החורף הוא העונה המושלמת לקריאה. בחוץ ענן בשמיו ואילן בגשמיו, ובפנים גיבור ספרותי חדש מכין פעמיו. אולי מתחרה בכך רק הקיץ. אז אפשר לנדוד החוצה עם רומן תחת בית השחי, לשפת הים למשל, ולפסוח בין שדרת הספר וקו השיזוף. לשתי העונות האלה משתוות, בעצם, רק עונות המעבר. כמה טוב לדגום שירה בגופייה עם קרן השמש הראשונה, או לדלג בין פרגמנטים תחת נשירת העלים! אם כן, נסכים כי אלו הן ארבע העונות ההולמות ביותר לקריאה: חורף, קיץ, אביב וסתיו. בשאר השנה, אם מתעקשים, אפשר לצפות בטלוויזיה, או משהו כזה. ואחרי שהבהרנו את זה: ברוכים השבים ל"אוזני חמור" - הטור השבועי שמסייע לנו לוודא שבכל הנוגע לעולם הספרות, כולנו על אותו עמוד. נתחיל.
11 נקודות מבט, זוכה מאושר אחד
מכירים את הרווה לה טלייה? לא בטוח, כיוון ששום ספר שלו עוד לא תורגם לשפת הקודש, אבל כדאי לדעת שהוא זכה השבוע בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בצרפת - הגונקור. ובלי קשר, מדובר בכותב מעניין שהשתייך בעבר לחבורה הספרותית החשובה אוליפו, שנוסדה בשנות ה-60 ושעם חבריה נמנו גם ז'ורז' פרק, רמון קנו ואיטאלו קלווינו. חברי אוליפו (בצרפתית, ראשי תיבות של "הסדנה לספרות פוטנציאלית") מצאו השראה לספרות במקום בלתי צפוי - המתמטיקה, ושאפו ליצור צורות ספרותיות פורצות דרך, תוך הישענות על אילוצים שונים ומשונים, כמו כתיבת ספר שלם בלי אות מסוימת, או החלפת גופים, זמנים ונקודות מבט לפי רצפים קבועים. גם אם זה נשמע כמו דרך אפרורית ומדכאת ליצירת ספרות, התוצאה הייתה הפוכה לגמרי: פרועה, צבעונית, מאירת עיניים ולפעמים גם פשוט מבדרת - דבר שאין להמעיט בערכו.
לה טלייה, שנולד בפריז ב-1957, הצטרף לאוליפו באיחור מסוים - בשנת 1992, אבל מחויבותו לקבוצה עודנה ניכרת. כך למשל, הוא פרסם ספר שהיה למעשה אוסף של אלף משפטים קצרים שמתחילים במילים "אני חושב ש-", ובסך הכל הוא הוציא למעלה מ-20 ספרים, כל אחד מהם יצירתי בדרכו. עלילת ספרו שזכה כעת בגונקור, "אנומליה", מתרחשת בשנת 2021, במהלך טיסה אחת מפריז לניו יורק - ומובאת מפי 11 נוסעים שונים, ובהם מתנקש וכוכב פופ מניגריה. ב"לה מונד" כתבו כי מדובר ביצירה מרתקת וממכרת, "שמפלרטטת עם הסוגות של מותחן ומדע בדיוני". לצד הדיונים בספר עצמו, בתקשורת הצרפתית מרבים להתמקד בשני היבטים שונים של הזכייה: ראשית, זו הפעם הראשונה שנציג של אוליפו זוכה בכבוד, שבעבר ניתן בין היתר למרסל פרוסט, לסימון דה בובואר ולרומן גארי (פעמיים. בפעם השנייה תחת שם העט אמיל אז'אר). שנית, ההכרזה הגיעה בסנכרון עם פתיחת חנויות הספרים בצרפת לאחר הסגר הראשון והממושך - מה שצפוי להזניק את המכירות לשיאים.
סיפורים מהשקע
מתי בפעם האחרונה קראתם ספר שנכתב על ידי בינה מלאכותית? אל תרגישו אשמים, כי גם כותב שורות אלו טרם התנסה. עכשיו לכולנו יש הזדמנות. הספר Pharmako AI נכתב בשיתוף פעולה בין ק. אלאדו מק'דואל (המזדהה באופן לא-בינארי מבחינה מגדרית) לבין המודל הממוחשב לעיבוד שפה GPT-3. בחסות הביות שכפה על כולנו הסגר, השניים סרקו יחד מגוון רחב של טקסטים - מקטעי יומנים, דרך שירה ועד מאמרים - ובסיום הדגירה הציגו לעולם יצירה ספרותית. זה היה תהליך דיאלוגי: קטעים אישיים של מק'דואל זכו למענה, התייחסות והרחבה של GPT-3. בגרסה הסופית, על מנת שיהיה ברור מי יצר מה, הקטעים של מק'דואל סומנו בגופן אחד, והקטעים "הרובוטיים" בגופן אחר.
הספר יצא כבר לפני מספר שבועות, אך במגזין המדע The Wire ראיינו כעת לראשונה את מק'דואל, "החצי האנושי של צמד המחברים". לדברי אלאדו מק'דואל, העבודה המשותפת עם הבינה המלאכותית הזכירה "חתירה בקאנו בנהר שזורם בתוך מערה אפלה, גילוי פעמונים שנקברו בלב האדמה או דהירה על סוס מירוץ בתוך שדה של רעיונות".
"שום דבר לא הכין אותי לחוויה של התבוננות בתהליך המחשבה של עצמי דרך זכוכית מגדלת של מודל לשוני נייטרלי... לבני אדם יש מערכת יחסים מאוד אינטימית עם השפה, יש כוח אלכימי באפשרות לתת למחשבות שלך לזרום דרך המילים. כשזה התרחב על ידי המודל השפתי, נפתחים שערים אל הלא מודע. בסוף התהליך, הרגשתי שהקשר שלי עם GPT-3 הוא נבואי", לדברי אלאדו מק'דואל. הספר יצא לאור בהוצאת איגנוטה בבריטניה, וכעת אתם יכולים להזמין אותו ולשפוט בעצמכם.
נו, הציטוטים האלה בפתיחה...!
יש אינספור דרכים לסכם את השנה הספרותית: המילים שאפיינו אותה, הכותרים הכי טובים שיצאו במהלכה או אלה עם השמות הכי מגוחכים. דרך נוספת היא להסתכל על אפיגרפים - נו, הציטוטים האלה שמופיעים בתחילת הספר, ומכתיבים לנו את המוזיקה להמשך הקריאה. זה מה שבחרו לעשות הפעם בבלוג הספרותי Book Riot. זהו אתגר מענג, ובכל זאת מעט בעייתי: הרי אם האפיגרף לקוח ממקור ספרותי אחר, את מי אנחנו בעצם משבחים כאן - את הכותב המקורי שלו, או את הכותב העכשווי, שבחר דווקא את המילים האלו מתוך האוצר הבלתי נדלה, מכל השפות והזמנים? נניח לרגע לשאלות האלה, ונתבונן בבחירות. הן לא מעטות, אבל הנה כמה יפות במיוחד.
הספר Here for it מאת ר. אריק תומאס נפתח בציטוט משכנע של מארי אוליבר: "אם אתה לפתע ובאופן בלתי צפוי חש שמחה, אל תהסס. היכנע לה". Furia מאת יאמיל סייד מנדז נפתח במשפט פיוטי של הנס כריסטיאן אנדרסן: "אבל לבת הים אין דמעות, ולכן היא סובלת לאין שיעור". הספר Caste מאת איזבל ווילקרסון יוצא לדרך עם מילותיו של ג'יימס בולדווין: "אבל אפילו אם אדבר, אף אחד לא יאמין לי. והם לא יאמינו לי בדיוק כיוון שהם יידעו שמה שאמרתי זו האמת לאמיתה". צ'לסי בייקר בחרה לפתוח את הספר Godshot בציטוט הבא של אינה מאי גסקין: "זכרי זאת, כי זה הכי נכון שאפשר: הגוף שלך הוא לא לימון". במקרה הזה, יש להניח שקריאת הספר תסייע בהבנת כוונותיהן של המחברות.
באור עקיבא שמעו את הקוראים
לפני שבועיים דווח כאן על מחאתם של תושבי אור עקיבא בעקבות סגירת הספרייה העירונית. מה למדנו מאז? שכשמתאחדים ומרימים קול צעקה, אפשר לחולל פלאים. השבוע הודיע מתנ"ס אור עקיבא כי הספרייה שבה לפעילות, בשעות מוגדרות (משמונה בבוקר עד 12 בצהריים, ומשלוש אחר הצהריים עד שבע בערב), בשיטת הזמנת ספרים מראש, בטלפון או במייל. כעת אפשר לקוות שהתקדים הזה יבהיר לשאר העיריות כי גם בצוק העתים של הקורונה, אין לזלזל בציבור הקוראים.
פטי סמית', גיבורה ספרותית
רובנו מכירים אותה קודם כל כמוזיקאית, אבל עוד לפני שנטלה גיטרה ליד, פטי סמית' הייתה משוררת. ממש כמו לאונרד כהן, שהיה מוכר בסצנה הספרותית שנים ארוכות לפני שהבין את הכוח שטמון בביצוע. "המשוררת של הפאנק", כיום כבר בת 73, מעולם לא שכחה את אהבתה הראשונה ומאז ראשית שנות ה-70 פרסמה למעלה מ-20 קבצי שירה וממוארים. המוכר שבהם הוא כנראה "רק ילדים", שמספר על צמיחתה כאמנית וחברותה עם הצלם רוברט מייפלת'ורפ, והאחרון שבהם נכון לעכשיו הוא "שנת הקוף", שראה אור בשנה שעברה, וטרם תורגם לעברית.
"שנת הקוף" הוא לא ספר סטנדרטי ואפילו כממואר הוא יוצא דופן. הוא חוזר לשנת 2016, במהלכה סמית' ציינה את יום הולדתה ה-70, אך גם איבדה מספר חברים קרובים, ובהם המפיק המוזיקלי סנדי פרלמן, שמת בעקבות דימום מוחי. בממואר הכאוטי והאסוציאטיבי למדי, המורכב מפרקים קצרים ומלווה בתמונות שסמית' עצמה צילמה, היא מדלגת בין סן פרנסיסקו, ניו יורק, אריזונה, קליפורניה, וירג'יניה וקנטקי - ומתארת מפגשים עם אנשים ונופים. כל הצטלבות כזו חושפת משהו מנפשה. לאן שהיא מביטה, שם היא משתקפת.
אבל לא פחות משהיא מוקפת במציאות, סמית' שרויה בתוך הספרות. באותה מידה שהספר מתאר אנשים בשר ודם ובתי קפה מבטון ופלדה, הוא מוצף באירועים מילוליים: הכובען ואליס קופצים לבקר בכל הזדמנות, נבוקוב, וויטמן וברונו שולץ מוזכרים כדרך אגב, אלן גינזברג - שהיה מיודד עם סמית' במציאות ואף הפגיש בינה לבין בוב דילן - חי ובועט דרך שיריו, מלוויל עדיין שט בין הגלים - וכן הלאה. סמית' אף משוחחת עם מכריה באריכות על הרומן המונומנטלי "2666" מאת הסופר המקסיקני-צ'ילני רוברטו בולניו - אחת היצירות האהובות עליה, מאת כותב שהיא מעריצה. הרי בשביל הדמויות שלו (ואולי יותר מכל, ברומן "בלשי הפרא"), הפרוזה והשירה חשובות ממש כמו החיים עצמם, אם לא יותר. לא פלא שהיא ראתה בו נפש תאומה.
סמית' חיה בעולם מיתולוגי, לרגעים מיסטי. לוח השנה שלה מתפקע מרוב מסורות. 2016 היא מבחינתה שנת הקוף. פרק מסוים מתרחש ביום ז'אן ד'ארק, ואחר ממוקם ביום המתים המקסיקני. בין אם בשנה קשה או טובה, סיפורים ואמונות מונחים בזה אחר זה כמו חלוקי נחל שמאפשרים לחצות בבטחה את החיים, או כמו חבצלות מים, שנוסכות בהם יופי. במובן הזה, פטי סמית' היא המורה לספרות שכל אחד מאיתנו צריך: כי היא מאמינה בסיפורים בלב שלם ובלי סייגים, כמו שמורים למתמטיקה מאמינים במספרים.
"חלומות מסוימים הם בכלל לא חלומות, אלא זווית אחרת של המציאות המוחשית", היא כותבת. ובמקום אחר: "הרגשתי את הגרביטציה שמושכת אותי הביתה - זו שאם אני בבית יותר מדי זמן, הופכת לגרביטציה שמושכת אותי למקום אחר". ולקראת הסוף: "זה מה שידוע לי. סם מת. אחי מת. אמי מתה. אבי מת. בעלי מת. החתול שלי מת. והכלב שלי, שמת ב-1957, עדיין מת. ועדיין אני ממשיכה להאמין שמשהו נהדר עומד להתרחש. אולי מחר. מחר שיגיע אחרי רצף ארוך של מחר-ים". כמו אצל בולניו, אלה בדיוק המילים שכל מי שאוהב ספרים צריך לקרוא כדי להרגיש שהוא כבר לא לבד ולעולם לא יהיה. שהוא חבר באגודת סתרים בינלאומית של אנשים שפויים למדי, אך סהרוריים לרגעים, שמאמינים שהם עשויים לפגוש את אליס והכובען. אולי הם מעבר לפינה. באמת ובתמים.
