כי האדם עץ השדה
כמו האדם גם העץ צומח
כמו העץ האדם נגדע
ואני לא יודע
איפה הייתי ואיפה אהיה
כמו עץ השדה
אני משער שרוב הקוראים, כאשר הם שומעים את שמו של נתן זך, שומעים באוזן הפנימית שלהם את שלום חנוך שר את השורות האלה. או את נורית גלרון שרה את "כולנו זקוקים לחסד", או את חווה אלברשטיין שרה את "ראיתי ציפור רבת יופי". זך נמצא בפס הקול הישראלי, ולא רק בתודעה התרבותית הישראלית. הקשר הזה שבין זך לבין מוזיקה איננו מקרי.
המשורר הגדול הזה, שנפטר ביום שישי, היה אדם מוזיקלי מאוד עוד לפני שהיה משורר מוזיקלי. סבו מצד אמו היה מלחין איטלקי, וגם הוא עצמו היה זקוק למוזיקה, והרגיש מוזיקה בכל משפט שנאמר לו או שאמר הוא. לכן הוא גם הביא את המוזיקה אל שיריו, ניגן אותם, והעניק להם צליל, קצב ותזמור צלילים. אחר כך הוא גם עשה את המוזיקליות של השיר נושא למחשבה על שירה ומקומה בעולמם של אנשים. לכן אין זה מקרה שמוזיקאים מחוננים מצאו בשיריו מוזיקה שהתאימה להם, שהייתה נכונה למה שהיה להם להגיד, שאיתה הם יכלו להגיב נכון על העולם בתקופתם.
אולי הכל מתחיל בזה: "לפעמים בשעות המאוחרות של הלילה / אני יושב ומנגן. מה דרוש לו לאדם. מה / מעט דרוש לו כדי לקיים את עצמו". כך מעיד על עצמו מי שמוזיקה נמצאת עמוק במערכת החושים שלו, ושהוא גם מאמין בכוחה הרגשי הגדול של המוזיקה עליו, כמו על כל אדם. אלא ששורות מעטות אחרי כן יכתוב זך: "הו, אילו ידעתי נגן". וזה כל כך זך: מיד אחרי הדבר שהנפש יוצאת אליו – הידיעה שהנפש לא זכתה בו. האדם כיצור שעורג, נכשל, ונשאר עם רעב אל מה שערג אליו. אלה האנשים שזך מכיר, אלה האנשים שהוא חיפש, ומצא בשבילם מילים, ומוזיקה של מילים, שיתאימו גם לערגה, וגם לכישלון, וגם לרעב שיישארו איתו, לרעב שלא יוותרו עליו.
רבים זוכרים לזך את הוויכוח עם אלתרמן. יותר משזה היה ויכוח - זה היה מעשה של החלפה מערכת רגשית ומוזיקלית, של דור אחד במערכת רגשית ומוזיקלית של דור אחר. אלתרמן הרעיד לבבות כאשר כתב "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך". זה גאוני כיוון שזה אופטימי, כיוון שזה מבטיח הרבה וכיוון שזה התאים לדור הראשון של יהודים שעשו לעצמם מולדת. שהייתה להם דרך והם יצאו אליה ותלו בה תקוות גדולות. אבל זה כבר לא התאים למי שכתבו , כמו זך, בישראל של שנות ה-60 וה-70. הם חיו בתוך מציאות מתוחה, עמוסת בעיות, בלתי חגיגית.
לכן בא זך ואמר להם: "עוד חוזר הניגון" הוא שיר שמנגן מוזיקה חגיגית, והגיע הזמן שננגן בשירים גם מוזיקה בלתי חגיגית. ועוד הוא אמר: אצל אלתרמן הקצב סדור, ולכן גם הרמוני ומבטיח חיים הרמוניים. אבל אני ואתם לא חיים במקום סדור, ואין הרמוניה סביבנו, אז למה שנמשיך לתת במילים שלנו מוזיקליות סדורה והרמונית? מיד אחרי שאנחנו יודעים כי אנחנו צומחים כמו עץ השדה, אנחנו יודעים גם שאנחנו נכרתים כמו עץ השדה. בהתאם, המילים "כמו האדם גם העץ צומח" הן מילים שמסרבות להתנגן כמו שהתנגנו המילים "וענו בשמיו ואילן בגשמיו". הצליל בהן לא מעוגל, הקצב בהן לא פועם בפעימות מדודות.
וזה לא ויתור על מוזיקה. להפך, זאת רגישות עליונה למוזיקה. ולראיה, שלום חנוך מצא דווקא במילים הבלתי הרמוניות האלה את הבסיס למוזיקה שתהיה שיר השכול הישראלי המתאים לו ומתאים לדורו. חנוך גם העיד על המבוכה שלו עצמו כשהוא שר, "ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה". הוא לקח מזך מה שהתחבר לו עצמו. בהמשך, גם הוא עצמו כתב: "ואתה מרגיש, שאתה האיש הכי בודד בעולם / מוצא את עצמך הולך נגד הרוח".
אחד הדברים הגאוניים שעשה זך היה לתת קול וצליל למבוכה. במציאות שבה לא יוצאים אל דרך בטוחה, ולא מקבלים בחזרה את מה שנזנח לשווא - זך עיצב בשיריו אנשים שלא יודעים איפה היו ואיפה יהיו, אנשים שהולכים נגד הרוח, אנשים שיודעים ש"לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא לבדו בין כה וכה", אנשים שכאשר הולכת מהם אישה הם נכנסים אל בית קפה ואנשים אחרים שם חושבים "שרק הרוח סובבה את הדלת/ או אפילו לא זה". אלה לא אנשים מחוקים, ידע זך, גם אם הרבה ממה שקורה סביבם מוחק אותם. וכדי שלא יהיו מחוקים, הוא העניק להם מילים בצליל שדייק עם הבדידות שלהם. ואכן עשרות רבות של מוזיקאים ישראלים שמעו דווקא בצלילי המילים הבלתי הרמוניות והבלתי סדורות של זך את המוזיקה שהתאימה למוזיקה שבליבם ולמבוכות שבליבם.
ולסיום, כדאי לחזור אל "ראיתי ציפור רבת יופי / הציפור ראתה אותי / ציפור רבת יופי כזאת / לא אראה עוד עד יום מותי". כאשר נתן לנו זך מילים שמשמיעות באופן נכון ומדויק את היופי שאנחנו מאבדים, הוא גם נתן לנו מילים רבות יופי.
