זה היה סיבוב ההופעות הגדול הראשון של מי שתהפוך תוך שנים ספורות למלכת הפופ העולמי. בשנת 1985 ואחרי אלבום שני מצליח, מדונה חיפשה מופע חימום שילווה אותה על הבמות הכי גדולות בארצות הברית בסיבוב The Virgin Tour. על הביסטי בויז היא שמעה במועדון שבו הופיעה בתחילת הקריירה, היא חשבה שזה רעיון טוב לתת להם הזדמנות - המעריצים שלה חשבו אחרת.
"אף אחד לא שמע עליהם באותה תקופה", סיפרה הזמרת לגרהאם נורטון בשנה שעברה. "כולם אמרו לי שהקהל ישרוק לנו בוז ויעיף אותם מהבמה, שאני משוגעת והמוזיקה שלהם מחורבנת, אבל אמרתי 'יש!' הם יהיו המופע הפותח". ההתלהבות של מדונה לא הדביקה את המעריצים והקהל הצעיר שלה לא התחבר לחבורה הפרועה שקפצה וקיללה על הבמה. "בדטרויט זרקו עלינו פחיות, בסן פרנסיסקו פגעו לנו בראש עם חולצות מגולגלות", סיפרו השלושה באותה תקופה. "הם שנאו אותנו ואנחנו שנאנו אותם".
מייקל דיאמונד (מייק די), אדם הורוביץ (אד רוק) ואדם יאוך (MCA) המנוח, מכרו מאז יותר מ-20 מיליון אלבומים בארצות הברית לבדה, הפכו לגיבורי תרבות ונכנסו להיכל התהילה של הרוק. הם עמדו על זכותם לחגוג ולהתפרע והשאירו אחריהם מורשת מפוארת. אבל ההתחלה הייתה קשה ואחרי הנסיקה המהירה, הגיעה נפילה מהירה לא פחות.
החודש יעלה לשירות הסטרימינג של אפל הסרט הדוקומנטרי "סיפורם של הביסטי בויז" שביים לא אחר מאשר ספייק ג'ונז – מי שחתום על הקליפ האיקוני של הלהקה ל-Sabotage ועל סרטים מוערכים כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"היא". משבר הקורונה מנע מהסרט להגיע לבתי הקולנוע בארצות הברית, אבל למזלנו אנחנו יכולים לצפות בו מהספה בבית.
- עוד בערוץ המוזיקה:
החבורה הכי פרועה בעיר
ניו יורק בסוף שנות ה-70, דיאמונד, הורוביץ ויאוך הם שלושה חברים ממשפחות יהודיות מבוססות. הם למדו בבתי ספר שונים וגרו בחלקים אחרים של העיר אבל הייתה להם תשוקה למוזיקה ולשיגועים ברחובות. "היינו שלושה מוזרים שגדלו בעיר הזאת", סיפר דיאמונד בריאיון לרגל יציאת הביוגרפיה של הלהקה לפני שנתיים. "ההורים שלי אמרו לי לצאת ולעשות מה שבא לי כל עוד אני לא מסתבך בצרות". הם הבריזו מבתי הספר, בילו המון בחנות התקליטים המקומית והשתחלו למועדונים על אף גילם הצעיר.
לא הרבה אחרי גיל בר מצווה הקים דיאמונד את רביעיית ההארדקור-פאנק The Young Aborigines עם שלושה חברים נוספים. הם ניגנו חזק ורועש, ולא היה שם אפילו רמז להרכב שיהפכו להיות בעוד כמה שנים. אחרי כמה הופעות בסיסט הלהקה החליט לנטוש אותה, במקומו הצטרף אדם יאוך והלהקה שינתה את שמה לביסטי בויז. הבאים לעזוב היו הגיטריסט והמתופפת ובמקומם הצטרף הורוביץ, שבאותה תקופה הוביל להקת פאנק משל עצמו. הטרנספורמציה הושלמה.
בתחילת הדרך הם המשיכו לנגן פאנק, אבל כשהעיר סביבם השתנתה בהדרגה, השינוי חלחל אליהם. ברחובות ובמועדונים הפאנק דעך, הדיסטורשן פינה את מקומו לביט, מעילי העור הפכו לחולצות טרנינג והניטים התחלפו בסניקרס ובום בוקס – ההיפ הופ השתלט על המרחב. "חבר הציע שנעשה אלבום ראפ ואני חשבתי באותו הזמן שזה הזוי", סיפר יאוך בריאיון בזמנו, "אבל זה מה שבסופו של דבר קרה". ב-1983 שחרר ההרכב את הסינגל הראשון שלו, שהיה גם שיר הראפ הראשון שהקליט, Cookie Puss. סקרצ'ים וסימפולים פגשו את הגישה השטותניקית של הבויז, שהקליטו את עצמם מותחים בטלפון עובדים של רשת גלידות.
השיר הפך ללהיט מקומי וסלל את הדרך של הביסטי בויז לעיסוק נרחב יותר בהיפ-הופ. דיאמונד ניגן על תופים, יאוך על בס והורוביץ על גיטרה, אבל כדי להופיע הם היו צריכים גם די.ג'יי. חבר משותף הכיר להם את ריק רובין, סטודנט אקסצנטרי עם שיער ארוך מאוניברסיטת ניו יורק. "התנדבתי לעבוד איתם כדי שהם יוכלו להופיע - הם כתבו את המילים ואני הייתי אחראי על הביטים", סיפר רובין, שהפך למפיק ולצלע הרביעית של הלהקה.
רובין הקים באותו זמן את חברת התקליטים Def Jam עם ראסל סימונס, בחדר שלו במעונות באוניברסיטת ניו יורק – הוא החתים את הביסטי בויז ללייבל החדש. עם השנים החברה הפכה לאחת החשובות בתולדות ההיפ ההופ ורובין עצמו הפך לאגדה. מאז הוא הפיק מאות אלבומים לאומנים מגוונים, החל מרייג' אגיינסט דה מאשין, דרך רד הוט צ'ילי פפרס ועד אדל – אלבומים ששינו את המוזיקה הפופולרית.
המפץ וההתרסקות
ואז הגיע המפץ הגדול. תחילה סיבוב ההופעות עם מדונה שפרסם אותם ברבים, ואחר כך השקת אלבום הבכורה. License to Ill שיצא בשנת 1986 והיה התפרצות חסרת בושה ונטולת עכבות של רוח נעורים. הטקסטים השנונים של ההרכב פגשו בהפקה הייחודית של רובין שחיבר לראפ ריפים של רוק כבד. סינגלים בוטים על בחורות, מסיבות ומריחואנה הזניקו את האלבום למקום ראשון חסר תקדים במצעד האמריקני - אלבום ההיפ הופ הראשון שהצליח לעשות את זה. Fight for Your Right הפך להמנון של דור והביסטי בויז לסנסציה.
לא מעט בזכות ההופעות הפרועות שכללו בלוני ענק בצורת איברי מין גבריים ורקדניות חצי עירומות בכלובים סגורים. הקליפים שלהם היו מפגן של וולגריות וונדליזם – מניפוץ טלוויזיות דרך הומופוביה ועד הטרדת נשים. עד מהרה הם הואשמו במיזוגיניה ובעידוד אלימות ומה שהתחיל כפרודיה הלך והשתלט על הלהקה. "בתקופה שבה יצרנו את האלבום רצינו ללגלג על תרבות המסיבות הזאת אבל באיזשהו שלב התחלנו להתנהג בדיוק ככה", סיפר דיאמונד לפני כמה שנים והורוביץ סיכם: "הפכנו למה ששנאנו".
התקשורת הללה את האלבום אבל חבטה ביוצרים שלו. "שלושה אידיוטים אחראים ליצירת מופת", כתבו הביקורות בארצות הברית ובבריטניה כינו אותם "להקת הפופ הדוחה בעולם". משני צידי האוקיינוס האשימו את השלושה בניכוס תרבותי: בחורים לבנים ואמידים שעושים מוזיקה שמקורה בגטאות השחורים של העיר. אבל היו גם מי שראו בהם פורצי דרך שהצליחו להפיץ את בשורת ההיפ-הופ לקהלים רחבים יותר.
היחסים בין חברי הלהקה החלו להתערער. סימונס רצה לנצל את ההצלחה ולהחזיר את הלהקה לאולפן ההקלטות כמה שיותר מהר, אבל הם לא ממש היו בקטע. "ראסל איים שאם לא נחזור להקליט הוא לא ישלם לנו", שיחזר דיאמונד. "הוא חשב שנשתף פעולה כדי לקבל את המיליונים שלנו אבל אנחנו מיד שלחנו אותו לעזאזל". השלושה הפסיקו לדבר אחד עם השני ולראשונה מאז שהיו נערים גם עסקו בפרויקטים נפרדים: יאוך הקים הרכב חדש ודיאמונד הלך בעקבותיו. הורוביץ נסע ללוס אנג'לס כדי לנסות את מזלו בתעשיית הקולנוע וההרכב עמד בפני פירוק.
דווקא אז, רחוק מהעיר שגידלה וגילתה אותם, מהחברים ומהמנהלים, נכתב הפרק הבא בתולדות ההרכב. מייקל הורוביץ פגש בלוס אנג'לס צמד מפיקים מקומי בשם הדאסט ברדרז והצליח לשכנע את יאוך ודיאמונד להצטרף אליו ולעבוד על אלבום חדש. "היינו בעיר חדשה, קנינו תקליטים כמו משוגעים והקשבנו להרבה דברים", שחזר דיאמונד, "בזבזנו המון כסף על חזרות באולפן מפואר אבל עשינו מוזיקה חדשה, שחשבנו שהיא מעולה". אלא שכאשר האלבום Paul's Boutique יצא לבסוף ב-1989 הוא הגדיר מחדש את משבר האלבום השני.
דייוויד ברמן, מנהל חברת התקליטים שלהם דאז, הגדיר את האלבום "סרג'נט פפרס של עולם הראפ". עם סופרלטיבים כאלה ומכירות היסטריות של אלבום הבכורה, הציפיות מהביסטי בויז היו בשמיים, אבל האלבום התרסק. את הריפים הקליטים החליפו סימפולים מתוחכמים והתוצאה הייתה אלבום מרתק אבל כזה שלא הצליח לייצר להיטים ולא קיבל את ההכרה הראויה בזמן אמת. היום הוא נחשב ליצירת המופת של ההרכב. "כשהאלבום יצא אפשר היה לשמוע צרצרים", סיפר דיאמונד בריאיון משותף עם הורוביץ בשבוע שעבר בתוכנית של ג'ימי פאלון, "זה משעשע אותנו ששנים אחר כך אנשים מספרים על האופן שבו הוא השפיע עליהם. למה לא קניתם אותו כשהוא יצא?" שאל לאחר שהמנחה והמתופף האגדי קווסטלאב נזפו בהם שהם לא מעניקים לאלבום את הכבוד הראוי לו.
חברת התקליטים איבדה בהם אמון, הכסף הלך ואזל ובמקום לחרוך את המדינה, הם הופיעו בכמה אולמות קטנים שנותרו ריקים – זה היה הזמן לשנות את הגישה. במקום לבזבז אלפי דולרים באולפני הקלטות מפוארים הם הקליטו בחדר של המפיק שלהם. הלחץ הכלכלי נעלם והכימיה בין החברים השתפרה. פרץ היצירתיות גרר אחריו שני אלבומים עמוסי להיטים שהחזירו את ההרכב לתודעה ובהדרגה גם לבמות הגדולות. "מצאנו את הקול שלנו", סיפר דיאמונד. "כל סגנון החיים של 'תיאבק בשביל הזכות לחגוג' היה גדול ומטורף, אבל פתאום הוא התפרק וזה היה לגמרי בסדר. בנינו את עצמנו מחדש ואני גאה בזה מאוד", הוסיף הורוביץ.
תחנה אחרונה
את האנרגיות המטורפות שלהם ההרכב המופרע תיעל למקומות אחרים. השירים המיזוגיניים מתחילת הדרך פינו את המקום להתנצלות. "חוסר הכבוד כלפי נשים חייב להסתיים" שר יאוך בשיר Sure Shot, הוא הפך לבודהיסט ולפעיל ידוע למען העם הטיבטי והשתתף בהפגנות מתוקשרות שהעלו את המודעות לסבלם של הטיבטים. קצת לפני כן גם הקהל הישראלי זכה לראות את החבורה בהופעה שהתקיימה ב-1995 בנמל יפו. בשנת 1999 פרסם הורוביץ מכתב במגזין ניו יורקי ובו התחרט על ההומופוביה שהשתקפה בשירים המוקדמים של ההרכב.
אך המוזיקה של הביסטי בויז נדמה בשנת 2012 כאשר אדם יאוך הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן. עולם התרבות התאבל על מותו ורבים ספדו לו – מראפרים שהושפעו ממנו כמו אמינם ועד חברי להקות רוק כמו סולן רדיוהד, תום יורק. גם מדונה, שהזניקה להם את הקריירה, סגרה מעגל. בפוסט שפרסמה בפייסבוק אחרי מותו היא הספידה אותו ואת הלהקה: "ביסטי בויז היו יחידים מסוגם וכך היה גם אדם. הם היו חלק מרכזי מההיסטוריה המוזיקלית שלי ומהמהפכה המוזיקלית שהתרחשה באותן שנים".
