אצל פרנק זאפה אין אמצע. לא במוזיקה שלו ולא ביחס אליו. או שאתה מעריץ שמוכן להגן בחירוף נפש על כל פיסת מוזיקה שהאיש הוציא, או שאתה פשוט לא מתחבר. הרוב משתייכים לקבוצה השנייה. זאפה היה הרבה דברים בחייו הקצרים מדי: גיטריסט על, מלחין מוזיקה מודרנית, סופר, במאי וגיבור תרבות פורץ דרך - אבל טיפוס קל לעיכול הוא לא היה. מי שיצפה ב"זאפה" - הסרט התיעודי החדש על חייו, שביים אלכס וינטר וניתן לצפייה באופן מקוון באתר פסטיבל הקולנוע של ירושלים החל מה-10 בדצמבר, יזכה אמנם לסיקור די מקיף לקריירה ולחיי האיש, אבל לא בטוח שהוא יתאהב במוזיקה שלו. בשביל זה צריך להצטייד בראש פתוח והרבה מאוד זמן – זאפה הוציא בחייו לא פחות מ-62 אלבומים, וב-27 השנים שחלפו ממותו יצאו עוד 53.
אם רוצים להבין את הגאונות (או המוזרות) של זאפה, צריך להתחיל מהילדות שלו. הוא נולד ב-1940 לאב כימאי ומתמטיקאי שעבד במפעלים של התעשייה הצבאית שיצרו גז חרדל. כיוון שמשפחתו התגוררה בסמוך לאותם מפעלים, זאפה הצעיר נאלץ להסתובב עם מסכת גז צמודה, רק לא בטוח שהיא היתה כל כך יעילה: בנעוריו הוא סבל מאסטמה, מכאבי אוזניים ובעיות בסינוסים. העניין שלו במוזיקה התגבר באמצע שנות ה-50, בתקופה שהרוקנ'רול בדיוק נולד. אך הנער בן ה-15 התלהב יותר מזמרי בלוז ומלחינים של מוזיקה מודרנית. לאחד מהם, אדגר וארז, הוא שלח מכתב בתקווה לפגישה. הכי קרוב שהוא הגיע אליה היתה שיחת טלפון עם אשתו.
בערך באותם הימים הוא פגש את דון ואן ולאייט (שיהפוך בהמשך לקפטן ביפהארט), איתו שיתף פעולה לאורך שנות ה-70. זאפה סיים את התיכון, לא לפני שהלחין כמה יצירות לתזמורת בית הספר וניגן קצת בגיטרה. הוא נשר מהקולג' אחרי סמסטר אחד – מסגרות אף פעם לא היו הפורטה שלו – החליף כמה עבודות והמשיך להלחין מוזיקה לסרטים שמעטים צפו בהם. ב-1966, בעת שניגן על גיטרה במועדונים בלוס אנג'לס, נתקל בו המפיק המוזיקלי טום וילסון, שכבר עבד עם סיימון וגרפונקל ובוב דילן. וילסון הבין שכוכב פולק חדש כנראה לא יצמח לו כאן, אבל הוא הצליח לארגן חוזה הקלטות לזאפה ולהקת הליווי שלו, The Mothers of Invention. התוצאה הגיעה בדמות !Freak Out – אלבום בכורה כפול שלא היה דומה לשום דבר שיצא עד אז. שערו הארוך אולי תייג את זאפה כהיפי, אבל הוא ולהקתו נשמעו הכי רחוק שאפשר מפסקול השלום והאהבה הנאיבי שיצרו הגיבורים של ילדי הפרחים. האלבום פורץ הדרך ההוא כלל שירי רוק, דו-וופ וקטע אוונגרדי באורך 12 דקות. המכירות הזעומות רק דרבנו את זאפה.
התשוקה שלו לפרוץ את גבולות אלבום הרוק השפיעה גם על חברי הביטלס (ובמיוחד על ג'ון לנון), כשאלו עבדו על האלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band. בניגוד לרוב העולם אז, זאפה לא התלהב מארבעת המופלאים, ושנה אחרי צאת המאסטרפיס הבריטי הוא הקליט את האלבום We're Only in It for the Money, שנכנס חזק בתרבות הפופ ועטיפתו היתה פרודיה על "סרג'נט פפר". נראה שחברי הביטלס – או לפחות ג'ון לנון ורינגו סטאר – לא נעלבו מההומור שלו. ב-1971, אחרי שכבר היו חיפושיות לשעבר, הם אפילו שיתפו איתו פעולה. רינגו הופיע בתפקיד זאפה בסרט הביזארי "200 מוטלים" שביים והפיק המוזיקאי ולנון ויוקו אונו אירחו אותו בהופעה בניו יורק. מבחינת מכירות וקהל הוא היה רחוק מלהיות כוכב, אך לא מעט מוזיקאים מצליחים, ובהם חברי הרולינג סטונס, ג'ף בק, ג'וני מיטשל, דיוויד בואי ואריק קלפטון החלו לעלות לרגל לביתו שבשכונת לורל קניון שבלוס אנג'לס.
בסוף שנות ה-60 המוזיקה שלו הגיעה גם לישראל. אחד מאלו שהתאהבו בו כאן היה גיטריסט להקת הנח"ל - אז ההרכב הכי מצליח בארץ. דני סנדרסון הצעיר הושפע לא מעט מהאלבומים שזאפה הוציא בתפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז: ההומור הנונסנסי (במילים ובלחן), העיסוק האובססיבי באבסורד, הטיפול הווירטואוזי בגיטרה ומספר החברים הרב שאפשר למקם על במה אחת כדי שיהיה מעניין – כל אלו הבהירו לו איך צריכה להישמע ולהראות הלהקה שהוא יקים מיד לאחר שיגזור את החוגר.
שנות ה-70 היו העשור הפורה ביותר של זאפה. הוא לא הקליט אלבומים - הוא ירה אותם, לעיתים בקצב של שניים ואפילו שלושה בשנה. בסוג של הומור זאפאי שחור גם העשור ההוא נפתח באסון. שניים ליתר דיוק. בדצמבר 1971 הוא הגיע עם להקת The Mothers להופעה במונטרה, שוויץ. הכל התנהל כשורה עד שזיקוק שנזרק מהקהל אל הבמה העלה את כל הציוד של הלהקה באש. חברי דיפ פרפל שצפו בהופעה הזאת הביטו נדהמים בלהבות. כשהם התאוששו מההלם הם רצו לכתוב את אחד משירי הרוק הגדולים בהיסטוריה - Smoke on the Water. זאפה ולהקתו, עכשיו גם בלי ציוד, המשיכו ללונדון. הם שכרו ציוד ועלו לבמה. במהלך ההדרן דחף אחד מהצופים את זאפה אל בור התזמורת. זאפה נחבל קשות בראש, בצוואר וברגליו ונאלץ להתנייד במשך חודשים ארוכים בעזרת כיסא גלגלים. את המנוחה הכפויה מהופעות הוא ניצל לכתיבת שני אלבומים בעלי אופי ג'אזי. לאחר השיקום הוא הקים מחדש את The Mothers ושב לסגנון הזאפאי המוכר יותר - שגם אותו קשה להגדיר – והקליט רצף אלבומים משובח שכלל את Over-Nite Sensation ,Apostrophe ('), Roxy & Elsewhere ו-One Size Fits All.
חלק לא מבוטל מהמחצית השנייה של שנות ה-70 הוקדשה למאבק בחברת התקליטים שלו דאז, וורנר. הפשרה הושגה בסוף, והוא יצא לדרך עצמאית. ב-1979 הוציא את שניים מאלבומיו המצליחים ביותר: Sheik Yerbouti הכפול ו-Joe's Garage, אופרת רוק סאטירית שנפרשה על פני שלושה תקליטים. שני האלבומים האלו הם עדיין מופת של כתיבה והגשה, אך הם היו מתקשים לעבור היום. בראשון זאפה עולב כמעט בכל מיעוט, מגדר ומגזר קיים. אחד מהשירים המפורסמים באלבום, Jewish Princess, הרתיח בשעתו את אנשי הליגה נגד השמצה שתבעו לאסור את שידורו ברדיו והאשימו את זאפה באנטישמיות. גם על עטיפת Joe's Garage, שעליה הוא מצולם כשפניו צבועים בשחור, הוא היה חוטף היום לא מעט.
זאפה אמנם חי בעידן שקדם לפוליטיקת הזהויות ולתקינות הפוליטית, אך הוא היה לוחם עיקש בעד חופש הביטוי. באמצע שנות ה-80 הוא התייצב לשימוע בקונגרס לאחר שקבוצת אמהות מודאגות ובראשן סוזן בייקר (במקרה אשתו של שר האוצר ג'יימס בייקר), הזדעזעה מהטקסטים שהופיעו בתקליטי רוק ופופ. תעשיית המוזיקה העשירה חששה להתעמת עם הממשל השמרני של רונלד רייגן, וזאפה – אז כבר יוצר עצמאי – לא דפק חשבון. המאבק שלו אולי היה הרואי, אבל הוא הפסיד. הוא חויב להדפיס על עטיפת אלבומו הבא את תווית האזהרה מפני אותם טקסטים פוגעניים שעליהם יצא להגן. האלבום, אגב, היה בכלל ג'אז אינסטרומנטלי.
כשעוברים על הדיסקוגרפיה של זאפה מגלים די מהר שהאיש פשוט התעקש שלא לכתוב להיטים. ב-1982 יצא לו אחד, וגם זה במקרה - Valley Girl שבו שיתף פעולה עם בתו המתבגרת מון יוניט. כדי לוודא שמדובר במקרה חד פעמי הוא מיהר להוציא אלבום עם יצירות שנכתבו לתזמורת סימפונית. בעידן ה-MTV שהחל בשנות ה-80 וקידש מוזיקה קלה לעיכול ובנה את הכוכבים שלו בעיקר על פי המראה שלהם, לזאפה כבר לא היה סיכוי.
זאפה היה מוזיקאי של מוזיקאים. לאלו שעבדו איתו, ובהם כמה שהפכו לאגדות בזכות עצמם כמו גיטריסט העל סטיב ואי, המתופפים צ'סטר תומפסון (שניגן גם עם ג'נסיס), ויני קוליוטה וטרי בוזיו וכן הכנר ז'אן לוק פונטי – הוא התייחס כאל כלי נגינה. באמצע האייטיז הוא החליף אותם לכמה רגעים בסינתיסייזר ובמחשבים – פשוט כי זה יותר מהיר וזול ליצור בעזרתם מוזיקה. וגם כי לתוכנות מחשב אין דעות.
עוד במוזיקה:
זאפה היה איש קשה שלא היה זמין דיו לארבעת ילדיו ולא בדיוק שמר אמונים לאשתו כשהיה בדרכים. בכלל, הוא היה טיפוס עם דעות קשות להבנה (נסו לקרוא את "הספר האמיתי של פרנק זאפה"). אבל גם הטיפוס הציני הזה התרגש עד דמעות כשהוא נחת ב-1989 בפראג. אנשי מהפכת הקטיפה, ובראשם ואצלב האבל שהפך לנשיא המדינה הקומוניסטית לשעבר, העריצו את זאפה, ו-5,000 איש הגיעו לשדה התעופה כדי לקבל את פניו. האבל מינה את זאפה לשר של כבוד לענייני התרבות של צ'כיה, אך מזכיר המדינה האמריקני, בייקר (שאשתו החזיקה חשבון ארוך עם זאפה) רמז לו שאם המדינה החדשה רוצה לעשות עסקים עם אמריקה - מוטב לה לבחור במישהו אחר לתפקיד.
זאפה של שנות ה-90 כבר היה אדם אחר. האיש שמעולם לא הצטלם בלי סיגריה ביד או לפחות בראש צוואר הגיטרה, אובחן כחולה בסרטן הערמונית והפסיק להופיע. ב-1992, כשנה לפני מותו, הוא ניצח בפרנקפורט על מה שבדיעבד הפך לרקוויאם שלו – היצירה The Yellow Shark . כשהוא סיים, הקהל הגרמני נעמד על רגליו והריע לו במשך 20 דקות. הנער שנולד החודש לפני 80 שנה ורק רצה להיות מלחין, אך הפך בדרך לאחת הדמויות המסקרנות והחשובות בתולדות הרוק – הגשים בסוף את חלומו.
