרטים. למה בחרת להיות גם מפיק?
"אני חולה שליטה. כשחקן מתחיל אתה מתחנן לקבל איזה תפקיד, ויש לך מזל אם זה באמת קורה. פתאום, כשאתה מוצא את עצמך במקום שבו הסרט נוצר מלכתחילה כי אתה מעורב בו, אז אתה רוצה להיות מעורב אפילו יותר, לקבל יותר שליטה ולעצב את הסרט. אומנם זה לא קורה בסרטי אולפנים גדולים, אבל בסרטים עצמאיים יוצא לי להיות מעורב בפיתוח, בתסריט ובבחירת הבמאי. מצד אחד מדובר ביותר אחריות ומצד שני אתה יותר מעורב בתהליך וזה מה שאני אוהב".
תקופת הקורונה גרמה לבאטלר להאט את הקצב, אבל מהר מאוד הוא חזר לסורו, ובשנה הקרובה הוא יהיה נוכח על לא מעט מסכים. הוא גם מצא את עצמו לבד בשנת הקורונה, אחרי שנפרד מחברתו לסירוגין בשנים האחרונות - המעצבת מורגן בראון, למרות שבחודש האחרון הם נצפו ביחד. "בתקופת הסגרים גיליתי על עצמי כמה וכמה דברים - הראשון שבהם הוא שלהיות לבד זה נורא, לפחות ככה זה היה בהתחלה. יחד עם זאת, כשזה נכפה עליך ואתה כלוא בבית, אתה מוצא את עצמך בשלב מסוים מצליח להתגבר על הקושי - כי אין ברירה - אתה לומד על עצמך דברים חדשים ומבין מה זה להיות לבד. בתקופה הזאת יצא לי לטייל הרבה בטבע. עשיתי כמה טיולי ג'יפים עם חברים הכי רחוק שאפשר מהציוויליזציה, וזו הייתה חוויה מדהימה. אנחנו נתגבר גם על הקורונה - כדור הארץ לא הולך לשום מקום, ובסופו של דבר אנחנו ננצח".
ואיך המגיפה תשפיע על הקולנוע?
"ההשפעה על התעשייה כרגע היא ללא ספק שלילית. אני מאמין שבסוף אנחנו ננצח ובזכות החיסון נעבור את זה. גם ב-1918 חשבו שהמגפה - השפעת הספרדית תלווה אותנו לנצח, והיום מתייחסים אליה כמגפה של 1918. אני לא אומר שהדברים לא ישתנו בכלל ביום שאחרי, אבל אני מאמין שנחזור לאיזושהי שגרה. נכון להיום יש כל מיני תקנות זהירות בתעשייה, וטוב שיש. ברור שלעשות סרטים בתקופה הנוכחית היא חוויה קצת אחרת. אבל בתי הקולנוע נפתחים מחדש איפה שבטוח וזו מגמה שתמשיך".
