מה עשינו אחרי ההופעה? תלוי באיזה יום מדובר ובאיזו שעה. אבל ראשית על ההופעה. הערב התחיל בזמרת שידעה לומר בשבע שפות משפט אחד: "ערב טוב גבירותיי ורבותיי – good evening ladies and gentlemen" וכך הלאה בחמש שפות נוספות. הסבריה על השירים בהמשך היו באנגלית רצוצה אם כי הקהל שברובו הורכב מתיירים סלח לה על השגיאות. למי שלא הכיר אותה כמונו, סיפרה שכך היא מדברת, בכוונה, כדי לעשות צחוק, מעין סטנד אפ מקורי. אחריה הופיעו שני זוגות רקדנים בפולקלור מקומי "מדֶבְּקָה ועד שֶׁרֶלֶ'ה חסידי". בגלל גודלה של הבמה הם הצליחו להתנועע רק על חצי מטר מרובע, כ-10 סנטימטר וקצת לכל זוג רגליים. בשוך מחיאות הכפיים על הצלחתם לא למעוד וליפול מהבמה הזמין הפסנתרן בעל המבטא הרוסי את כוכבי הערב: "קבלו את צמד העמרנים, Duo amranim".
- טורים נוספים של אברהם זיגמן:
מתוך אפלולית המועדון דילגו השניים בצעדים קלילים לתוך הבמה המוארת והקטנה והגיטרות בידיהם. מחיאות הכפיים הפכו לאט-לאט מבליל של רעש כאוטי למחיאות כפיים מסודרות, אחידות, קצובות ומתאימות לשיר הפתיחה. השיר היה קצבי בקצב תיפופי פרסות סוסים "טַן דִיגִי דָן", האצבעות על המיתרים והקאובוי הישראלי יצא לדרכו רכוב על הסוס " טַן דִיגִי דָן דִיגִי דָן דִיגִי דָן".
"הוֹ הוֹ (עצירה ונקישה על הגיטרה) שוּבַה אֵלַי, שוּבַה אֵלַי מִן הַמִדְבָּר. הוֹ הוֹ (מחיאת כף של כל הקהל כאיש אחד) שוּבַה אֵלַי, יַחַד נֵצֵאַה וְנִדְהַר". שיתוף הפעולה של הקהל עם הצמד היה בסימביוזה מושלמת ואני עומד מאחורי העמרנים, חצי מוצל חצי מואר מנגן ומלווה אותם בבס. השיר נמשך. עוד בית אחד והרוכב ישוב אל ביתו. הידיים האטו את הפריטה על הגיטרות. הסוס עבר מדהירה להליכה קלה והשיר הסתיים. מחיאות כפיים ממושכות. "תודה תודה" ניסה הצמד להודות, "Thank You", אך רעש המחיאות גבר על המיקרופון "לכם מגיעות מחיאות הכפיים" החמיא שלום לקהל, "תודה תודה", והציג את אחיו ברק ואת עצמו וסיפר באנגלית עם עי"ן וחי"ת על מוצאם התימני. הערב נמשך כאשר שיר נובע מתוך השיר שקדם לו ומתחבר לשיר הבא אחריו במלל המדבר בשבחה של הארץ, מעין תיור מוזיקלי ברחבי ישראל ונופיה.
ברפרטואר של "העמרנים" נכלל גם השיר "דרור יקרא". אמרת "דרור יקרא" אמרת עמרנים. ובצדק. הם שלו אותו מחבורת האש באחת המסיבות שנערכו אי אז בין שנות ה-50 ל-60. חבורת האש הייתה קבוצת לוחמי פלמ"ח סיירים, מסתערבים, שהמשיכו ברוח הרעות הפלמ"חניקית גם אחרי קום המדינה. הם נודעו במסעי המדבר ההר והבקעה שבמהלכם סופרו אגדות המקום וזכורים לטוב במיוחד ערבי השירה שלהם מסביב למדורה ביום העצמאות. משם הגיע "דרור יקרא" – פיוט לשבת שהושר בפי אחד מאנשי החבורה וקיבל עיבוד ולבוש חדש בביצוע "צמד העמרנים". הם אלו שגילו אותו לעולם הזמר העברי ובזכותם הפך לשיר המזרחי הראשון שהתקבל למיינסטרים הישראלי.
לאחר ש"העמרנים" שרו את "דרור יקרא" כהדרן שני ואחרון, נעמד קהל התיירים ולא נתן להם לרדת, עוד הם דרשו קצובות. השתחוויה ועוד השתחוויה של הצמד, ירידה מהבמה וחזרה לבמה וירידה מהבמה ושוב חזרה. קצת מתיש לעלות ולרדת בשעה זו של הלילה אחרי הפעלת הידיים על הגיטרות ותנועות הרגליים בלי הפסק. אולי הם לא יודו בכך, אך האהבה שהרעיף הקהל מהאולם לאלו שעל הבמה הוסיפה חיים והייתה שווה כל מאמץ. הקהל תבע עוד הדרן וביטא זאת במחיאות כפיים ממושכות. ב"משחק" הזה של מי יוותר ראשון, האומן או הקהל, התוצאה ידועה מראש. הקהל שיום המחרת דוחק בו וצריך לשוב לביתו עתיד להיות "מובס". ואכן, התיירים שסירבו להיפרד מהערב המרגש החלו בעל כורחם, וכמי שנכפה עליהם לצאת מהמועדון טיפין טיפין, בהליכה מהוססת, אחד אחרי השני, כשיש מי שמבטם זולג מידי כמה צעדים אל הבמה, לראות אולי שמא... אולי בכל זאת... אולי יתרצו... אך לא. אורות הבמה כבו, המסך ירד, הערב הסתיים.
מה עשינו אחרי ההופעה? יצאנו מהמועדון כדי לשמוע את השקט. קצת שקט אחרי הדציבלים הגבוהים. שקט של לילה ירושלמי. לא כל הלילות שווים בשקט שלהם. אין דומה השקט בקיבוץ שמופרע על ידי צרצרים, קרפדות, או טווס מיוחם מחצר החי, לשקט המתמסמס בהר ציון – שם שכן המועדון – בצלצולי פעמוני המנזר שבהר. האזנו לשקט כדי להירגע, אם כי בדם עדיין זחל האדרנלין והריגוש היה בשיאו.
"נלך לאכול? מעורב ירושלמי? מה זה חשוב מה, העיקר למלא את האנרגיות שהוצאנו בשעתיים האחרונות". החלטנו על מאפיית ה"כעאק" בשער שכם (כן שער שכם!). הלכנו העמרנים, בעל המועדון לייזי ריבלין (כן, אח של...) ואני בסמטאות העיר העתיקה. השתדלנו בשעה זו של הלילה לדבר בקול נמוך אך התברר שככל שהסמטה נעשתה צרה יותר דיבורינו הפך מעצמו רם יותר. ענין של אקוסטיקה. מזל שבדירות שמעלינו התושבים ישנו. לא פעם השתרך מאחורי המתיירים בסמטאות הלילה שובל של קללות בערבית – זה במקרה הטוב, האפשרות הפחות נעימה הייתה לספוג מים לא מזוהים שנשפכו מאחד החלונות החשוכים.
לפי עוצמת הריח היה ברור שהמאפייה קרובה. עוד פיתול אחד שמאלה ומתוך הסמטה נכנסים מבעד לדלת עץ סדוקה וצרה שצבעה הירוק מתקלף לחדר רחב יחסית, כשלעיניי הבאים מתגלה קטע מפתחו של התנור.
במרכז החדר הדחוס מאוויר חם והמרוצף באבנים עקלקלות המכבידות על היציבה, חפור בור מרובע, שחור מפיח של אפייה רבת שנים. בתוכו עמד האופה שהוא נכדו של האופה, שהוא נינו של הסבא רבא האופה שייסד את המאפיה עוד בימי התורכים, ובמרדה שבידיו, בתנועות אלגנטיות, הכניס והוציא מן התנור הלוהט באבני שמוֹט, את הבייגל המזרחי. בין לבין הוא קינח את אפו בקצה הסינר שבעברו היה בד לבן, אחר כך זרה באצבעותיו השחומות, זרעוני שומשום וקצח על הבצקים העגלגלים שלוחלחו במי עמילן דביק. לו ביקר כאן שר הבריאות היו צריכים לאשפז אותו מיידית בחדר הטראומה. קל אפוא להניח שהפרס על עודף היגיינה דילג על המקום הזה.
מיד עם כניסתנו למאפייה הבחנו בקבוצה שעומדת מימין לבור האופה ובאופן טבעי "לקחנו" את הצד השמאלי. השתדלנו להביט באקרובטיקה של האופה כדי לא לבוא במגע עיניים עם הקבוצה השכנה. ככל שהשהות במקום התארכה, כיוון שהיו מי שהקדימו אותנו בהזמנת הכעכים, נעשה פחות ופחות נעים. לא רק הזיעה העיקה, גם השפה הערבית לא הוסיפה להרגשה נינוחה. אך מה שגרם לנו להיצמד אחד לשני ולהיות מוכנים למה שלא יקרה, היו מבטים חדים של אנשי הקבוצה ממול שלאחר זמן קצר גם החלו להתלחש. היה ברור שאנחנו הנושא. "אנחנו לא מהשב"כ וגם לא מהבילוש של מחלקת המיעוטים" אמר מישהו בסרקזם בחצי קול, כאילו בינינו לבין עצמנו, אבל בעוצמה די מספיקה כדי לשַמֵעַ את הנוגעים בדבר. חייכנו כביכול אבל היה זה חיוך של נבוכים והתחלנו להצטער על שבכלל הגענו לכאן. "מה היינו צריכים את זה? מה רע ברומני השמן שמוכר בייגלעך למטה בבניין העיריה?" חיפשנו דרך לסגת והתחלנו ללכת אט-אט בצעדים קטנים מדודים אחורה לעבר הדלת המצ'וקמקת, כשפנינו נותרו קדימה אל האופה. כמו גרי קופר האקדוחן "בצהרי היום" ערים לכל מה שעלול להתרחש. ואז מישהו מהקבוצה ההיא החל להתקדם לעברינו. רק זה היה חסר לנו. הוא ניגש בצורה מאיימת לשלום עמרני, ניסינו לגונן עליו, אך ההוא מהקבוצה השנייה היה נחוש, פרץ את החומה הבלתי נראית שהקמנו, הגיע עד לפניו של שלום ולחש משהו באזנו. כשראינו ששלום מחייך חיוך רחב ומהנהן בראשו נרגענו.
השאלה הייתה לא אם הולכים לשיר בשעה מאוחרת זו, אלא איפה? להזמין אותם לקיבוץ? המון זמן עד שנגיע. לדירת הסטודנטים שלנו? נעיר את השכנים. ואז הבריק לי רעיון נהדר, נלך לחצר הרדיו בהלני המלכה, שם לא נפריע לאיש ונוכל לשיר כמה שנרצה. הקבוצה שפגשנו, שחיכו בתורם לבייגלעך היו לא אחרים מאשר אנשי שייטת 13 הידועים יותר כקומנדו הימי. העמרנים שזיהו במאפייה הופיעו בבסיסים כמה חודשים קודם לכן והחיילים חובבי הזמר עמדו על כך שהלילה הזה, יהיה המשך לערב המוצלח ההוא. מצוידים בכעכים הגדולים, בזעתר שהאופה דחף לנו במעין כדור מסמורטט שנעשה מנייר עיתון "אל קודס", וביצים "בלאדי" שהוקשו כשהוקרנו מהאש בפתחו של התנור החם, הלכנו להלני המלכה (כאן "קול ישראל" מירושלים).
לדרישתי כעובד המקום, נפתח שער הברזל הכבד גדול הממדים עם הפיתוחים וקישוטי המתכת, באי חשק בולט, כמעט בסירוב מצדו של השומר, סטודנט מנומנם. אך החצר הרחבה המרהיבה של הרדיו שהתגלתה פתאום לעיני הנכנסים, הצדיקה את ה"דין ודברים" שהיה לנו איתו בדבר כניסתם של אורחים לא קרואים באמצע הלילה. החצר המרוצפת אבן ישנה שבצדדיה שבילים התוחמים פיסות אדמה ובתוכם ורדים בצבעים שונים, הוארה בתאורת גדר צהובה, וכך נוסף לה חן שלא נראה באור יום. ובמרכז החצר, הבאר. ליתר דיוק בור מים, כזה שהיה מצוי פעם בכל חצר ירושלמית. על הבאר שמזמן סתמו את פיתחה, הנחנו את הכעאק עם השומשום והזעתר והביצים. התיישבנו בנינוחות מסביב לשולחן המאולתר, העמרנים במרכז מוקפים בשייטת והתחלנו בשיר הכי מתאים לאווירה ולמקום: "מַה יָּפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן / צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים / וְהַדְּמָמָה פֹּה תָּשִׁיר / יַעַן לָהּ לִבִּי בַּשִּׁירִים".
העמרנים שרו סולו את הבתים והשייטת הצטרפו לפזמון "יִלְלַת תַּנִּים נוּגָה / תֶּחֱצֶה דְּמִי הַלַּיִל" כאנשי לילה אפשר היה מבחינתם להמשיך ולשיר עד אחרי עלות השחר, הם לא מיהרו לשום מקום מה גם ששהייתם בירושלים הייתה למעשה צ'ופר שקיבלו על משהו שלא ניתן לגלות מהו. והיות וגם לא היה צורך להתחשב בשכנים ברדיוס של לפחות חצי קילומטר, שירתינו הייתה בקול גדול עד כדי כך שגם קריין המשמרת וכתבניות החדשות שיצאו מהאולפן והמערכת נדהמו פתאום לראות מופע בחצר הרדיו וכמובן שהצטרפו ספונטנית למסיבה, ומי שלא שר מילא את פיו בנגיסות עבות בבייגלעך הטריים עם שומשום, זעתר וביצה קשה, שהאופה הערבי הכניס בהם את נשמתו ואת אצבעות ידיו.
מאז הלילה הרומנטי ההוא עברו כל כך הרבה לילות מלאי סוד ופעולות עלומות שלעולם לא נשמע עליהם, ואני תוהה מי מהחברים ששרו איתנו אז שב בשלום לבסיסו "מי באש ומי במים", ומה קרה עם ה"עמרנים" האם עדיין רוכבים על הסוס ששב מהמדבר? והאם עוד פורחים ורדים בצבעים שונים אצל הלני המלכה בלילה?
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
