אחד מהדברים הראשונים שנאמרים בסדרה הדוקומנטרית החדשה והמרתקת "הרייגנים" (שתשודר היום ב-yes דוקו וב-HOT8) הוא ציטוט מפי רונלד רייגן עצמו: "אם אתה לא שחקן טוב, לא תוכל להיות נשיא טוב". הסדרה בת ארבעת הפרקים עוקבת אחר מסלולו הפוליטי של רונלד רייגן, ומשרטטת כיצד נתמך בידי רעייתו המסורה ננסי (שאחזה בהרבה יותר כוח והשפעה ממה שנהוג היה לייחס לה), וכיצד הפך השחקן שכיכב בסרטים הוליוודיים מהדרג השני לנשיא ארצות הברית. התשובה לכך טמונה בציטוט הנ"ל, כי רייגן אולי לא זכה להצלחה יוצאת דופן על המסך הגדול, אבל כנראה היה שחקן לא רע, מכיוון שאת הכלים שרכש במסגרת הקריירה הקולנועית שלו הוא תרגם לקריירה פוליטית מטאורית - שבסופו של דבר, ולמשך שתי כהונות, הביאה אותו למשרה הרמה מכולן.
"הרייגנים" - טריילר
מחיר הפנטזיה
הפוקוס המרכזי של הסדרה, והיא לא סוטה ממנו לעיתים קרובות, הוא האופן שבו רייגן ניצל את כישוריו על מנת למכור לאמריקה תדמית - גם שלו, אבל בעיקר שלה. המיתוס שלו נברא בהוליווד: הארכיטיפ הכמעט קבוע שגילם רייגן בסרטיו היה הגיבור החרוץ, ישר הדרך ונקי הכפיים, שיעמוד על שלו באומץ כשערכיו נבחנים (לעיתים קרובות במערבונים). הגיבור הזה חי באמריקה - לא אמריקה הצינית והמותשת של שנות ה-70, אלא זו שבעיני דמיונו של רייגן.
הוא ייבא את המיתוס הזה לפוליטיקה בהצלחה כה רבה, עד כי הציבור המעריץ קנה את הפנטזיה תוך שהוא מתעלם מהמדיניות הכלכלית המפלה של רייגן, שהתכופף בפני התאגידים הגדולים על חשבון האוכלוסיות המוחלשות והנזקקים (הקשר שלו לתעשייה הגדולה היה משמעותי; בשנות ה-50 רייגן היה הפרזנטור של תאגיד ג'נרל אלקטריק). במסווה של דאגה לחירויות הפרט ובכוונה מוצהרת לצמצם את הרגולציה הממשלתית וההוצאות הממשלתיות - על מנת להתמודד עם השפל הכלכלי שבו הייתה שרויה ארצות הברית כשנכנס לבית הלבן ב-1981 - קיצץ רייגן משמעותית בקצבאות הסעד ובתוכניות הסיוע השונות. אבל מנגד, הממשל שלו גם קיצץ במיסים של התאגידים ושל בעלי ההון, מאחר שרייגן טען כי הכסף שנחסך מהם "יטפטף" מטה חזרה אל האזרח הפשוט.
התוצאה הייתה צמיחה במשק, צמצום האינפלציה והתאוששות כלכלית – אבל גם העמקת הפערים הכלכליים, גירעונות ענק, ופגיעה מהותית בציבור שהזדקק לסיוע יותר מכל, אותו "אזרח פשוט". ורייגן עשה הכול על מנת להגיע לעמדה שבה יוכל להוציא לפועל את חזונו. הוא הבטיח לאזרחי ארצות הברית כלכלה חזקה וצבא חזק, ופנה במומחיות צינית שאין שנייה לה בדיוק לקהל הבוחרים שיביא אותו לשם. בנאומי הבחירות שלו, השתמש לעיתים קרובות במה שמכונה "פוליטיקת משרוקית הכלבים" - שימוש במילות קוד על מנת לעורר אמוציות כאלו ואחרות במאזיניו, מבלי להיחשד כמי שמתסיס או מסית אותם באופן ישיר, והכול עבור רווח פוליטי. אם זה מזכיר לכם מישהו שהשאיל מרייגן את הסיסמה Make America Great Again, וממש לאחרונה מצא את עצמו עוזב בבושת פנים את תפקידו הרם - אל דאגה, נגיע לזה בהמשך.
אבל אחד מהדברים המרתקים יותר באשר לנשיאותו של רייגן, לפחות בהקשר התרבותי, לא נידון כלל בסדרה אך מרחף מעליה בשל זיהויו של רייגן עם הוליווד, והשימוש המושכל שעשה בתדמיתו במהלך הקריירה שלו: האופן שבו הוליווד הגיבה אליו, למדיניותו ולשינויים הכלכליים והחברתיים שהוביל. וחבל שהאספקט הזה נזנח בסדרה מאחר שהוא מרתק, בעיקר בשל התגובה האוהדת, הנלהבת, של תעשיית הקולנוע והבידור האמריקנית לרייגן ולרייגניזם.
הקאובוי הטוב מהסרטים שיחזיר את האמון בממשל האמריקני
לפני הכול הייתה זו עצם אישיותו החביבה ומלאת הקסם של רייגן, שבה השתמש כבכלי נשק, שהותירה את האימפקט המשמעותי ביותר על הוליווד. רייגן היה איש העולם הישן - ג'נטלמן רך דיבור ונעים הליכות הדוגל בערכים כל-אמריקניים מסורתיים, ומאמין בכל ליבו ומאודו באמריקה כאידיאל של חופש, חירות ושוויון הזדמנויות. כך הוא מכר את עצמו - כך הוא באמת האמין, על פי "הרייגנים" - גם כשחתך בבשרה החי של מדיניות הסעד והסיוע, גם כשנתפס מחזר באופן חסר בושה ממש אחרי הקולות הקיצוניים יותר בארצות הברית.
8 צפייה בגלריה
הגיבור שמציל את היום. מתוך "הרייגנים"
(צילום: Courtesy of the Ronald Reagan Presidential Library באדיבות yes דוקו)
"במידה מסוימת, הוא הניצחון הגדול ביותר של הוליווד", אמר מבקר הקולנוע ג'יי הוברמן ל"וושינגטון פוסט", בריאיון שנערך בעקבות הספר שכתב אודות הוליווד ורייגן (Make My Day: Movie Culture in the Age of Reagan), ואיך שהאתוס ההוליוודי התמזג עם הממשל הרייגניסטי. "הוא בחור שהפנים לחלוטין את האידיאולוגיה המוחצת של הבידור האמריקני. הוא היה הקולנוע עצמו, באופן מסוים".
התעשייה הגיבה באופן חיובי להשתקפות הזו שלה, גם בגלל התזמון: בחירתו של רייגן בישרה עידן חדש עבור אמריקה אחרי העשור רווי הטלטלות, המשברים, הציניות והפרנויה של שנות ה-70. ריצ'רד ניקסון ו-ווטרגייט רמסו את האמון בממשלה האמריקנית? את האמון באמריקה עצמה? אין בעיה. רונלד, הקאובוי הטוב מהסרטים, יחזיר אותו בעודו רוכב על סוס הנוסטלגיה. רק טבעי שהוליווד, תעשיית החלומות, תאמץ את הסנטימנט הזה בכל מאודה. לא לחינם הפך "אי.טי" (1982) לשובר הקופות הגדול ביותר שידעה התעשייה עד אז - סרט המד"ב/התבגרות המתוק ומחמם הלב של סטיבן ספילברג שידר לאמריקנים את התמימות שאבדה להם.
גיבורו, אליוט (הנרי תומאס), הוא בן להורים גרושים שמוצא נחמה וחברה בחייזר החביב שרק רוצה לחזור הביתה - ובסוף שניהם זוכים לכך, האחד לנחמה ולידידות והשני לשוב לביתו. האופטימיות, החיבור מחדש ותחושת התקווה שהשרה "אי.טי" ישבו בול על הרוחות שנשאו את רייגן לבית הלבן - הרוחות שביקש להשיב לאומה עצמה. רייגן אף צפה בסרט בהקרנה פרטית, בנוכחות ספילברג. "הוא נראה כמו ילד בן 10", תיאר הבמאי את הנשיא המוקסם בעודו צופה. ילד בן 10 ששולט בגורלם של יותר מ-300 מיליון איש.
רייגן? רמבו!
"בחזרה לעתיד" (1985) כבר מהווה תגובה ישירה לאותן רוחות רייגניות. הרי רייגן הבטיח לאמריקה שעם שלטונו תחזור האומה לימיה הגדולים - רעיון שבבסיסו מעין פנטזיה אידיאליסטית של ארצות הברית בשנות ה-50; כמיהה לעבר טוב ומשגשג יותר, שהתקיים בעיקר בראשם של רייגן ובני דורו. ואכן, מרטי מק'פליי (מייקל ג'יי. פוקס) מוצא את עצמו חוזר לשנות ה-50, להרפתקה שסופה לחבר בין הוריו הלומדים בתיכון. רייגן, שאהב מאוד את הסרט ומוזכר בו (כשמרטי נשאל על ידי דוק בראון הצעיר מיהו הנשיא ב-1985), אף ציטט אותו באחד מנאומיו לאומה, כשהוא משתמש בשורה Where we're going, we don't need roads.
והוליווד הגיבה באופן ניכר גם להבטחותיו ולניסיונותיו של רייגן לחזק את ארצות הברית מבחינה צבאית. שנות ה-80 רצופים בסרטי אקשן מאצ'ואיסטיים ופשטניים, שבהם ברורה לחלוטין ההפרדה בין הטובים לרעים – מ"שחר אדום" (1984), שמציג את התנגדותם של צעירים אמריקנים אמיצים לפלישה רוסית, ועד ל"קומנדו" (1985) שבו חייל-העל ארנולד שוורצנגר הורג שלל זרים כדי להציל את בתו. בסרטים הללו אין מקום לאמביוולנטיות, אין שטחים אפורים, אין שאלות פתוחות או קריאת תיגר על הסדר הקיים.
מספיק לבחון את צמד סרטי "רמבו" בכיכובו של סילבסטר סטאלון כדי להבין את רוח התקופה. הראשון מביניהם, "משחק הדמים", יצא ב-1982 ושיקף את הלך הרוח בארצות הברית שלפני ממשל רייגן – גיבור הסרט ג'ון רמבו, חייל עילית לשעבר שנשרט קשות בעת שירותו בווייטנאם, בורח מהשלטונות האמריקניים. הסרט מטפל בתמות של אי-אמון במערכות הממשל, הזנחת בוגרי מלחמת וייטנאם, ומערכת החוק המושחתת והאלימה. הסרט השני, שיצא ב-1985, כבר מתרחש ברובו בווייטנאם עצמה - הוא הופק ארבע שנים לתוך כהונתו של רייגן - ומעניק לג'ון רמבו את ההזדמנות להכחיד במו ידיו אינספור חיילים וייטנאמים וסובייטים מרושעים, במגוון אופנים יצירתיים. הוא נעדר ביקורת חברתית או פוליטית של ממש, הוא אלים מאוד והוא לא מהווה הרבה יותר ממניפסט פשטני לחוסנו ולעמידותו של גיבורו, החייל האמריקני הבלתי מנוצח. רייגן, באופן טבעי, אהב את הסרט עד מאוד - ואף שאב ממנו השראה.
מהקוסביז לוול סטריט - ולחלל
גם הטלוויזיה האמריקנית אימצה את ערכיו של הנשיא רייגן. "צוות לעניין" נתנה לקהל הביתי את מה ש"רמבו" נתנה על המסך הגדול, "זינוק לאתמול" סחרה בנוסטלגיה, סנטימנטליות ואידיאליזם, ו"שושלת" הראתה שצרות רודפות גם את העשירים שרייגן כה פינק, כדי שאף אחד לא יחשוב לרגע שהכול יין ושושנים עבורם.
והייתה גם "משפחת קוסבי" - מהסיטקומים הגדולים ביותר של שנות ה-80, אודות משפחה אפרו-אמריקנית מבוססת, שבה סוגיות של גזע וגזענות כמעט שלא נדונו. אבא רופא, אמא פרקליטה מצליחה, הילדים מתמודדים עם בעיות של ילדים אמידים בכל מקום (רוב הזמן) – וכל זאת בזמן שרייגן מחזר אחר הקולות הדרומיים, האוונגליסטיים והקיצוניים, מקצץ את הסיוע הממשלתי ומכריז על מלחמה נגד נגע הסמים, שהתוצאה העיקרית שלה הייתה יותר אפרו-אמריקנים בכלא מאשר אי פעם בעבר. "משפחת קוסבי" אולי הייתה תקדימית באופן שבו שיבצה שחורים בתפקידים "לבנים" מסורתיים, אבל כמו יצירות אייטיזיות אחרות שהגיבו לשלטונו של רייגן, גם היא מכרה לקהלה פנטזיה שתאמה את האופן שבו ראה המנהיג את המציאות - והאופן שבו מכר את המציאות הזו לעמו.
מאידך, ולמרות התגייסותה למכור את אמריקה של רייגן, הגיבה תעשיית הבידור גם באופנים ביקורתיים יותר. כפי שקורה לעיתים קרובות, חלק גדול מהיצירות שראו נכוחה את הפנטזיה החלולה ואת מחירה הגבוה השתייכו לזן הספקולטיבי - סוגות המדע הבדיוני למיניהן, ז'אנר שבאופן מסורתי מהווה כר עשיר למסרים חתרניים. "רובוקופ" (1987) של הבמאי ההולנדי פול ורהובן, למשל, ניגח באופן משועשע אך חסר רחמים את התרבות התאגידית האכזרית באמריקה של רייגן (תוך שימוש גאוני ומשולח-רסן במוסכמות הז'אנר); "הם חיים" (1988) של ג'ון קרפנטר ירה חיצי תרעלה בתקשורת המגויסת ובכלכלה האולטרה-קפיטליסטית, ו"הנרדף" (1987) בכיכובו של שוורצנגר לחץ על הדוושה הזו ביתר שאת ובגרוטסקיות עליזה.
אבל הביקורת לא הוגבלה רק למדע הבדיוני. "וול סטריט" (1987) של הבמאי אוליבר סטון, מהסרטים המצליחים והמשפיעים של התקופה, מציג מעשיית מוסר על איש עסקים עשיר ומושחת (מייקל דאגלס) ועל הברוקר הצעיר והנאיבי (צ'רלי שין) שהוא חונך בדרכי החמדנות. "תאוות בצע זה טוב", מסביר גורדון גקו לבאד פוקס, כשהוא מסכם את האתוס של הכלכלה האמריקאית תחת רייגן. אין כל רע ברווחי עתק, שידרו הנשיא ומדיניותו הכלכלית, שהעניקה תמריצים והנחות לענקיות המשק - גם אם הרווחים הללו נעשים על גבו של מי שלא מרוויח כלל.
הקשר הזה בין רייגן להוליווד היה הדדי. הנשיא ה-40 של ארצות הברית הושפע עמוקות מסרטים, נהג להקדיש לפחות ערב שבועי אחד עם רעייתו ננסי לצפייה בהם, וכאמור, אף ציטט מהם והתייחס אליהם בנאומיו. עם סרטי "מלחמת הכוכבים" היה לו קשר מיוחד. באחרון מהם, "שובו של הג'דיי" מ-1983, כבר צפה בבית הלבן. באותה שנה נאם רייגן בפני האגודה האוונגליסטית הלאומית, ובמהלך נאומו כינה את ברית המועצות, איתה ניהלה ארצות הברית מלחמה קרה בשלושת העשורים האחרונים, "אימפריית הרשע" – כאילו מנהיג ברית המועצות דאז יורי אנדרופוב הוא הקיסר המרושע פלפטין מיצירתו של ג'ורג' לוקאס. פלא שרייגן פיתח תשוקה ל"יוזמת ההגנה האסטרטגית" השאפתנית, תוכנית ההגנה שבה בין היתר יפרשו בחלל לוויינים עם מערכות לייזר כדי ליירט טילי אויב? פלא שאת זו כינתה התקשורת "פרויקט מלחמת הכוכבים"? עבור רייגן, הקולנוע והמציאות התמזגו. הוא הביא את הוליווד לוושינגטון, ולמרות פגמיו וכשליו, הוליווד הכירה לו תודה על זה, ועל רוחות התקווה שהביא עימו. גם אם אלו נמוגו עד תום כהונתו.
היורש בכתום
אחרי שמונה שנים בבית הלבן, ירד רייגן מהבמה הפוליטית. ב-1992 אובחן כחולה באלצהיימר, ואת 12 השנים הבאות בילה ספון הרחק מעיני התקשורת, מטופל בידיה המסורות של ננסי, עד שנפטר ב-2004. אבל האימפקט שלו כנשיא היה אדיר, ועדיין מורגש היום. דונלד טראמפ, נשיאה ה-45 של ארצות הברית, הוא תוצר ישיר שלו ולא רק בתפיסה הכלכלית. רייגן היה אדם נעים, שקול ומאופק, ג'נטלמן ובעל מחויבות פטריוטית עמוקה - מרחק עולמות ממי שאייש את הבית הלבן בארבע השנים האחרונות. אבל היחסים של רייגן עם התקשורת הבידורית, המניפולציות שעשה באמצעות הכלים שרכש במהלך הקריירה ההוליוודית שלו והשימוש שלו בתרבות הפופ כדי לבטא את האידיאולוגיה שלו ולהוציאה אל הפועל - כל אלו שימשו תוכנית מתאר עבור טראמפ.
טראמפ הוא הגרסה המוחצנת, הנרקיסיסטית ונעדרת מתק-השפתיים, של רונלד רייגן. כפי שרייגן היה תוצר של התעשייה שבה עשה את שמו, הקולנוע, כך טראמפ הוא תוצר של תעשיית הריאליטי הטלוויזיוני, שבה מצא חיים חדשים אחרי שהתפרסם כאיל נדל"ן, ושבסופו של דבר הנחיתה אותו בחדר הסגלגל. הרטוריקה המסוכנת של טראמפ איננה אלא אותה הרטוריקה של רייגן, רק ללא הפילטרים הנדרשים; האוזניים שאליהן כיוון את דבריו הן אותן האוזניים ששתו את הבטחותיו של רייגן בנוגע לאמריקה שעוד תשוב לגדולתה.
למרות קיומה של "הרייגנים", תעשיית הבידור האמריקנית שכה רוממה את רייגן עדיין לא באה עימו בחשבון על ניצולו אותה - אולי בגלל הבושה על שנפלה כך בפח שטמן לה. הוא עדיין נחשב לאחד מהנשיאים האהודים והאהובים בתולדות ארצות הברית, דמות שכבשה רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, נשיא כוכב. את טראמפ, לעומת זאת, שיסעה התקשורת בתאווה גדולה בארבע השנים האחרונות, אולי משום שהעניק לה כל כך הרבה תחמושת בדמות התנהגותו הששה אלי קרב וחולשותיו המופגנות.
הוליווד כבר נשכה את טראמפ בעבר - ב"גרמלינס 2" (1990) היווה השראה לדמותו של איל נדל"ן דורסני, ו"בחזרה לעתיד 2" (1989), באופן אירוני, תיאר את הגיהינום שאליו תגיע ארצות הברית אם ייבחר אדם שכמותו לנשיא. אבל להוליווד לוקח זמן להגיב, בטח שלאירועים מבלבלים ומקטבים כמו כהונת טראמפ. מתישהו היא תבוא איתו חשבון, והוא ככל הנראה לא יזכה לטיפול הרחום שלו זכה רייגן. בכל זאת, הוא בא מהטלוויזיה.
