בשבועות האחרונים ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה בכל כוחו להחדיר לתודעה את הביטוי "הונאת המאה", כחלק ממאמציו הקדחתניים לסכל את ממשלת בנט-לפיד שעשויה לקום כבר בימים הקרובים. לא בטוח שהוא מודע לכך שכמה חודשים לפניו, שלום גד כבר היה שם. "החלפתי בית כנסת, החלפתי תפילה / החלפתי את האלים ואת ראש הממשלה / צעקתי לשומר, צעקתי לנהג / צעקתי לשמיים ולכל מי שלא נהרג / עכשיו זה זמן לשלם", הוא שר בשיר "ההונאה של המאה" מתוך אלבומו "חלב" שיצא בפברואר. אם שואלים את המוזיקאי, הוא מכחיש כל קשר בין המקרים. "זה לא הוגן לאף אחד להגיד שטבעתי את המושג, כי המילה הונאה הייתה מאוד חזקה בשנה האחרונה", הוא אומר. "לא צריך חושים חדים כדי לשים לב לזה. זה קשור לתחביב שלי להפוך את חיי היומיום לשירים. אני לא מחובר לתקופתי יותר מרוב האנשים, לרוב אני מחובר אפילו פחות, אבל כשאני כותב, אני בודק".
ככה זה אצל גד, אחד המוזיקאים המעניינים והפוריים שפועלים במחוזותינו, מפה לשם כבר כמה עשורים. מבחינה מסוימת, מדובר ביוצר בעל נטייה תיאטרלית חזקה, עולם דימויים קרקסי ושירה חזנית מרחפת, שנדמה שלקוחה מעולם עתיק או יקום מקביל. ומצד שני, אין מי שלוכד טוב ממנו את השפה ואת הלכי הרוח הישראליים של הכאן והעכשיו. לא בכדי הוא מתגורר כיום סמוך לשוק הכרמל, ובמרחק כמה צעדים ממפתן הדלת כבר אפשר לשמוע שוב את הקריאות של "ינעל העולם" ולספוג את ריח הדגים. בסלון ביתו, לעומת זאת, עם ציוד ההקלטה, הדיוקן העצמי של הוקני והכישור בסלון ("זה של אשתי, היא עושה דברים מצמר"), ההמולה נעשית עמומה ומדודה, כפסקול עדין.
עכשיו גד וחברו הטוב עוזי וייל, המיודדים עוד מימי להקת פונץ' (גד היה נגן הבס, וייל הסתובב עם בבליקי והחבר'ה), לוכדים את ישראל 2021 בלוכד חלומות חדשני ומפתיע בשם "החנות שיש בה הכל", סדרה חדשה שתעלה מחר (ב') בכאן. מדובר, תאמינו או לא, במחזמר. כל ניסיון לתאר את העלילה צפוי להסתיים במפח נפש, אבל אפשר להבטיח שמדובר באירוע מופרע ורב-גוני. וייל ("החמישייה הקאמרית", "המשרד" הישראלי, ועוד שורה ארוכה של תוכניות, ספרים וטורים) כתב את התסריט וגד חיבר את השירים והפיק מוזיקלית, בתהליך עבודה צמוד וממושך. בשביל השניים, מדובר בפנטזיה ארוכת שנים. "תמיד היה לנו דיבור שיום אחד נעשה מחזמר ביחד, אבל זה היה חצי בדיחה. לא חשבנו שהעולם השתגע עד כדי כך שמישהו ייתן לנו לעשות את זה. זה היה סוג של חלום כזה", גד אומר. "עד שמתישהו לפני שנתיים עוזי אמר לי, 'בוא נעשה פיילוט, מה אכפת לך' – ועשינו. אחרי כמה ניסיונות, 'כאן' הסכימו לקחת את זה".
אתה מרגיש שזה בזכות התאגיד?
"חד משמעית. תראה מה קורה בערוץ הזה בשנה-שנתיים אחרונות, זה לא ייאמן. פתאום נהייתה טלוויזיה שאתה באמת רוצה לצפות בה, בלי להעליב ערוצים אחרים", הוא אומר, ופורש מעט ממשנתו התרבותית: "אני לא אומר שתרבות צריכה לחנך, אבל אני חושב שהיא צריכה לתת אופציות טובות לדברים שהם מעבר לסיפוק יצרים מיידי ברמה התרבותית. תרבות יכולה להיות נורא מבדרת בלי להשאיר אותך עם בחילה בסוף. תמיד מנסים להפריד בין בידור לתרבות, כי זה קל נורא, וככה נוצר מצב שתרבות זה 'החטא ועונשו' כשבעצם שני הדברים האלה במקור בכלל לא היו נפרדים, הם אותו הדבר - סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להרגיש חיים".
גד טוען שהוא עצמו צופה בטראש, אמריקני בעיקר ("ג'אנק של קולים", הוא אומר, ומסרב לפרט), אבל לסוגים מסוימים של תוכן הוא לא מסוגל להתקרב. אני אומר ש"הרבה מהריאליטי בארץ עסוק ביצירת ריבים, כי זה מביא את הרייטינג" וגד משיב: "זה השטן, והשטן הגדול ביותר זה לקרוא לזה ריאליטי". יש לו גם תיאוריה מהיכן זה מגיע. "אני מאמין שזה קשור לאמונה. אם אנשים מאמינים שאדם לאדם זאב, הם יעשו תוכניות שמשקפות את זה, ואם הם מאמינים להפך, הם יעשו תוכניות שמראות להפך – וזה מייצר מציאות. אנחנו אמורים לייצר מציאות טובה, לא להסתכל על מה שרע ולהגיד שזו המציאות".
"החנות שיש בה הכל", אם כן, שונה למדי מתוכניות ריאליטי עמוסת מזימות ומשימות. ביים אותה איתן צור, ומשתתפת בה שורה ארוכה מאוד של שחקנים ושחקניות, בהם חי מאור, אפרת בן-צור, גרייניק-את-אלתרמן וליאור אשכנזי. במקום השכשוכית המפורסמת מבית "האח הגדול", תמצאו בה חנות מסתורית וחסרת גבולות (במובן הכי פיזי של המילה) שמוכרת הכל, אפילו את הירח ואת מגדל האייפל המקורי, ובמקום ריבים רצופי קללות במטבחון תוכלו להאזין לשלל מונולוגים ודיאלוגים מוזיקליים, בליווי נגינה, בין אם אלה שירי אהבה, שנאה או שירות לקוחות. "עוזי עשה פה דבר מדהים. הוא הלך אחרי החלום הכי פרוע שלו כיוצר, במובן שהוא לא תהה לרגע האם מישהו יסכים לעשות זה. עוזי עובד בלהיות אמיץ כבר הרבה מאוד שנים".
ברגע הראשון אתם עשויים לחשוב שמדובר ב"תוכנית לכל המשפחה", אך בפרק השני (בלי ספוילרים) מתברר כי הסדרה נוטה לא פחות מכך לצדדים האפלים של המציאות והנשמה. "זה הרי המקום שבו עוזי מסוכן, הוא נותן לך סוכרייה ופתאום אתה מגלה שיש בתוכה פרוסת שום או משהו כזה", גד אומר בהתלהבות. "העניין הוא לא לעשות אף פעם משהו שאחרי עשר דקות אתה יכול להבין מה הוא וללכת לישון".
הייתה מחשבה למי התוכנית בעצם מיועדת?
"לא. חשבנו מה התוכנית אמורה לעשות ולמה, אבל למי? לכל מי שרואה טלוויזיה. לא אמרנו לעצמנו 'אה, זה לרווקות טבעוניות תל אביביות שלומדות קולנוע'. אז בוא נחיה ונראה".
אשר, אחת הדמויות הראשיות בסדרה, בחר בחיים הקפיטליסטיים על פני תרגול יוגה בקומונה. זו דילמה שמעסיקה אותך?
"אשר מסמל את הניסיון ליצור איזון בין החלומות שיש לך כשאתה צעיר לבין עולם שבו אתה צריך לגמור את החודש. זו גם המציאות הישראלית, האידיאליזם לעומת החשבונאות. בעיניי זה גם גורם מפתח במצב העולם באופן כללי. מצד אחד אנחנו חיים בפנטזיה - הבטיחו לנו מדינה שיש בה דברים מדהימים, אמנות ורוחניות, אבל עכשיו אתה גדול, אז לך תמצא עבודה".
אבל אתה זכית להגשים חלום ולעסוק במוזיקה.
"אני אצטט לך את עצמי: בכל פעם שאני קם מהמיטה זו התפשרות אמנותית מבחינתי".
יותר פופ, פחות פיקסיז
שלום גד מכהן במשך שנים כמעין כהן חצי-סודי ולגמרי נערץ של עולם האינדי הישראלי. הוא כבר בן 56, אבל נראה צעיר בעשור לפחות. רעמת שער מאפירה מעטרת את ראשו ואת פניו, מה שמשווה לו מראה בוהמייני א-לה-ז'ורז'-מוסטאקי (אף שמבחינה מוזיקלית הוא חש קרוב יותר לשאנסיונר אחר, ז'אק ברל). הוא נולד בצרפת וגדל בתלמי אליהו, מושב בצפון-מערב הנגב, שכולם חיו בו זה לצד זה – עולים ממקומות שונים, "דתיים מאוד מאוד וחילוניים מאוד מאוד", ובקיצור, מיקרוקוסמוס. לתודעה הישראלית הוא פרץ עם להקת פונץ' ועם שירו "בסוף המדבר יש שם" ומאז היה מעורב בשלל פרויקטים מוזיקליים, ובעיקר הוציא שפע של אלבומים. אבל הוא לא הייצוא היחיד של תלמי אליהו. בתחילת שנות ה-90 אחיו הצעיר אביב גדג' הקים יחד עם גבריאל בלחסן, חבר מהמושב שנפטר בטרם עת בשנת 2013, את להקת אלג'יר שזכתה למעמד מיתולוגי באופן כמעט מיידי.
בשנים האחרונות יש מיתיזציה מסוימת סביב תלמי אליהו, וזה התעצם עוד יותר אחרי המוות של גבריאל. כמה אתה מרגיש שאתה חלק מזה?
"לי הייתה נטייה טבעית, לפחות בתחילת הקריירה, לא להביא איתי את המקום שבאתי ממנו. כשאלג'יר הגיעו הם הפכו את המקום שהם באו ממנו לחלק חשוב מהיצירה שלהם, ונוצרה מיתיזציה של תלמי אליהו והמדבר. מרגע שזה נהיה, אני לא יכול להתעלם מזה. גם אני גדלתי שם וזה חלק מהנוף שלי. יש גם משהו נחמד מאוד ביכולת לכתוב על מקום ואווירה שאתה יודע שחלק גדול מהקהל כבר מכיר. זה כמו שאחרי שעושים סרט על ניו יורק, יותר קל לכתוב שירים על ניו יורק".
בהקשר הזה, מומלץ להקשיב לשיר "תלמי אליהו" משנת 2012, שגד שר עם אחיו. זוהי יצירה מפעימה, נוגעת ללב ורבת רבדים, שבה גד מבקש "לאזן את השם שתלמי אליהו קיבלה בתור סוג של הל'ס קיטשן" (כלומר, המטבח של הגיהינום).
(הקליפ של "אני מוכר")
מבחינות מסוימות, גד הוא גם אחד מחלוצי האינטרנט בסצנת המוזיקה הישראלית. מזה שנים, הוא מעלה את כל יצירותיו בחינם לרשת. "אתן הגדרה יותר צנועה", הוא מסתייג, "אני מהראשונים שוויתרו על חברת תקליטים. אמרתי שאני מעדיף להתקדם מאשר לחכות שייתנו לי להיכנס. אחר כך, כשהגיע האינטרנט, זה נהיה שילוב טבעי". היום הוא ממשיך להנפיק אלבומים בשפע, ובמקביל מעביר סדנאות כתיבה ומפיק אמנים, ותיקים וצעירים כאחד. אה, ובדיוק כמו כולנו, גם הוא מצוי במסע בלתי פוסק לבירור מקומו בעולם. "הסיכוי שלי להיות מושמע בגלגלצ היום הוא כמו הסיכוי של פול סיימון להיות מושמע ב-MTV באמצע היום, בין ריהאנה לביונסה", הוא אומר בנונשלנטיות ומגלה מודעות עצמית מרשימה, "זה לא מתאים לאופנה, זה לא הגיל וזה לא המוצר - וזה בסדר גמור. בזכות האינטרנט יש נישות אחרות. אתה יכול לפתוח רשת מזון ענקית או מסעדה קטנה בפינה, ככה שזה לא הכל או כלום. יש מנעד מספיק רחב".
ובכל זאת, חשוב לו להישאר מעודכן: "יותר מעניין אותי לשמוע מה קורה היום בפופ בעולם מאשר את האלבום האחרון של הפיקסיז. הפופ היום אחראי להרבה מהחידושים שקורים היום במוזיקה. אתה פשוט צריך לפעמים לעבור 80 אחוזים של טוסיקים כדי להגיע לזה". אם תהיתם, בימים אלו מקשיבים בבית משפחת גד לעדן דרסו, לאקו ולבילי אייליש ("גרה כאן נערה שמאוד אוהבת אותה"), לא פחות מאשר לביטלס (שעודנה הלהקה האהובה על גד).
אחד השירים באלבום "חלב" נקרא "אני מוכר". הוא מתאר מעין מכירת חיסול של מישהו שנפטר מכל מה שיש לו, ובפזמון אתה שר שיום אחד "נזכור שפעם היינו אחים". זה מהדהד המון דברים מהשנה האחרונה, מהמצב הכלכלי ועד המלחמה.
"זה התחיל בתקופה של ראשית הקורונה, שכולנו היינו בטוחים שנפשוט את הרגל ונצטרך לנפץ שמשות של am:pm כדי לאכול. כל אחד חשב מה הוא יכול למכור כדי שיהיה לו אוכל לחודש הבא, זה היה המצב הנפשי. בהמשך, השיר מוביל אותך בהגדרה לקילוף של כמעט כל דבר שמגדיר אותך – אתה מוכר את החפצים שלך ואז את העקרונות שלך עד שלא נשאר לך כלום. זה כמו לזרוק שקי חול עד שרק החלק החשוב בך נשאר, החלק שהוא אך ורק אתה. זה מהלך שאנחנו עוברים בתקופות קשות בחיים. אנחנו מתקלפים מכל מה שמכביד עלינו, ואם אפשר לקבל על זה קצת כסף, למה לא", גד אומר בחיוך, ומיד חוזר לעיקר: "לפעמים אנחנו נקלעים לאיזשהו פלונטר בגלל שהגדרת הזהות שלנו כוללת יותר מדי דברים שאנחנו כבר לא יכולים להיות. אתה לא מצליח לפתור בעיות כי אתה אומר 'אני כזה וכזה', אבל אם תתקלף, תוכל".
ואיך אתה באופן אישי עברת את השנה הזו?
"תשמע, הרבה אנשים נפגעו. כמובן, הייתי מעדיף שזה לא יקרה. אבל אני באופן אישי מהמעטים שיצאו מזה בזול. שכבתי על הגב וכתבתי מחזמר. כמה רע זה יכול להיות?".
