בסוף שנות ה-50, כשהוא עדיין לומד בקולג', החל צעיר אמריקני בשם קן קיזי לעבוד במשמרת הלילה של המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים לחיילים משוחררים באזור סן פרנסיסקו. במקביל, נטל הסופר לעתיד חלק במגוון ניסויים של סמים פסיכואקטיביים שנוהלו בבית החולים הנ"ל - אל.אס.די, פסילוציבין, מסקלין ועוד (ניסוי שבהמשך התגלה כמנוהל בחשאיות על ידי ה-CIA, אבל זה כבר סיפור אחר).
כך, כשהוא טעון בחומרים הפסיכדליים הללו כמעט באופן יומי, מצא את עצמו קיזי משוחח עם המטופלים, צופה בשגרה היומית שלהם, ובעיקר, היה עד להשפעה של הטיפולים שעברו במוסד הספציפי הזה. המסקנה שלו הייתה ברורה: קיזי האמין שרובם המוחלט של המטופלים במחלקה הפסיכיאטרית לא סבלו ממחלות נפש, אלא פשוט לא התאימו לתבנית של הנורמה החברתית המקובלת. התבנית, לפיכך, היא שמקולקלת, בחוסר יכולתה להטמיע בתוכה את האינדיבידואלים הפחות קונבנציונלים; באופן הקאתה והוקעתה אותם אל כל אותן מסגרות דכאניות, כמו בתי החולים הפסיכיאטריים שרק מחמירים את מצבם.
6 צפייה בגלריה
האמין שרובם המוחלט של המטופלים במחלקה הפסיכיאטרית לא סבלו ממחלות נפש. קן קיזי
(צילום: Roy Jones/Evening Standard/Hulton Archive/GettyImagesIL)
ב-1960, כשהוא חמוש בתובנות הללו, החל קיזי לכתוב רומן אותו פרסם שנתיים לאחר מכן. "קן הקוקייה" היה שמו, ועם יציאתו זכה להצלחה מיידית, רחבת היקף, ולא רק בשל יכולותיו של קיזי אלא גם בשל התזמון. "קן הקוקייה" יצא במקביל לעליית תרבות הנגד בארצות הברית של תחילת שנות ה-60, תנועה שתתחזק במהלך השנים הקרובות כאופוזיציה למעורבות האמריקנית ההרסנית בווייטנאם וכקונטרה לערכים השמרניים של העשור הקודם.
קיזי עצמו יהפוך לדמות מפתח בתנועה - אחד מסנדקי השימוש בסמים פסיכדליים ככלי לשחרור מכבלי השמרנות צרת האופקים, לצד דמויות כמו טימותי לירי ולהקת הגרייטפול דד (לה שימש קיזי כמנטור, ואשר ליוותה אותו ואת חבר מרעיו למסע חוצה יבשת ורווי סמים באוטובוס בית ספר ישן - מסע שהפך לאגדה והונצח בספרו של טום וולף, The Electric Kool-Aid Acid Test).
6 צפייה בגלריה
מסנדקי השימוש בסמים פסיכדליים ככלי לשחרור מכבלי השמרנות צרת האופקים. קן קיזי
(צילום: AP)
הסנטימנט העיקרי שביקש קיזי להעביר ברומן שלו ישב כמו כפפה על רוח ההתנגדות הזו, אשר סחפה את צעירי ארצות הברית במהלך שנות ה-60: המערכת שמעודדת הומוגניות ורודפת את החריגים והאינדיבידואליסטים היא הבעיה, היא האויב. וב"קן הקוקייה", את המערכת מייצגת האחות ראצ'ד.
קיזי ביסס את הדמות על אחות שפגש כאשר עבד במשמרת הלילה במחלקה הפסיכיאטרית. שנים לאחר פרסום הרומן הוא פגש בה שנית, והופתע לגלות כמה שונה היא מהדמות. "היא הייתה הרבה יותר קטנה מאיך שזכרתי אותה", צוטט בריאיון שערך איתו ה"ניו יורק טיימס", "והרבה יותר אנושית". לא שזה קשה במיוחד, מכיוון שהאחות ראצ'ד של "קן הקוקייה" היא חתיכת מפלצת – קרה, מרושעת ומניפולטיבית, ראצ'ד משתמשת בתפקידה כאחות הראשית במחלקה על מנת לתחזק משמעת ברזל בקרב המטופלים. כלי הנשק שלה? הכדורים הפסיכיאטרים המדכאים את החיות וכוח הרצון של הפציינטים האומללים, האחים הגברתנים אותם היא שולחת לרסן אותם בכוח, וגם צרכים אנושיים בסיסיים שהיא מונעת מהמטופלים ככלי לבסס את שליטתה ומרותה עליהם. השליטה שלה במחלקה היא מוחלטת.
עבור קיזי, עם זאת, ראצ'ד איננה האויב. היא רק מייצגת אותו. האויב הוא המנגנון כולו - המערכת, שמתפקדת בזכות כל אותם ברגים קטנים כמו ראצ'ד. רשעותה של האחות הראשית ב"קן הקוקייה" איננה רשעות לשמה, אלא נגזרת של השיטה המקולקלת כולה. אפילו ברגעיה הסאדיסטיים ביותר היא נותרת מייצגת של המערכת הזאת, סמל לאטימות בירוקרטית והיעדר החמלה המתגלמות בה. כך, בגדול, תוארה גם בעיבוד הקולנועי הכביר מ-1975 ל"קן הקוקייה" מאת הבמאי מילוש פורמן - עיבוד שהפך ללהיט קופתי, גרף חמישה פרסי אוסקר וחקק את מקומו כקלאסיקה קולנועית. שם גילמה את ראצ'ד השחקנית לואיז פלטשר, שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, לצד ג'ק ניקולסון, שגילם את המטופל המרדן מק'מרפי וזכה בפרס השחקן.
מאנטגוניסטית ייחודית למרשעת צפויה ורדודה
בשביל אלה שצפו ב"קן הקוקייה", הקונוטציות המיידיות למשמע השם "האחות ראצ'ד" יהיו עיני הפלדה הכחולות של פלטשר, שנסכה בדמות איפוק ושליטה שרק הדגישו את השליטה האבסולוטית שלה במחלקה – אך במקביל, גם עזרו להפוך אותה לאייקון של נבלים קולנועיים, אנטגוניסטית מצמיתה; אחת שלא צריכה לנופף בסכין קצבים על מנת לטעת אימה בלב הצופה, אחת המסוגלת להשיג את אותו האפקט דווקא בשתיקתה מבשרת הרעות, במבטה הקפוא, באופן שבו היא מוכנה לדרוס את את בני האנוש הנמצאים תחת השגחתה על מנת לשמר את הסדר, לשיטתה. מוזר, אם כך, שמפיק העל ריאן מרפי - אשר עומד מאחורי "ראצ'ד", דרמה חדשה בנטפליקס המהווה סוג של פריקוול ל"קן הקוקייה" - התעקש דווקא להפוך את האנטגוניסטית הייחודית זאת, האנדרסטייטד, למרשעת מזן ז'אנרי, צפוי ורדוד יותר.
את "ראצ'ד", שמהווה חלק נוסף מהדיל המפלצתי של מרפי בנטפליקס (חוזה לפיתוח והפקה שמוערך ב-300 מיליון דולר), יצר צעיר בשם אוון רומנסקי, כשמרפי מתפקד כמפיק והבמאי של צמד הפרקים הראשונים. אבל סימני ההיכר של מרפי נמצאים בכל מקום פה: החל מהסטים התקופתיים העשירים והתלבושות המהממות שמהדהדים את תור הזהב ההוליוודי (ואפיינו ביתר שאת את "הוליווד" של מרפי, גם היא חלק מהדיל בנטפליקס), דרך הנאמנות לטאלנטים שאיתם הוא מבכר לעבוד שוב ושוב (בעיקר שרה פולסון האדירה, המוזה האהובה על מרפי כבר שנים, שמגלמת פה את האחות ראצ'ד), ועד לחיבה המופגנת שלו לז'אנר האימה, שזיקק ב-9 עונותיה (עד כה, המשך יגיע בקרוב) של האנתולוגיה "אימה אמריקית".
6 צפייה בגלריה
הפכו אותה למרשעת מזן ז'אנרי, צפוי ורדוד יותר. פולסון מתוך "ראצ'ד"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למעשה, מרפי כבר התאמן לקראת "ראצ'ד" בעונתה השנייה של "אימה אמריקנית", שהתנהלה במוסד פסיכיאטרי סגור (והייתה עונתה המספקת ביותר של הסדרה עד כה). "ראצ'ד" אולי מעט ממוקדת יותר מהעונה ההיא ויותר מכוונת מטרה, ובהחלט קאמפית פחות (אם כי לא הרבה פחות) - ועדיין, הדמיון עז. והדבר איננו משחק לטובת הסדרה.
אבל האישיו פה הוא הטיפול בגיבורה, באחות ראצ'ד, לה העניק היוצר רומנסקי סיפור רקע מתבקש למדי במטרה לעבות את הדמות המקורית ודלת הביוגרפיה. ברומן של קיזי הדבר העיקרי שאנו יודעים על ראצ'ד זה שהיא שימשה כאחות בשדה הקרב במלחמת העולם השנייה, אבל רומנסקי ומרפי פותחים את הסוגייה הזו, מעמיסים עליה פרטים, וקושרים לראצ'ד אח רצחני וילדות קשה. הכל ברור, הכל מובן ואפילו נחוץ, במטרה להרחיב את היריעה כפי שמתבקש בעונה בת שמונה פרקים של סדרת דרמה. אבל בדרך, רומנסקי ומרפי נוטלים מדמותה של ראצ'ד את כוחה הגדול ביותר: הסמליות שלה.
"ראצ'ד" - טריילר
(נטפליקס)
סיפור הרקע שנוסף לה ועיבוי אישיותה הפכו אותה לדמות עגולה יותר, כן, אבל במחיר של אובדן המשמעות המקורית המתגלמת בראצ'ד, כפי שזו תוארה בספר של קיזי ובסרט של פורמן. עבור רומנסקי ומרפי, ראצ'ד כבר לא מייצגת את הממסד, אלא את שאיפות הנקם האישיות שלה. נטיותיה הסאדיסטיות כבר אינן שיקוף של האטימות המערכתית, אלא תולדה של נסיבות חייה. וזה מחליש אותה משמעותית.
באחות ראצ'ד של הרומן והסרט - אשת מקצוע ממסדית אופיינית - מתקיים סנטימנט המהדהד את הרעיונות שניסחה ההיסטוריונית והוגת הדעות חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע". ראצ'ד בסך הכל עשתה את עבודתה, כפי שזו נוסחה לה על ידי הממסד שבתוכו פעלה. הממסד, מבחינתו, התעלם מהסדיזם שאפיין אותה, כל עוד העבודה נעשתה והסדר נשמר. כי כך זה עובד, המערכת זקוקה לראצ'דים שימשיכו להניע אותה. תמיד יימצא עוד ראצ'ד, ואין שום דבר מבעית יותר מזה.
"המסרסת הגדולה", כינה אותה קיזי. אבל אלו לא רק הזכרים הנמצאים במחלקתה שצריכים לחשוש. אנשים כמו ראצ'ד, אותם תמצאו בכל מקום המאפשר את קיומם, מהווים איום לשני המינים, לכולם.
