האם אונס הוא חטא? על התפתחות תפיסת האונס מהמקרא ועד ימינו
האם אונס אישה אסור על פי ההלכה? לא על פי התנ"ך. גם לא על פי התלמוד ואף לא על פי רבנים ימי-ביניימים כרמב"ם. הכוונה אינה שעל פי מקורות אלה מותר להתעלל באופן אלים בנשים. כפיית יחסי מין על אישה זרה אסורה, אולם זאת לא משום שהתורה או התלמוד סבורים שיש בעיה בעצם הכפייה. האונס עצמו אינו הבעיה. הבעיה היא בהקשר החברתי של הכפייה, או במילים אחרות, בעיקר בנזק שעלול להיגרם לגברים שקשורים לאותה אישה.
הזמן בו אנו חיים מתאפיין ברגישות גבוהה ביותר לפגיעות מיניות, ובכך שונה באופן קיצוני מהגישה ההלכתית הזו. תנועת metoo הביאה את העוול שבפגיעות מיניות - ואת תפוצתן הרבה - להכרה רחבה. אולם התנועה הזו התקבלה והפכה לפופולרית רק כאשר הקרקע התודעתית הייתה מוכנה לקלוט אותה: היא מבוססת על עקרונות מוסריים שאנחנו, כאנשים שחיים במערב של המאה ה-21, מבינים ואף נזעקים להגן עליהם. עקרונות אלה – האוטונומיה של הגוף, חשיבות הבחירה וההסכמה, קיומם של רבדים רגשיים שונים ומשמעותיים – התהוו כתוצאה של מהתפתחות שנמשכה דורות ארוכים. הכוח הדוחף לשיניי התפיסה האלו היה פרשנותו המודרנית של רעיון צלם אלוהים.
השוואה בין החוקים הנוגעים לאונס במקרא לבין החוקים המקבילים במדינת ישראל תלמד אותנו על התמורות שעברה החברה שלנו מימי קדם. מדובר בהתפתחות מהיות האישה חלק מהגבר שאליו היא שייכת (במובן מילולי יותר או פחות), להיותה סובייקט עצמאי, ותוך כדי כך גם להיותה בעלת מרחב פנימי אישי, סובייקטיבי ואוטונומי, מרחב שגם קיבל הכרה חברתית בחוק. החוק, בסופו של דבר, מתרגם לפעולה את הנרטיבים השונים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, נרטיבים שמהם נובע החוק, ואשר החוק בתורו מתחזק.
***
במקרא, חוקים הנוגעים לאונס נמצאים רק בספר דברים, הספר המאוחר ביותר מבין ספרי החומש, שהתחבר ככל הנראה במאה השביעית לפני הספירה. הנה הפסוקים:
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם, הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.
כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ, וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ; אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ; וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ, צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ.
כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ. לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל-יָמָיו. (דברים כב, כב-כט)
במבט ראשון, קל לראות שהמקרא כלל לא משתמש במילה "אונס". רצף החוקים המופיעים לעיל עוסק בדיני עריות, ובאופן ממוקד יותר – במעשים מיניים פסולים בין גבר לאישה. ההבחנה המרכזית, המבדילה בין ארבעת החוקים המופיעים כאן, נוגעת למעמדה של האישה ביחס לגבר אחר: האם היא נשואה, מאורסת, או רווקה החיה בבית אביה ("בתולה" לעיל, כי עבור המקרא רווקה היא תמיד בתולה). בתוך החלוקה הפנימית הזו, יש הבדל בין יחסי מין עם נערה מאורסת שמתרחשים בתוך העיר, לבין מקרה דומה שמתרחש בשדה. נבחן את המקרים השונים.
הפסוק הראשון מתייחס לכאורה לניאוף. אם אדם שוכב עם אישה נשואה, דין שניהם מוות. המקרא לא מספר לנו האם מדובר במקרה של הסכמה הדדית או של אונס. רצונה של האישה אינו שיקול במסגרת סעיף הניאוף (אולי היא רוצה להתגרש מבעלה ולהתחתן עם אהובה החדש?), וניסוחו של סעיף זה רומז לנו על הבאות. הסעיפים הבאים נוגעים לנערה בתולה המאורסת לגבר כלשהו, ונאנסת על ידי גבר אחר. אם יחסי המין התקיימו בעיר, יש להוציא את הנערה ואת הגבר להורג. מדוע? הנערה הייתה אמורה לצעוק ולהזעיק עזרה. לא ייתכן שלא היו שומעים אותה בעיר, וכך מונעים את כפיית יחסי המין. העובדה שלא צעקה הביאה לביזיון כלפי ארוסהּ. שני הצדדים נענשים אפוא, בדומה לעונש על ניאוף.
כאשר מדובר במקרה שהתרחש בשדה, אי אפשר להאשים את הנערה שלא צעקה, מפני שבכל מקרה "אין מושיע לה". המקרא מקביל בין מעשה כזה לבין רצח ("כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה") כדי להסביר שלנערה לא הייתה ברירה אמתית. כפי שרוצחים אנשים בניגוד לרצונם, כך גם קיימו איתה יחסי מין בניגוד לרצונה (ראוי לשים לב שצריך להסביר לקוראים את מושג האונס בצורה הבסיסית ביותר, מפני שהוא לא ברור מאליו). ואכן, במקרה של יחסי מין בשדה הנערה לא נענשת, ועונש המוות מוטל רק על האנס.
למרות שבשני המקרים הנוגעים לנערה מאורסת ברור שמדובר בכפייה של יחסי מין ("עינה את אשת רעהו", "והחזיק בה האיש ושכב עמה"), יש לשים לב שכל עונש שמוטל על מי מהשניים אינו מוטל בגין מעשה האונס עצמו, אלא בגין העוול שנעשה לארוסהּ של הנערה. אם הנערה לא צועקת בעיר היא חוטאת כלפי ארוסהּ, ואם הגבר מקיים איתה יחסים, הוא נענש מפני ש"עינה את אשת רעהו", כלומר, מפני שגם הוא פשע כלפי ארוסהּ של הנערה. הדברים מתבהרים עוד יותר מהסעיף הבא, הנוגע לבתולה שאינה מאורסת.
כאשר אנחנו מגיעים לדון באונס רווקה החיה בבית אביה, הסיפור שונה. כאן העונש אינו מוות, והאנס אף נושא את הנאנסת לאישה. מדוע מוותרים על עונש מוות? מפני שאין כאן ניאוף, דהיינו, אין עבירה חמורה כנגד גבר אחר (ואף כלפי האל). במילים אחרות, אין כאן פשע או חטא כלפי סובייקט משפטי. אמנם, יש כאן פגיעה באביה של הנערה: היא איבדה את בתוליה, ויהיה קשה להשיאה. אולי גם כבודו של האב נפגע. חמישים הכסף שנותן האנס לאביה של הנערה הם כפי הנראה מוהר הבתולים, כלומר סכום שניתן מצד החתן כתשלום על הבתולים שהוא מקבל (או קונה), וייתכן שגם פיצוי על הנזק שנגרם לאב.
בנוסף, האנס מחויב להתחתן עם הנאנסת ואינו רשאי להתגרש ממנה. כך נפתרת בעיית שידוכי הנערה (וייתכן שסכום הכסף שמחויב האנס לשלם משמש גם כהרתעה כנגד גברים שיבקשו לכפות נישואים עם נערות על ידי אונס שלהן). יש לשים לב שעל פי לשון החוק, אין צורך לשאול את הנאנסת אם היא מסכימה להתחתן עם הגבר שאנס אותה. כשם שאין חשיבות לרצונה במהלך האונס עצמו, כך אין חשיבות לרצונה גם אחרי האונס. אין גם כל התייחסות לנזק, לכאב או לצער שנגרם לה. היא אינה אינדיבידואל; היא אינה סובייקט.
אם נקפוץ כאלף ושמונה מאות שנים קדימה, אל הרמב"ם, נגלה שהוא ממשיך את הקו הזה. על פי הרמב"ם (משנה תורה, נשים, הלכות נערה בתולה) התשלום על יחסי מין עם רווקה הוא קנס, ומוסיף גם קנסות בגין הקטגוריות ההלכתיות של בושת ופגם, ואם מדובר באונס - גם עבור צער (על פי המשנה: "המפתה נותן שלושה דברים והאונס ארבעה: המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן הצער – כתובות, ג, ד). אולם כפי שהראתה ד"ר רונית עיר-שי, ה"צער" כאן לא קשור לאונס כאונס, אלא רק לעובדת היותה של האישה בתולה, ועל כן על הכאב הפיזי שנגרם לה.
בהתאם לכך, אונס אישה שאינה בתולה – ועל פי הרמב"ם תחת מונח זה נכללות בוגרת, גרושה, שוטה, חרשת, גיורת ועוד – אינו משלם קנס. על פי תפיסת הרמב"ם, המקבילה לתפיסת המקרא, אונס כשלעצמו אינו פשע הראוי לעונש. רק גרימת אבדן בתולים היא פשע, וכן חבלות שונות המתרחשות בזמן האונס, וכמובן העוול שנגרם לגבר שאליו קשורה האישה, בין אם בעלה או אביה. נגדו, למעשה, התבצע הפשע. היא רק איבר מאבריו, ואינה, כאמור, סובייקט משפטי מלא בפני עצמו.
אונס בעת המודרנית
המצב בעת המודרנית, לא נופתע ללמוד, שונה לחלוטין. בחוקים הנוגעים לאונס בדין הישראלי (חוק העונשין, סעיף 345) כבר יש חשיבות רבה לרצון האישה. למעשה, סביב רצונה של האישה בנויה הגדרת האונס כולה. על פי החוק,
הבועל אישה -
(1) שלא בהסכמתה החופשית;
(2) בהסכמת האישה, שהושגה במרמה לגבי מהות העושה או מהות המעשה;
(3) כשהאישה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה; או
(4) תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האישה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית;
(5) תוך ניצול היותה חולת נפש או לקויה בשכלה, אם בשל מחלתה או בשל הליקוי בשכלה לא הייתה הסכמתה לבעילה הסכמה חופשית;
הרי הוא אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.
נשים לב שכבר הסעיף הראשון בחוק מתייחס להסכמתה של האישה. העדר הסכמתה החופשית של האישה הוא ההופך יחסי מין לגיטימיים לאונס. הסעיפים הבאים מביאים מקרים שבהם הסכמתה החופשית של האישה מוגבלת מסיבות שונות: מרמה מצד הגבר, גילה הצעיר של האישה, חוסר הכרה, לקות כלשהי בתפיסתה. יש לשים לב שהאישה היא האדם שכלפיו מבצע האונס את פשעו. רק היא נידונה כאן, ומצבה המשפחתי, היותה רווקה או נשואה, אינו קריטריון רלוונטי כלל. במילים פשוטות, האישה הפכה לסובייקט משפטי.
השוואה פשוטה בין החוקים תגלה שככל המדובר באונס, אף שבשני המקרים העבירה בוצעה בפועל על גופה של האישה, על פי החוק המקראי הפשע נעשה כלפי הגבר שהאישה הייתה תחת חסותו, ואילו על פי החוק במדינת ישראל הפשע הוא כלפי רצונה של האישה, כלומר כלפי חופש הבחירה שלה, כלפי זכותה לאוטונומיה על גופה – כלפי היותה פרסונה אוטונומית. גוף האישה עובר מהיותו נתון לשליטתו של גבר, להיותו נתון לשליטתו של רצונה, והעבירה נמדדת על פי היחס לגורם המכריע.
הבדל נוסף הוא שבעוד שבמקרא היה לפשע ממד אובייקטיבי ומוחלט, שהתקבל מהיות החוק גזירה אלוהית, במדינת ישראל נמדד הפשע בכלים סובייקטיביים. רצונה של האישה בלבד הוא שמכריע אם בוצע פשע. ניאוף אינו פשע על פי החוק במדינות דמוקרטיות מודרניות, מכיוון ששני הצדדים שמקיימים יחסי מין מעוניינים בכך (הפגיעה ברצונו של הבעל הנבגד אינה נחשבת משמעותית מספיק כדי להגדיר את המעשה כפשע, והאישה לא נחשבת "שלו" במובן חמור מספיק על מנת להפוך אותו לצד בעניין).
קל לראות שהתרחשה מהפכה אמתית באופן שבו אנחנו תופסים יחסי מין אסורים. למעשה, התרחשו שתי מהפכות: ראשית, נשים הפכו לסובייקטים משפטיים בפני עצמן; פשעים המבוצעים על גופן הם פשעים כנגדן, מפני שגופן הוא ברשותן. שנית, רצונו של אדם, כלומר מצבו האינטנציונלי הפנימי (ולא מצבו המעמדי, החברתי או המשפחתי, היותו נשוי או רווק וכדומה), הפך לקריטריון המכריע בכל הנוגע לפשע מיני שנעשה לו.
גם כאשר קובע החוק שיחסי מין עם אדם מרומה, קטין, לקוי שכלית או מסומם נחשבים לאונס, החוק קובע זאת לא מפני שהאל או החברה אינם סובלים יחסי מין שכאלה ("תועבה"), אלא מפני שבני אדם כאלה לא נתפסים כמסוגלים להגיע להכרעה רצונית תקפה. כמובן, ייתכן מאוד שהחברה (או אלוהות מסוימת) מגנה יחסי מין עם אנשים מרומים או מסוממים, אולם החוק לא שולל את הדבר מפני שמדובר ברצון ישות אלוהית כלשהי או בנורמה חברתית מסוימת, אלא מפני שאנשים מרומים או מסוממים לא יכולים לתפיסתנו לבחור באופן חופשי ומושכל להיענות ליחסי מין.
למעשה, בכל הנוגע למין נותרו מעט מאוד מקרים שבהם לא רצונם של הסובייקטים הוא המכריע, אלא הנורמה החברתית השלטת. גילוי עריות הוא אחד מהם, ומקרים של פוליגמיה גם כן, אם כי באופן חלש בהרבה (מותר למעשה לקיים מערכת יחסים פוליגמית, אלא שאי אפשר למסדה רשמית). יחסי מין הומוסקסואליים, שהיו אסורים משום שנורמה חברתית שללה אותם עד לפני כמה עשורים, נחשבים היום לגיטימיים לחלוטין – כל עוד שני הצדדים מעוניינים בהם, כמובן.
מקור הסמכות שמכריע עבור מרבית החברה המערבית המודרנית בכל הנוגע לנורמטיביות מינית עבר הפרטה והפנמה, וזאת בשני שלבים: ראשית, האלוהות בוטלה כמקור סמכות, ולתפקיד המחוקק העליון מונתה החברה (בתוקף "רצון העם" או "האמנה החברתית"); שנית, גם הנורמות החברתיות הפכו לבלתי רלוונטיות, כאשר תוקף החוק הפך לעניין פרטי וסובייקטיבי לחלוטין, כלומר לעניינו הפנימי של הפרט. המהפכה שהתרחשה היא אפוא רבת שלבים, וכוללת בתוכה הומניזם, חילון, פמיניזם והפנמה. כל אלה הם עמודי התווך של הנרטיב הקובע את החוק בעידן המודרני, הנרטיב שאותו החוק מתחזק.
והנרטיב הזה, הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, קשור באופן עמוק לדמות האדם שאנחנו מדמיינים. זהו אדם שמצד אחד שווה לכל אדם אחר, ומצד שני ייחודי, "עולם ומלואו", בעל ערך סגולי אשר לא ניתן לכמת או להמיר. זהו אדם שניחן בתבונה וברצון חופשי, ואשר השימוש בהם הוא הבסיס לכבודו, לכבוד האדם. זהו אדם שמתגלמים בו ממדים שונים של עומק ומשמעות, של אוטונומיה ושל זהות, ממדים – "זכויות" בפינו – שאי אפשר לשלול ממנו ושחובה עלינו להגן עליהם. זהו אדם שנברא בצלם אלוהים, והעובדה שעבורנו זהו סיפורו של האדם היא שנמצאת בבסיס השינויים שהתחוללו באופן שבו אנחנו תופסים אונס, ובאופן רחב יותר באופן שבו אנחנו תופסים את החברה האנושית, את מקורות הסמכות שלנו, את משמעות החיים, את הדת ואת המדינה. הספר הזה הוא על הדרך בה השפיע הרעיון הזה והסיפור הזה, שאבותינו סיפרו על האדם, על עיצוב העולם המודרני.
מאמר זה מעובד מתוך ספרו החדש של תומר פרסיקו. רוצים לקרוא את הספר? לחצו כאן
"אדם בצלם אלוהים", תומר פרסיקו, ידיעות ספרים, 344 עמודים, 2021
