הביוגרפיה הקולנועית "סטארדאסט" הייתה יכולה להיות גרנדיוזית כמו "רפסודיה בוהמית" על חייו ויצירתו של פרדי מרקורי, או קופצנית כמו "רוקטמן" על חייו ויצירתו של אלטון ג'ון. הרי חייו ויצירתו של דיוויד בואי לא היו פחות צבעוניים ויוצאי דופן מאלה של המוזיקאים האחרים. ולמרות זאת, הסרט שהבמאי גבריאל ריינג' הקדיש לכוכב הנערץ היא דרמה קטנה וצנועה, כמעט אפרורית. לעתים אפילו עגמומית. לא בטוח שזה היה החזון המקורי של צוות ההפקה, אבל התנגדות תקיפה מצד משפחתו של הכוכב הביאה לשלילת המשאב הגדול ביותר שהיה אמור להניע את "סטארדאסט" - המוזיקה שלו. ללא הצלילים המוכרים, האהובים והמיוחדים שלו, הסרט על דיוויד בואי סובל מדלות אנרגטית. הפיצוי העלילתי המעניין לפרקים הוא חלקי בלבד.
הקרנת הבכורה של "סטארדאסט" נערכה בחודש שעבר בפסטיבל הקולנוע בסן דייגו, כחצי שנה אחרי הבכורה המקורית שהייתה אמורה להתרחש בפסטיבל טרייבקה בניו יורק שבוטל בעקבות מגיפת הקורונה. מאז הסרט נשטף בביקורת מהמעריצים הנאמנים של בואי. הם אולי לא צפו בו, אך די בטריילר שהושק ערב פסטיבל הקולנוע סלוניקי (במסגרתו צפיתי בסרט) כדי לעורר תגובות זועמות, רובן מתרכזות בדמיון המקרי בהחלט בין הכוכב שהלך לעולמו בינואר 2016, לבין השחקן שמגלם אותו - ג'וני פלין. ואכן, יש משהו מאוד מאכזב בהופעה של המוזיקאי הדרום-אפריקני שלוהק לתפקיד המחייב עם עזרי לבוש, פאה וכובע, איפור ועדשות מגע צבעוניות. כצופה נדרש מאמץ לא מבוטל כדי להשלים עם כך שהדמות שבפנינו היא בעצם דיוויד בואי.
בהתאם למגבלות התקציב וההתעלמות מצד משפחתו של בואי, "סטארדאסט" לא מגולל את קורות חייו המלאים של דיוויד בואי, אלא מתרכז כל כולו בפרק קצר בתחילת שנות ה-70. במונחים דיסקוגרפיים מדובר על התקופה שבין האלבום השני שלו, Space Oddity מ-1969, לאלבום השלישי, The Man Who Sold The World מ-1970. פלין בן ה-37 מגלם את דיוויד ג'ונס בן ה-24 שמנסה להציג את עצמו ככוכב הרוק דיוויד בואי לקהל האמריקני שמתקשה לתקשר עם לחני השירים שלו ועם מילותיהם. הפערים התרבותיים בין הממלכה הבריטית לארצות הברית הם אתגר אחד שהמוזיקאי המוכשר נכון לקראתו, אבל כבר בתחילת הסרט הוא נתקל במכשול אחר מול שירותי ההגירה האמריקנים שמתשאלים אותו בחשד להיותו הומוסקסואל, או "סוטה מין" כפי שאחד הפקידים מקבל את פניו בשדה התעופה. בנוסף לכך, מתברר כי אין לו אשרת עבודה כך שהוא לא יוכל להופיע. פתרון מקורי לכך שנמנע מההפקה להשמיע משיריו.
נחיתתו של בואי בשדה התעופה בניו יורק מקדימה את נחיתתו של זיגי סטארדאסט על כדור הארץ. כך לפחות על פי הסרט, וזהו בעצם הרעיון שהוא מבקש לקדם. הבמאי ריינג' מניע אותו באמצעות סיפור מסע לרוחב ארצות הברית. השותף של המוזיקאי הבריטי הצעיר במסע הזה, והמדריך שלו לאורך נופי אמריקה ולעומק הנשמה השמרנית שלה, הוא היחצן רון אוברמן, האדם היחיד בהנהלת מרקורי שבאמת מאמין בפוטנציאל האמנותי והמסחרי של היוצר פורץ הדרך שהגיע מעבר לים. כנגד כל הסיכויים, השניים יוצאים לדרך במטרה משותפת לעורר את תשומת הלב של הקהל המקומי, ולא פחות חשוב מכך - העיתונאים.
אוברמן (בגילומו של הקומיקאי מארק מארון) מנסה כמיטב יכולתו לארגן ריאיונות ומפגשים אינטימיים עם משפיענים. לאכזבתו, הטאלנט שאימץ מתגלה כאמן מפונק שמאמין בפוטנציאל שלו, אבל פחות בעבודה הנדרשת לצורך המימוש שלו. בואי מתעלם מההכוונה היחצנית של בן לוויתו ומתנהל בניגוד לכל הציפיות של המארח שלו: מאחר לפגישות או מבריז מלכתחילה, משחק משחקים, מעורר שערוריות, משתעשע ומשטתה. אבל יותר מכל ברור כי ג'ונס מסתתר מאחורי שם הבמה שלו והייצוג שלו, וככוכב רוק הוא מבטא מציאות קודרת ואפלה ומדבר על דכאון ואובדנות. "סטארדאסט" מתיימר להציג את התפר בין שתי האישויות של בואי, ומתאר את הלידה של דמות שלישית מפוברקת - זיגי סטארדאסט, כפי שהופיעה שנה לאחר מכן באלבום The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars.
המחקר של הסרט אל תוך הנפש המשוסעת מלאת החרדות של בואי, מעבר לחומות שבנה כדמות פומבית על הבמה ובריאיונות עם התקשורת, היא התשתית הדרמטית של העלילה. זוהי בחירה מוצלחת בהתחשב בנסיבות לחתור אל הניואנסים שמתחת לשכבות האיפור. בניסיון להבין את בואי טוב יותר, צצים שוב ושוב פלאשבקים מעברו כשהוא נזכר באחיו למחצה ורח בארמס,, מקור השראתו השוהה במוסד לבריאות הנפש (ב-1985 שם יד בנפשו). זו הדרך של ריינג' והתסריטאי כריסטופר בל להרחיב את היריעה ולגולל את סיפור חייו של היוצר גם בגבולות גזרת הזמן בה מתחולל "סטארדאסט". זוהי פרשנות מעניינת של בואי האדם, המתמודד עם האפשרות לפיצול אישיות, החושש מאובדן שפיות, המוצא לעצמו לבסוף נחמה באלטר-אגו אנדרוגנוס שברא לעצמו. האם הפורטרט הזה מתעצב בכוונה או כאילוץ בגלל היעדר המוזיקה שלו בסרט?
זה קצת מוזר לחזות בפלין, שלא מפגין מיומנויות דרמטיות מרשימות במיוחד, מגלם את בואי האדם והדמות. זה עוד יותר מוזר לצפות הסרט בן שעה וחצי על מוזיקאי יוצא דופן בלי לשמוע את המוזיקה שלו. ההפקה ניסתה לאלתר עם ביצועים של פלין לגרסאות כיסוי של בואי לשיריו של ז'אק ברל My Death ו-Port of Amsterdam, אבל להיטיו הגדולים נעדרים ומותירים את הסרט חסכוני, דל ואפרורי. כל התכונות שלא ניתן לייחס לבואי. כל זה הופך את "סטארדאסט" לביוגרפיה קולנועית צנועה מדי, נטולת צבע וססגוניות. מה שמותיר בכל זאת גוונים קצת פחות נוצצים מחייו שככל הכנראה מעולם לא הבחנו בהם, ולו רק לשם כך שווה לצפות בסרט ולייחל להפקה גדולה ומרהיבה לה הוא ראוי.
