ב-2 במרץ, אחרי שתצביעו בקלפי בפעם השלישית בשנה האחרונה, יתכן שתבחרו להגיע להיכל מנורה מבטחים בתל אביב כדי לצפות בהופעה החד פעמית של ליונל ריצ'י בישראל. אבל הזמר האמריקני הוותיק שנחשב לאחד המוזיקאים המצליחים בכל הזמנים, מגיע לאירוע החגיגי כדי לשמוע אתכם שרים - כמו בכל מקום אחר שהוא מבקר בו בעולם.
"זה ערב קריוקי ענק, שבו התפקיד שלי הוא רק לפקח על התחלת השיר, ומשם אני יכול פשוט להסתכל על הקהל מהצד", אומר ריצ'י בן ה-70 בריאיון ל-ynet לקראת הגעתו לישראל, כשבאמתחתו להיטי ענק כמו Say You Say Me, All Night Long, Dancing On The Ceiling, וכמובן Hello האלמותי. מלבד הביצועים שלו על הבמה, ריצ'י מתגלה כפרפורמר בחסד שקשוב לקהל שלו ומתעניין בו, והם הופכים למשתתפים פעילים בהופעה: "הם לא נותנים לי לשיר, כי הם צריכים לשחרר וכל פעם שאני מתחיל לשיר הם משתלטים על החלל".
כדי לוודא שהקהל נהנה ושר מלוא הגרון, המוזיקאי המחונן מבטיח למעריצים הישראלים - כמו בכל מקום בעולם אליו הוא מגיע - שההופעה כולה תתבסס על להיטי העבר שלו, מימיו כמנהיג להקת הקומודורס בשנות ה-60 וה-70 וכאמן עצמאי החל משנות ה-80. בניגוד לרוב הכוכבים הוותיקים שנוהגים לשלב חומרים חדשים בהופעותיהם לצד השירים האהובים והמוכרים, ריצ'י מתמסר לנוסטלגיה ומתרפק עליה. "לפעמים אתה רוצה להשמיע חומרים חדשים, למרות שיש לך שעתיים-שלוש של מוזיקה מוכרת. אני מבין את זה. אבל אם תעשה את זה אז תימנע מלנגן חלק מהלהיטים שלך. נהגתי להתלוצץ על כך עם פול מקרטני. יש לך כל כך הרבה שירים, אז כמה שעות אתה מתכוון להיות על הבמה?" הוא מספר.
"ברור לי שהקהל רוצה לשמוע בדיוק את מה שהוא מכיר. ואם אתה בר מזל מספיק שיש לך את החומרים האלה, אז תנגן אותם. כשאני עולה על הבמה, אני רוצה שהמעריצים יגידו: 'או מיי גוד, הנה בא השיר הבא', 'אני מת על השיר הזה' - והם ישירו כל אחד מהם איתך. אני תמיד אומר לאנשים שהם צריכים להיות מוכנים לחוויה של להיות ביחד. אם אתה חושב שאתה בא לערב פרטי עם בת הזוג שלך, זה לא עומד לקרות. מי שלצידך, לפניך ומאחוריך יצטרף אליך. לכל אחד יש גם זיכרון מהשירים: אחד התחתן לצליליו, אחר נזכר בבית הספר. כך נוצרת קהילה".
טריפ נוסטלגי
אם במקרה כן תכננתם לבלות ערב אינטימי לצליליו הרומנטיים של Three Times a Lady או הדואט עם דיאנה רוס Endless Love, לא מן הנמנע שתמצאו את ליונל ריצ'י פונה אליכם מהבמה ואת הצלם שלו מכוון אליכם מצלמה, כך שכל הקהל יראה אתכם. הכל ברוח טובה כמובן, ריצ'י מתגלה בהופעה כקומיקאי. הוא משעשע, מלא בהומור עצמי ולעיתים גם חצוף - ההופעה שלו היא מופע סטנד-אפ לא פחות מאשר קריוקי. "הדבר הכי קשה בעולם זה לעמוד על הבמה במשך שעתיים ולהיות סקסי. זה לא עובד. אבל הומור זה הצד השני של להיות סקסי. צחוק הוא הצד המוצלח יותר של כיף", אומר ריצ'י ומספר כי הוא קיבל השראה מהקומיקאים סמי דיוויס ג'וניור, דין מרטין ופרנק סינטרה.
"בעזרת ההומור אתה יכול להפעיל את הקהל ולגרום לאנשים להתפקע מצחוק. אבל מה שהם לא מבינים זה שלי יש את הכיסא הטוב ביותר באולם. משם יוצא לי לראות מה הם עושים, והם צריכים להתבייש בעצמם. למשל אני רואה זוג שמתנשק כל ההופעה, ואני אומר להם: 'אתם צריכים לקחת חדר'. וכדי להפוך את זה ליותר מצחיק אני שולח את הצלם שלי לצלם אותם. כך זה הופך להיות הבדיחה של כולם. זה כיף לא לקחת את עצמך ברצינות, ולאפשר לעצמך להיות חלק מהקהל. אני לא יכול להתעלם ממה שאני רואה".
ההומור בהחלט עוזר לשמר את האנרגיות של הקהל וגם של ריצ'י שלפעמים קשה להאמין שהוא פעיל כל כך הרבה שנים. בזכות המרץ והעשייה הבלתי פוסקת שלו (לאחרונה לוהק כשופט בריאליטי המוזיקלי "אמריקן איידול" והשיק ליין בשמים הנקרא, כמה מפתיע - Hello) אבל גם בגלל המראה המטופח והשמור היטב. בתו הדוגמנית סופיה ריצ'י בת ה-21 אף סיפרה לאחרונה בריאיון ל"ניו יורק פוסט" שהיא רואה באביה דמות לחיקוי בכל הנוגע לטיפוח ושמירה על עור הפנים. "זה חמוד כשאתה בן 19, אתה נראה טוב כשאתה בן 35, ואתה מתבלט ביחס לאחרים כשאתה בן 50", אומר ריצ'י, "אבל אחר כך פתאום מתחילים להגיד לך: 'אתה נראה טוב לגילך'. זה סקסי, אם אתה זוכה למחמאות הללו מתישהו במהלך הקריירה שלך. מה שקורה עכשיו בקריירה שלי זה שאני חוזר להתחלה שוב, כי אני משתתף ב'אמריקן איידול'. עכשיו הילדים מכירים אותי כליונל, הם לא קוראים לי מיסטר ריצ'י".
על אף התחדשות הקריירה שלו, ריצ'י (המוכר יותר לדור הצעיר כאביה של סופיה ואביה המאמץ של ניקול) עדיין רואה בעצמו תוצר של העבר, וממשיך ליהנות ממנו עד היום. "הטריפ הנוסטלגי הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה בחיי", הוא מצהיר, "אנשים שואלים מתי אני מתכוון לפרוש? ואני תוהה ממה בדיוק אני אמור לפרוש? לא עבדתי יום אחד בחיי. רוב האנשים פורשים בגלל עייפות. במקרה שלי כל מה שנדרש ממני זה לזכור את מילות השירים ולהתייצב על הבמה. מבחינתי ללכת לחופשה ולעשות צ'ק אין במלון בלי להופיע, זה מוזר. מה אני אמור לעשות במצב כזה? לשכב על חוף הים ולצלם סלפי כל היום? מה החשיבות של זה? אני לא יודע איך חיי היו נראים בלי זה, זו מתת אל. אנשים מציעים לי ללכת לבלות במועדונים, אבל היי - אני בעצמי המועדון. כולם באים להופעה, ואני פוגש את כל מי שחשוב בעיר. זו הדרך המושלמת להכיר אנשים".
השיר הדביק ביותר
לריצ'י אינספור להיטים אהובים ומוכרים, בעוד הוא טוען שהוא מתייחס לכל שיריו כמו הילדים שלו, הרי ששיר פשוט אחד אך יחיד במינו בולט מעל כולם - Hello. המלודיה הרומנטית הזו הפכה לאחד מהמנוני האייטיז הגדולים ביותר והזכורים עד היום. בניסיון לפענח את סוד הקסם של הלהיט שגם העניק לסיבוב ההופעות הנוכחי את שמו, ריצ'י מצביע על המילה Hello והמשמעות שלה. "יש משהו מיוחד ברגע הזה שבו אתה מכיר מישהו בפעם הראשונה. ומכל המילים, בכל שפה, בין אם שלום או כל מילה אחרת, בסוף אומרים 'הלו'. אפשר להגיד 'היי' אבל זה יהיה משעמם", אומר ריצ'י ומזכיר כי השיר במתכונתו הנוכחית הגיע לעולם כמעט במקרה.
"אני לא יכול להגיד שזה משהו שחשבתי עליו. זה עלה כשאלתרתי עם המפיק השותף שלי ג'יימס קארמייקל, הוא נכנס לחדר, בדיוק ניגנתי את האקורדים ואמרתי לו 'Hello, is it me you are looking for'. והוא אמר לי: 'תשלים את השיר הזה!'. ואני חשבתי שהוא מתלוצץ. אמרתי לו שזה יהיה השיר הכי דביק שאי פעם כתבתי, ואין סיכוי שזה יעבוד. אבל הוא התעקש. וזה מה שעשיתי. אבל מה שאני אוהב בנוגע לזה שמדובר בברכת השלום הטובה ביותר מבחינה אוניברסלית. זה כל כך מיוחד, שמבחינה מלודית כל העולם יכול לשיר את זה".
למעמדו המיוחד של השיר תרם גם הקליפ שליווה אותו, בבימויו של בוב ג'יראלדי (האיש מאחורי הקליפ של Beat It של מייקל ג'קסון), שמציג את ריצ'י כמרצה בבית ספר לאמנויות, המזכיר במשהו את המורה מסדרת הדרמה "תהילה" שזכתה לפופולריות באותה תקופה. הוא מאוהב בסטודנטית עיוורת, ומתבונן בה מהצד, עד למפגש ביניהם, במהלכו היא חושפת בפניו דיוקן שלו מחימר. הקליפ זכה לתהודה עצומה, אבל התקבל בגיחוך והיה למושא של בדיחות רבות בגלל הדביקות שלו ובעיקר בשל הפסל שכלל לא דמה לריצ'י. "אותי זה ממש לא הצחיק בהתחלה, אבל בדיעבד הבנתי את הבדיחה שמאחורי כל העניין הזה", אומר ריצ'י, "השיר אמור להיות סיפור אהבה פשוט, אבל בוב אמר שבכוונתו להוסיף לו טוויסט, ולהפוך אותה לעיוורת. ואני אמרתי: 'למה לעזאזל שתרצה לעשות דבר כזה?'. והוא אמר לי לבטוח בו".
"הסיבה שבגללה לא אהבתי את הקליפ זה הפסל שלא דומה לי בכלל. הראש ארוך מדי, הפנים צרות מדי. דאגתי להתלונן בפני בוב על כך לאורך כל הצילומים, והוא התעלם ממני. ואז מגיע הרגע שבו היא מציגה את הפסל ואומרת: 'כך אני רואה אותך' ('This is how I see you'). ואז כבר באמת התעצבנתי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות את זה. זה עלול להיות הדבר הכי נורא שאי פעם קרה לי, וזה לא סקסי בכלל. ואז בוב מסתכל עלי ואומר: 'ליונל, היא עיוורת'. קיבלתי את זה, אבל ברגע שסיימנו לצלם את הסצנה הזאת, ניפצתי את הפסל. עכשיו כשאני חושב על זה אני קצת מצטער. אם היה בידי הראש הזה היום, הייתי יכול למכור אותו במיליוני דולרים. אבל אז, בזמן אמת, הייתי חייב להעלים אותו ולוודא שהוא לא יהיה ברשות אף אחד אחר".
ובכל זאת, אתה מכיר בכך שהקליפ תרם למעמד האיקוני של השיר?
"זה מצחיק איך אתה מסתכל על דברים אחרת, אז ועכשיו. אני יכול לצחוק על זה היום, כי בזמנו זו הייתה בדיחה על המראה שלי. אבל השיר נהיה כל כך איקוני, בין אם הוא הוגחך בתוכניות טלוויזיה, וגם לאחרונה אצל ג'יימי פאלון ניסו להדביק חימר על הפנים שלי. צחקנו על זה מלא. אבל השיר עדיין מוכר בכל העולם. יש בו 4-3 תווים, אבל אתה רק אומר 'הלו', וזה המפתח".
שיר איקוני נוסף של ריצ'י הוא We Are The World אותו כתב עם מייקל ג'קסון ב-1985 כדי לגייס תרומות עבור רעבים באפריקה. במסגרת היוזמה היפה הזאת התכנסו יחדיו כוכבי העל של התקופה כמו ברוס ספרינגסטין, ריי צ'ארלס, סטיבי וונדר, בוב דילן, דיאנה רוס, סינדי לאופר, ווילי נלסון, טינה טרנר ורבים וטובים אחרים תחת הטייטל "ארצות הברית עבור אפריקה" (USA for Africa). ריצ'י גם כיוון את הביצוע מאחורי הקלעים יחד עם המפיק קווינסי ג'ונס. כשנשאל אם אפשר לשחזר שיתוף פעולה דומה גם עם מוזיקאים פופולריים כיום, הוא מטיל בכך ספק גדול בגלל חוסר הפרגון והאנוכיות של הכוכבים הנוכחים. ויותר מזה - משום שקשה להבדיל ביניהם בעידן שבו חיקוי ומחזור גוברים על פיתוח ייחודיות. ריצ'י אף התנסה בכך בשחזור מ-2010 למען האיטי בהשתתפות ג'סטין ביבר, סנופ דוג, קניה ווסט, אדם לוין, פינק, ליל וויין ואחרים.
"באייטיז היה לנו קל מאוד לכנס את כל החבורה הזאת ביחד", הוא משחזר, "לכל אחד מהם היה רק שורה אחת או שתיים לשיר, והיה קל לשלב את כולם יחד כי הקול של כל אחד מהם היה מובהק ומזוהה. ידעת מתי ספרינגסטין שר, ידעת מתי זה בוב דילן, ידעת מתי זו סינדי לאופר או מייקל ג'קסון. כך שגם אם כל אחד שר רק שורה אחת, תמיד ידעת מי שר אותה כשהאזנת לשיר. מה שגילינו כשעשינו את We Are The World 2 ובניסיונות נוספים מאז, הוא שקשה למצוא קול מזוהה שעומד בפני עצמו בלי ליווי תמונה. פשוט כולם נשמעו אותו דבר, וזה נראה כאילו השיר נתקע".
אולי זה מייצג בעיה כללית יותר במוזיקה הפופולרית העכשווית?
"אני מנסה להסביר לכולם ב'אמריקן איידול' שאתה צריך לשאוף לצליל מיוחד. אחרת, אתה פשוט סתם זמר. ואתה לא רוצה להיות סתם זמר. מה הופך אותך לייחודי? זה לא רק השירה, זה האופי שבקול שלך. ווילי נלסון אינו זמר, אבל הוא ווילי נלסון. בניגוד לברברה סטרייסנד שהיא זמרת, אבל יש לה קול מזוהה מאוד. אם תבקש ממיק ג'אגר לשיר שיר של וויטני יוסטון, הוא לא יעשה את זה לעולם. אם הוא ישיר שיר של הרולינג סטונס הוא יישמע כמו מיק ג'אגר. זה המפתח לקריירה ארוכה. היום זה קצת יותר קשה, יש המון יוצרים, רובם ראפרים, קשה לשלב את המלודיות וקשה לדמיין מצב שבו אפשר יהיה לזהות אותם מיידית".
כשמדברים על מובהקות וזהות מובחנת, ריצ'י זוכה למעמד מיוחד דווקא בעולם הערבי והוא ביקר בעבר במדינות רבות באיזור. הוא הופיע במרוקו, לוב, איחוד האמירויות, מצרים ואפילו ירדן. הוא זכור כמי שתיווך בין התושבים בבגדד לצבא האמריקני במהלך המלחמה בעיראק בתחילת שנות ה-90: העיראקים רצו להראות פתיחות כלפי החיילים הפולשים וקיבלו את פניהם בניגון השיר All Night Long בבתיהם, האמריקנים בתגובה ניגנו את Dancing On The Ceiling מהנגמ"שים שלהם. ממש קונצרט של ליונל ריצ'י באמצע בגדד. "זה סיפור אמיתי ומפקד הכוחות האמריקנים אישר לי את זה. כך במהלך הכיבוש של בגדד ליונל ריצ'י פגש את ליונל ריצ'י".
ועכשיו אחרי שהסתובבת בכל המזרח התיכון, אתה מגיע סוף סוף לישראל.
"כן, במשך שנים חברים אמרו לי שאני צריך להגיע לישראל, שאני חייב לעשות זאת. ולמרות שהסתובבתי הרבה באיזור, אף פעם לא הצלחנו להגיע לשם. הפעם, החלטנו לעצור הכל. עכשיו זה הזמן הנכון. כל עוד אני בחיים. כולם אומרים לי שזו חוויה ששווה לחוות. זה נחמד שעכשיו, אחרי עשרים שנה, אני יכול להגיד לחברים שלי שכן, אני אהיה שם".
