אחרי 48 שעות של לאומיות אינטנסיבית וסיפורי גבורה, ערוץ כאן 11 משחרר אותנו לחופשי עם "המפקדת", סדרה שזירת ההתרחשות שלה היא אמנם צה"ל, צבא מדינתנו, אבל אין מתאימה ממנה להחזרת הצופים למציאות. סוג של מיטת סדום הפוכה – כנסו, תתכסו ותחזרו לפרופורציות האמיתיות של החיים שלכם.
מתוך "המפקדת"
(באדיבות כאן)
אלונה סער היא נועה, קצינה שהיא מ"מ בהכשרתה אבל מעולם לא קיבלה תפקיד פיקודי ונאלצה להסתפק באכיפה בירוקרטית של נוהלי הצבא בבסיס טירונות נידח. רצה הגורל והיא מתבקשת לפקד על מחזור טירונות מעט מאתגר מבחינה משמעתית, בסיוען של הסמלת שלה, ספיר (מיה לנדסמן, לנצח נינה מ"חזרות") ושלוש המ"כיות (כרמל בין, נועה אסטנג'לוב ועלמה קיני). נועה מאמינה ביישום של תיאוריות ולא תמיד בקריאת פני השטח. היא לא באמת מוכשרת לתפקיד, בטח לא כמו המ"מית שהיא מחליפה, ובכלל לא בטוח שזה יהיה סיפור עם הפי אנד, אבל הדרך ללא ספק תהיה מעניינת.
בניגוד ל"שעת נעילה", למשל, שהיתה נפוחה מחשיבות עצמית, "המפקדת" (שכתבו עטרה פריש וניר ברגר) מציעה מבט מפוכח ונטול גינונים על הטירונות הנשית בפרט והשילוב הנשי בצה"ל בכלל. אם שירתת בצבא, אין מצב שצפית בה מבלי שיעלו זכרונות מהטירונות הפרטית שלך. מפערי ההיררכיה המגוחכים, מחוקי הדיסטאנס, מהעובדה שהמפקדת שלך מבוגרת ממך בחצי שנה במקרה הטוב, או היתה בשכבה שלך בתיכון במקרה הפחות טוב. מהמשפט הזה, שנאמר גם במהלך הסדרה: בחוץ אנחנו כלום, אבל פה הכח הוא אצלנו.
לזכותה של "המפקדת" יאמר שהיא מייצגת את חוסר התוחלת הזה דווקא מפרספקטיבה יוצאת דופן - של הדרג הניהולי, כלומר של מפקדת המחלקה, הסמלת והמפקדות שלה. סער מצליחה לתמרן בכישרון את הדמות שלה בין הנטיות האנאליות והרצון שהמציאות תתיישר לפי מה שכתוב על הנייר, ובין הניסיון להתגמש כדי להוכיח שהיא ראויה לתפקיד שמילאה לפניה האנטיתזה שלה – מפקדת כריזמטית, פופולרית ובטוחה בעצמה. המפקדות תחתיה מתמודדות כל אחת עם האישיוז שלה – צליל (אסטנג'לוב) מואשמת בפלז"ניקיות (פופולריות זולה, חנפנות לפקודים), אור "צימר" (בין) מתקשה או לא רוצה לקבל על עצמה סמכות, וערבה (עיני) היא עוד מקרה של אבחון לקוי, בו צה"ל שולח את האדם הלא נכון לתפקיד ומנסה לשכנע את הכבשה שהיא נמר.
"המפקדת" היא נשית בהווייתה, במסגרת שבה נשים מחונכות להתנהגות גברית. למעשה מופיעים בה רק שני גברים, האחד הוא סמב"צ נרפה שממוקם בחמ"ל (נועם אימבר) והשני מפקד הפלוגה (דור הררי), שגם הוא נשען על תמיכה נשית של אחת הדמויות. היינו שם ב"בנות", סרט האייטיז המצליח וגם ב"ירוקות" הדוקומנטרית, וכמובן ב"אפס ביחסי אנוש" שחגגה על חוסר תוחלת צה"לית. אבל "המפקדת" היא מוצר בן זמננו, היא לא נכנעת לקיטש אבל עדיין מרגשת. הדמויות שלה הן לא אאוטסיידריות בצה"ל, להיפך, הן משתוקקות להיטמע במערכת והן חדורות שליחות, אבל השירות מזמן להן שוב ושוב מלכודות מאתגרות.
פריש, שביססה את "המפקדת" על סרט קצר שיצרה בעבר בשם "מכתב אהבה למ"מ", שירתה בעצמה במשך חמש שנים במערך הכשרת הטירונות של צה"ל ומעידה על עצמה שהיתה חיילת מורעלת. סביר להניח שההיכרות הקרובה הזאת אפשרה לה ולברגר את הכתיבה הניואנסית והמתוחכמת, שמצליחה בו זמנית להציף את האבסורד שבמסגרת הצה"לית אבל גם לפתח אמפתיה לדמויות, לעולם הפנימי שלהן ולאופן בו הן שואפות לבוא לידי ביטוי ולהתקדם בעולם נוקשה ומרובע.
הלהטוט התסריטאי בין סצנות קומיות מצויינות, שמבושלות מחומרים שכל מי שהיה בצבא מכיר היטב, ובין ההבנה העמוקה של האופי המתסכל של המסגרת הצה"לית, מייצר חוויית צפיה כמעט מושלמת. אם ערוץ כאן 11 ליקט להנאתו את רוב פרסי האקדמיה בטקס האחרון (ובצדק), אנשי התוכן של הערוץ מבהירים שיש עוד הרבה מזה במקום ממנו הגיעה "המפקדת".
