אם קרה לכם פעם שנתקלתם (בשגגה!) ביומן אישי של מישהו אחר ובטעות הוא נפתח ונחשפתם, שלא באשמתכם, לכמה משפטים, ולפני שהצלחתם להבין מה קורה כבר צללתם (בעל כורחכם!) פנימה, אז אתם מכירים את הריגוש הכרוך בזה. הריגוש שבכניסה למקום האינטימי של אדם ללא ידיעתו, למקום שנמצא מתחת לכל ההגנות, הפסאדות והמסננות. זה פחות מרגש כשמישהו מקריא לך את היומן שלו מיוזמתו, וזאת אחת הבעיות של "יומני היקר", סדרה קטנה וחמודה שעלתה אמש (ה') בכאן.
מתוך "יומני היקר"
(באדיבות כאן)
אנשים שעברו די מזמן את גיל ההתבגרות וכתבו בנערותם יומן שוכנעו להקריא קטעים נבחרים מתוכו על במה, מול קהל, בסגנון עדות הפואטרי סלאם. זה לא מקרה שהמקריאים הזדקקו לזריקת אומץ. יומנים של מתבגרים - יעיד כל מי שכתב אחד - נוטים להיות מביכים במיוחד. הילד שלא היו לו חברים, הילדה הנמוכה שהתייסרה בגלל הגובה שלה, הבחורה הדתייה שהתאהבה בשחקן כדורגל במונדיאל, המתבגר בארון שנסע עם משלחת לפולין והתעסק בעיקר במלתחה שלו. הכל נסלח, בין היתר כי אנחנו מכירים את הנקודה הזאת בזמן. או כמו שאמר הצ'ייסר איתי הרמן באחת הטסטמוניות - אנה פרנק עשתה את זה, אז למה לא אתם?
כדי לשדרג את חוויית הצפיה ממציצנות נטו למשהו משמעותי יותר, "יומני היקר" צריכה להעניק לצופים שלה ערך מוסף. לא תמיד הוא קיים. בפורמט המקורי עליו מבוססת התוכנית (The Mortified Guide בנטפליקס) ההקראה נערכת מול קהל גדול והמהות שלה היא קומית, סטנדאפיסטית. בארץ, בין היתר עקב אילוצי הקורונה, הצילומים נערכו במקום קטן ואופי החשיפות הוא רגשי באופיו, כך שהצופה מכין את עצמו נפשית לגילויים עמוקים.
הסיפור הראשון, שעוסק באובססיה של נערה לנעלי דוקטור מרטינז בזמן שכולם מסביבה מתאבלים על רצח רבין, עובר יותר כרצון להצחיק את הקהל מאשר כחשיפה אינטימית. ככזה, הוא עושה שירות פחות מוצלח לפורמט. יומן אחר, שנוגע קצת יותר לעומק, עוסק בדימוי גוף שגורם לסבל, אובססיה לאוכל, מצוקה חברתית, ואפילו עניין כמו אחות קטנה שיפה יותר ממך - חולשות אמיתיות שנחשפות וניכר שיש להן השפעה גם מפרספקטיבה של עשרות שנים. בהתאם, הן גם יוצרות אפקט מוצלח יותר. אם מקשיבים מבעד לסגנון הדרמטי והאגוצנטריות שמאפיינים כמתבקש את הגיל הזה, מתגבשת אבחנה כללית מרגיעה לגבי גיל ההתבגרות: זה מרגיש נורא אבל יהיה בסדר.
כאן ינסו למכור לכם את הווידויים האלה כמוצרי קצה של מיני-סלבס (הבן של מאיר בנאי ז"ל, הבת של אבשלום קור, הצ'ייסר, כאמור), אבל אל תאמינו להם. "יומני היקר" היא תוכנית מתוקה ולא מתיימרת, עם קונספט טוב וביצוע מעט פחות (הייתי מוותרת על ההקראה מול קהל אם היא משדרת דלות הפקה, למרות שאפשר להבין את הרעיון שבחשיפת החומרים הכי אישיים מול אנשים זרים). וכפי שהוכיחה בערבי "יומני היקר" שנערכו בעבר - בחלקם ניתן לצפות בעמוד הפייסבוק - היא עובדת גם עם אנשים שאתם לא מכירים ושאין להם טייטל שאמור להפוך אותם למעניינים יותר. היומנים האלה הם לא פחות ולא יותר מתזכורת למה שכבר ידענו: כולנו היינו שם, כולנו סבלנו, זה רק הולך ומשתפר.
