אום בום טרח מה קרה? הבלון התפוצץ הבלון נקרע..." מי לא מכיר את "מעשה בחמישה בלונים" שכתבה מרים רות ואיירה אורה אייל? הקלאסיקה שבקלאסיקה. אבל מי מאתנו יודע, כמה אכזבות רוותה המחברת כשנדחתה על ידי הוצאות הספרים? עד שמירה מאיר, עורכת עם שאר רוח, משוררת וסופרת ילדים בזכות עצמה חשבה "שיש בזה משהו" (ואולי יותר ממשהו) ועל אף התנגדות ההנהלה החליטה להוציא את הספר לאור ויהי מה!
מה הופך מעשה אמנות, כל מעשה אמנות (ספרות, ציור, מוזיקה וכו') ליצירת מופת? מהו סוד ההצלחה? התשובה נמצאת בשאלה. אכן זהו סוד ולא סתם סוד, זהו סוד עלום, כמוס, שדורות על גבי דורות ניסו ומנסים לפצח, ללא הצלחה. לו הייתה בידינו הנוסחה המדויקת ל"איך עושים את זה" היינו כולנו מצליחנים, כולנו נבונים, כולנו חכמים, ובא לציון גואל. אבל לא. וזה אחד המסרים שניסתה מרים רות להעביר בספרה, שלא תמיד הולך כפי שתכננו. ולפעמים הבלון מתפוצץ, ולאו דווקא בגללנו.
כשמירה ואני הגענו לחברת התקליטים היה זה לאחר שניסינו את שירי הילדים שכתבנו על קהלים שונים. ההזדמנויות הרבות בהם נחשפו ילדים ומבוגרים כאחד לשירינו היו מגוונות, אם בהופעה, או בהצגה, או בחג מחגי הקיבוץ. ידענו בבירור שבידינו חומר שילדים בגילאים שונים ייהנו ממנו. ואכן, כך גם חשבה הנהלת חברת התקליטים ונערכה להפקת התקליט. מירה מאיר כבר הייתה אז שם דבר בשדה ספרות הילדים; די אם נזכיר את "שלולי" (איורים: יפתח אלון) או "הצב של אורן" (איורים: אורה אייל) ששניהם סיפורים על ילדיה של מירה. סיפורים שיצאו את גבולות בית המשפחה והקיבוץ, ומצאו מקום בלבבות ילדים רבים בארץ. הגדיל לעשות "הצב של אורן" שבזכות הפופולריות הרבה שלו נוספו לו כמה מוצרי לוואי כמו פאזל להרכבה לפי ציור העטיפה או מצעים לפעוטות. והצב? מה איתו? הצב נשאר רק בסיפור. היום, אפילו הילדים של אורן מעדיפים לשחק בעכבר... של מחשב כמובן.
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
לשבחו של מנכ"ל ובעל חברת התקליטים ייאמר שהוא נענה לכל בקשותינו. ומה בסך הכל ביקשנו? ביקשנו אולפן הקלטות מתקדם וקיבלנו את אחד האולפנים המובילים בארץ. ביקשנו נגנים טובים וקיבלנו נגנים מהשורה הראשונה, נגני התזמורת הפילהרמונית שניגנו בכלים חיים-אקוסטיים (לא כמו היום שהכל אלקטרוני דיגיטלי קר ומנוכר). ביקשנו מעבד טוב וקיבלנו את יאיר רוזנבלום (שפרש בגלל נסיעה לחו"ל) והחליף אותו רוני וייס, אז מוזיקאי צעיר, מוכשר ובעל חוש הומור גם בעיבודיו. ביקשנו במאי טוב כי התקליט עשוי מלל, שירים, ואפקטים נלווים (היום היו קוראים לזה "הסכת") וקיבלנו את דני ליטאי. ביקשנו שני שחקנים טובים וקיבלנו את אלי גורנשטיין שפרץ אז לתחום הבידור הישראלי כשחקן וזמר ואת דליה פרידלנד שחקנית ותיקה עם רזומה עשיר בעשייה רבת פעלים עבור ועם ילדים - כמו הופעתה הבלתי נשכחת ב"מועדון החתול שמיל" של הערוץ הראשון ותקליטים מוצלחים כמו "שמוליקיפוד" ו"זרעים של מסטיק" בשיתוף ילדי קיבוץ בית אלפא (מוזיקה: נחצ'ה הימן, מלל: לאה נאור). וכמעט שכחתי: מי שעיצב ואייר את עטיפת התקליט היה לא אחר מאשר דני קרמן. אז מה עוד יכולנו לבקש? אפילו לדעת אלו הממעיטים בדרך כלל, היה זה צוות מנצח.
קשה לתאר את ההתרגשות למראה התקליטים שזה עתה הובאו מהיצרן והועמדו על גבי האצטבאות כחיילים המוכנים למשימה. ריח העטיפות שיצאו מהדפוס מעורב בריח הוויניל השחור המחורץ היה משכר, כמו אביב חדש, כמו חג שחיכו לו, והוא הגיע! היה נדמה ששאר התקליטים ותיקי-המחסן עומדים על המדף, מבוישים. עד כדי כך היינו באופוריה כאילו אין דבר אחר מלבד "דליה ואלי והתוכי המתנדנד ביער הקסום וגם בת יענה הביישנית והדג המדבר וכו' וכו'...." וכותרת התקליט ממשיכה וממשיכה והיא עשויה מעין מבוך מעוגל המצריך לסובב את העטיפה, כתנאי לכניסה למרכז בו רשומים באותיות קטנות שמות המשתתפים (ולמי שכבר נגמרה הנשימה רק מתיאור הכותרת הארוכה נא לפנות בתלונה לקרמן).
מספר מבקרי מוזיקה שהיו הראשונים להאזין לתקליט העירו כמה הערות ובאופן כללי הייתה שביעות רצון טובה עד מאוד. לכן היינו בטוחים שלמחרת הפצת התקליט "נכבוש" את כ--ל ילדי העולם, ואם לא את כל ילדי העולם אז לפחות ילדי המדינה ישירו את שירינו, ואם לא כל ילדי המדינה אז לפחות ילדי ההתיישבות העובדת, ואם לא כל ילדי ההתיישבות העובדת אז לפחות ילדי הקיבוצים, ואם לא ילדי הקיבוצים אז לפחות ילדי... קיבוצנו. טוב, זו לא חכמה, כיוון שבנחשון בכל מקום בו הלכת שמעת את השירים מתנגנים; ממרומי הסילו עד תחתית הבריכה, בענף הצאן או בחריש בשדות, בחדר האוכל או בפלחה, באולפן לעברית או בגני הילדים. בכל פינה בקיבוץ הייתה הרגשה שהינה, עוד רגע, והשירים של הבית שלנו, "פורצים" החוצה.
והימים חולפים, שנה עוברת והמנגינה נשארת בנחשון. וכלום. אין קול ואין בת קול, אין הד ואין עונה, גורנישט, נאדא, זירו, אפס. בחנות המוזיקה המרכזית בירושלים, בכיכר ציון, לא שמעו על התקליט. התקליט עוד לא הגיע אליהם. לשאלתי אם עדיין נמשך המצור מימי הבריטים ענה לי אורי ספיר בעל החנות, שהמצור, לפחות על האזור שלו, נמשך עוד מימי הטורקים. שליחים שנשלחו לחיפה חזרו כלעומת שבאו ובפיהם תשובה שלילית "התקליט לא מוכר". מה קורה פה? ניסיון נוסף. אני שואל את בעל החנות לתקליטים ב"פסז' דיזנגוף" בתל אביב, מרחק של שלוש דקות ושבע עשרה וחצי שניות על השעון הליכה ממשרדי החברה והמחסן, אם ניתן לקנות את התקליט "דליה ואלי והתוכי המתנדנד ביער הקסום..." והוספתי וכו' וכו' – פשוט כי היה חבל לי לבזבז את זמנו של המוכר על כותרת שאף פעם לא הייתה ארוכה ממנה. הוא הביט בי כמו תרנגולת שמתבוננת בשמים, בליל ירח מלא, ואמר: "יש לנו סוּפֶּרקַלִיפְרַאגִ'ילִיסְטִיקעֶקְסְפִּיאַלִידוֹשֶס עם ג'ולי אנדרוס מצלילי המוזיקה". לרגע קפאתי על מקומי. הופתעתי, נדהמתי לשמוע את הסיסמה הסודית, וכדי להיות בטוח שזה שעומד מולי, הוא אכן "שושו" אמיתי ("שושו" הוא כינוי למי שעוסק בעניינים שהשתיקה יפה להם כגון ריגול, סוכן חשאי וכדו') נגעתי באף וקרצתי בעין המוסכמת וכשלא החזיר לי נפנוף באוזן שמאל שלו, הבנתי שהוא סתם מוכר תקליטים תל-אביבי פשוט. "אז אין לכם את דליה ואלי וכו' וכו'?" שאלתי, "תבין בעצמך" הוא אמר בקול נעלב והוסיף בלעג "וכו' וכו'".
הייתה זו תעלומה שהמסתורין בה רק הלך והתעצם. הלוא אני בעצמי ראיתי את התקליטים על מדפים ובהתחלה הפיצו כמה עשרות מהם, אז מה קרה בהמשך? מסתבר שמנהל החברה שגם היה המנכ"ל ואמרגן ומפיק פסטיבל הילדים, ובעל עסקים, ומה לא, הפסיד את כספו, או כמו שכתבו בעיתונים "נקלע לקשיים פיננסיים", ואז כדי להראות לפקידי המס את גודל הפסדיו הוא השאיר בכוונת מכוון את התקליטים שלנו כעיגולי פלסטיק שאין להם הופכין. אחר כך בשקט בשקט, בחשאי ובאין רואים, בלילה סמיך משחור, כיאה ל"בלון מנופח", הוא "התנדף" מהארץ ועקבותיו "התאדו" באמריקה הגדולה.
ונשארו חובות, ונשארו אכזבות, ונשאר מועדון שבורי הלבבות והתקוות?
"פתאום נשבה רוח חזקה חטפה את הבלון האדום והעיפה אותו עד לעננים. אלון נפנף בידיו וקרא שלום שלום בלון אדום. עמדו הילדים נפנפו בידיים וקראו בקול אל השמים: 'שלום שלום בלון אדום שלום שלום בלון אדום'".
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
