פסטיבל קאן 2020 היה אמור להיות שטח כבוש של סטיב מקווין. שלושה סרטים של הבמאי הבריטי זוכה האוסקר (על "12 שנים של עבדות" מ-2013) התקבלו לתוכנית הרשמית של מפגש הפסגה של תעשיית הקולנוע הבינלאומי. שלושה סרטים, לא פחות, שהיו אמורים ליהנות מתשומת הלב של קולנוענים, מפיצים ועיתונאים מכל העולם. אלא שלרוע המזל, מגפת הקורונה הגיעה גם לריביירה הצרפתית והביאה לביטולו של הפסטיבל, ומקווין נאלץ לחפש לעצמו במה חדשה. זו ניתנה לו במסגרת פסטיבל הקולנוע של ניו יורק (NYIFF) שהתקיים למרות הקורונה, במסגרת משולבת של הקרנות דרייב-אין ושידור אונליין, והעמיד במרכז את שלושת הסרטים: Lovers Rock שנבחר לפתוח את הפסטיבל, Mangrove ו-Red, Hot and Blue.
שלושת הסרטים מבית היוצר של מקווין נכללים במסגרת אנתולוגיה שכוללת חמישה פרקים בסך הכול תחת הכותרת Small Axe ("גרזן קטן"), שהופקה על ידי ה-BBC ותופץ על ידי חברת אמזון לציבור הרחב בארצות הברית ב-20 בנובמבר עם Mangrove ותיחתם ב-18 בדצמבר עם שידור Red, Hot and Blue. בין לבין יוכלו הצופים לחזות בשלושת הסרטים הנותרים בסדרה: Lovers Rock ,Education ו-Alex Whittle. המכנה המשותף לכל פרקי האנתולוגיה הוא חיי היומיום של הקהילה השחורה בבריטניה לאורך השנים. העלילות שונות לחלוטין, אך כולן מהדהדות את ההיסטוריה הבעייתית מאוד של הממלכה והיחס המפלה של הרשויות לאזרחים יוצאי אפריקה והאיים הקאריביים שנקלטו בתוכה. לא פחות מכך, הסרטים מזמנים דיון בנוגע למציאות הנוכחית כפי שהיא מתרחשת כיום בצד השני של האוקיינוס האטלנטי בארצות הברית השסועה. זוהי מן הסתם הסיבה העיקרית לקליטתו בפסטיבל ניו יורק בעת הזאת.
דווקא הדרמה Lovers Rock שפתחה את הפסטיבל מכוונת פנימה לתוך קהילת יוצאי האיים הקאריביים ופחות עוסקת בחיכוך בינה לבין רשויות החוק בבריטניה. אומנם הסרט כולו סובב סביב פעילות לא ממש חוקית על פי הוד מלכותה - מסיבות בית ליליות מאולתרות ומפוקפקות - אבל האנרגיות שעליהן נישאות הדמויות בסרט הן מוזיקליות, מסוממות ומסמאות, ובעיקר מחרמנות ומעוררות. אין פה באמת עלילה אלא בעיקר התרחשות אווירתית שטופת זימה ומריחואנה במהלך לילה אחד ברובע אפלולי בלונדון. הסרט מציף את תרבות השוליים שבה גדל מקווין כנער ממוצא להורים מטרינידד ומגרנדה, וכיום בגיל 51 הוא מתפלש בנוסטלגיה להנאתו וגם להנאתנו. נוסטלגיה תמימה, מעט ילדותית. היא גם מבטאת גישה חסכונית שמקווין סיגל להפקות הללו, אולי בלית ברירה. אחרי "12 שנים של עבדות" ו"אלמנות", הוא עובד עם תקציבים מוגבלים, ללא כוכבים, ומצלם בחללים סגורים תוך מתן דגש על אינטראקציה בין אישית.
ברקע המסיבה מתנגנים להיטי פופ ורגאיי מהאייטיז, והקצב עולה ביחס ישר למפלס האלכוהול. הקולנוע החושני של מקווין כמעט ומאפשר לנו לחוש אותם ספוגים באוויר הדחוס ולהצטרף למסע האינטימי של שני צעירים יפים שנפגשים לראשונה במסיבה, מדברים, מכירים, רוקדים ומתמזמזים. שום דבר אחר לא קורה מסביב, לפחות לא משהו שהם מבחינים בו כשהם שוקעים אחד בתוך עולמו של השני. אלא שזו לא מסיבה לשניים, ויש בה עוד רבים אחרים. צעירים, יפים ושחורים. עם מבטא קאריבי, או בלי מבטא בכלל. טובי לב או מרושעים. מקווין מלווה אותם במצבים שונים במהלך המסיבה ומחלץ עבורנו גוונים שונים, כאלה שרובנו לא תמיד מבחינים בהם בעינינו שהתרגלו לראות בשחור-לבן. וכך שזורים אחד בשני רגעים רומנטים עדינים עם כאלה גסים ואפילו מעט אלימים. מסתבר שגם בקרב חברי הקהילה השחורה יש המון שטחים אפורים, ומקווין מיטיב להמחיש זאת בסרטו.
בניגוד ל-Lovers Rock, הדרמה המשפטית Mangrove הרבה יותר מכוונת פוליטית. מקווין שאחראי על סרטים היסטוריים לא פשוטים כמו "רעב" (על שביתת רעב של עצירים בטחוניים אירים במתקן כליאה בריטי) ו"12 שנים של עבדות" (שמגולל סיפור אישי של חטיפת אזרח שחור חופשי ערב מלחמת האזרחים האמריקנית ושיעבודו) חוזר פה למקרה מפורסם מ-1969 שביטא את אפליית הממסד בבריטניה כלפי המהגרים, ומנגד המאבק הנחוש שלהם לקבלה כחלק מהחברה. מסעדת מנגרוב היא מעין מרכז קהילתו עבור חברי הקהילה הקאריבית בנוטינג היל שבלונדון, מה שמעורר חשדם ויצריהם הגזעניים של השוטרים המקומיים. וכך, יום אחר יום, אלו פוקדים את המסעדה הפופולרית שפתח פרנק קריצ'לואו, מחפשים ממצאים מפלילים לפעילות לא חוקית, ובשעת הצורך פשוט מדמיינים לעצמם אחת כזו.
אחרי ההתעמרות הבלתי פוסקת, קריצ'לואו והקליינטים הרבים יוצאים למאבק ברחובות, שנגרר לעימות חריף עם השוטרים בשטח. תשעה מהמפגינים נעצרים ומוגשים נגדם כתבי אישום חמורים על הפרת הסדר הציבורי, מה שמניח את היסודות לדרמה בבית המשפט. למרות העוינות של השופט והשקרים של השוטרים, בזכות תושייה ותחושת שליחות נחושה התשעה נמצאים חפטובים בפשע ומשוחררים לחופשי (המסעדה המשיכה לפעול עד לסגירתה ב-1992 ובין השאר פקדו אותה ג'ימי הנדריקס, בוב מארלי ונינה סימון). למרות שגבולות הגזרה מסומנים בצבע וגזע, יש גם כאן מתחים פנים מגזריים כשבאים לידי ביטוי בעיקר בהבדלים האידיאולוגים בין קריצ'לואו (בגילומו של שון פארקס) שבסך הכול רוצה לעשות לביתו כאזרח בעל זכויות, לבין פעילה חברתית (לטיטיה רייט המוכרת לנו מ"הפנתר שחור") שמתעקשת להפיח בחברי הקהילה המקומית את רוח תנועת "הכוח השחור" מארצות הברית ולהניע מהפכה בעקבות המקרה
יש ב-Mangrove כעס עצור על גזענות שיטתית אבל גם המון אופטימיות שמוקרן מצדם של אזרחים בריטים לבנים אדיבים ובסופו של דבר גם של מערכת המשפט ההוגנת. זאת למרות חוסר האמון של הנאשמים ובני משפחותיהם, אשר מביעים בוז כלפי הממסד, מרעישים ומתפרעים באולם הדיונים כאילו נפגשו לארוחת צהרים במנגרוב. מן הסתם, ההתרחשויות ב-Mangrove שמובאות מן העבר מתכתבות היטב עם המציאות הנוכחית ברחובות ניו יורק, וושינגטון ופורטלנד הטעונות בתחושות קיפוח ואלימות משטרתית קשה, לבין תשוקות עזות למהפכה. הסרט מראה שאפשר לעתים לשנות גם בצינורות המקובלים, לפחות במדינה כמו בריטניה ששוטריה נושאים אלות קטנות במקום נשק חם.
המתח בין המשטרה, כמו גם השיח בתוך בקהילה השחורה בנוגע לאסטרטגיה המועדפת לשינוי המציאות, באים לידי ביטוי גם בסרט השלישי Red, Hot and Blue בכיכובו של ג'ון בויגה, המוכר מתפקידו כפין בטרילוגיה האחרונה של "מלחמת הכוכבים". בדרמה המשטרתית הזו הוא מגלם דמות שמזכירה יותר את הופעתו הנהדרת ב"דטרויט" של קתרין ביגלו מ-2017. בדרמה הטעונה והמצוינת (והבלתי מוערכת מספיק) מתוצרת ארצות הברית, בויגה גילם אזרח אמריקני שנקלע לאירוע של אלימות משטרתית קשה נגועה בגזענות במהלך המהומות בדטרויט בשנות ה-60. כמאבטח פרטי במדים הוא מנסה לתווך ללא הצלחה בין אנשי החוק הנבזיים לחשודים השחורים, ואילו פה הוא מופיע כצעיר שחור שמתגייס למשטרה הבריטית כדי להניע שינוי מבפנים - וגם כאן זה לא הולך חלק.
בויגה מגלם את לירוי לוגן שבשנות ה-80 החליט לעזוב את עבודתו במדעים לטובת משרה במשטרת לונדון, זאת לאחר שאביו הוכה ונפצע קשות במפגש מיותר עם אנשי החוק. הוא מצטרף לתוכנית הצוערים ומסיים אותה בהצטיינות. הגילוי על ההסבה המקצועית של הבן, מתקבל בתגובה זועמת של האב. שוב מקווין הוגן מספיק כדי לדון באפשרויות השונות, והדי מוגבלות, העומדות לרשות האזרח השחור בתוך חברה שמרנית וגזענית, דמוקרטית רק למראה. בגרסה הבריטית שמגולל הבמאי, לירוי עושה מאמצים להתאקלם ואף להנהיג בין לובשי המדים, אך מגלה כי המערכת נגועה בדעות קדומות, והשינוי - גם אם יגיע מבפנים - ייקח זמן רב. ואכן, כיום לוגן כבר אזרח מן המניין לאחר שפרש מהשירות ב-2013, אך הוא עדיין פועל בציבור נגד אלימות וגזענות בתוך המשטרה המקומית. את העיבוד של סיפורו האישי אפשר להעביר הלאה גם לזרועות החוק האמריקניות, וככל הנראה גם לאלה שמישראל.
לאחר שלא זכו לבכורות המצופות שלהם בקאן, שלושת סרטי Small Axe השתלטו על התוכנית של פסטיבל ניו יורק, שהוא באופן מסורתי מסגרת קולנועית אליטיסטית למיטיבי לכת. בדרך כלל, המארגנים נוהגים ללקט יצירות אמנותיות מברלין, קאן, ונציה ואירועים אחרים שקדמו להם בסבב הפסטיבלים הבינלאומי. הפעם בגלל מגפת הקורונה והביטולים שבצדה, סרטים חדשים נפלו כפירות בשלים בקטיף של התפוח הגדול אשר הציג השנה יותר הקרנות בכורה מבעבר. סרטיו של מקווין היו הבולטים בתוכנית, ולצדם הקומדיה של סופיה קופולה (עם ביל מארי), וכן היצירות החדשות של במאים מוערכים כמו ג'יה ז'אנגקה הסיני, הונג סונג סו הקוריאני, פיליפ גארל הצרפתי וגם פדרו אלמודובר והדרמה הקצרה והאינטימית שלו בכיכובה של טילדה סווינטון. המשותף לכולם: למרות היותם בעלי שם, ההפקות האמנותיות שיש ביכולתם להרים כיום דלות בתקציב, אינטימיות ומבוססות דיאלוגים - עוד היבט של המשבר שעובר על הקולנוע העולמי.
