ג'ורג' וריטה הם זוג פלסטיני חשוך ילדים המתגורר ביפו. ג'ורג' הוא בעליה של חנות מכולת המשתדל להישאר מחוץ למציאות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שחודרת מדי פעם את מפתן קיטונו באמצעות דמותו של שב"ח נמלט ושוטר מקומי המחפש אותו. ריטה, הצעירה מבעלה באופן משמעותי, כמהה לילדים וסובלת מחוסר יציבות נפשית. עם זאת, בעלה אינו חדל מלאהוב אותה ולרצות להגשים את כל מאווייה.
כאשר נהג מונית מהשטחים עוצר בפתח ביתם, ומוציא מתא המטען שלושה ילדים שמסתתרים שם – נדמה כאילו התגשמה תפילתה. הילדים, כמסתבר, שני בנים ובת, שייכים לקרוב משפחה של ג'ורג' מחברון. אימם נפטרה ואביהם נשלח למאסר עולם בכלא. ג'ורג' וריטה הם היחידים שנותרו להם בעולם. בעוד ריטה מאמצת בחום את שלושת הילדים שמסתתרים בביתה, ג'ורג' החששן סבור שנוכחותם הלא-חוקית תסבך אותו עם הרשויות. מצד שני, לאן כבר יש להם ללכת.
זוהי הסיטואציה הפותחת את סרט הביכורים של רם לוי, "המתים של יפו". ראוי להתעכב לרגע על המשפט הזה. לוי, בן 79, בכיר יוצרי הטלוויזיה בארץ, חתן פרס ישראל ומי שחתום על דרמות כ"חרבת חיזעה" (1978), "אינדיאני בשמש" (1981) ו"לחם" (1986), כמו גם סרטי תעודה חשובים כ"מתרסים" (1969) ו"נבוכדנצר בקיסריה" (1980) – ביים רק עתה את סרטו העלילתי הראשון לקולנוע. התסריט, שכתבו המחזאי גלעד עברון ("יהוא") ועלא חליחל, לפי סיפור מאת עברון, עבר גרסאות רבות והתגלגל שנים בקרנות הקולנוע. מימושו עוכב גם בשל מותו הפתאומי של עברון ב-2016. הסרט מוקדש לו.
שמו של הסרט מגיע מסיפור אגדה המופיע בתחילתו. "במשך שנים, הרוח והמים כרסמו במצוק שעליו בית הקברות של יפו", אומר המספר המסתורי. "בסערה הגדולה בחודש פברואר ניתקו קברים ונפלו אל החוף. שלדים נסחפו, וגולגולות פקחו עיניים". על רקע סופה נראית אכן גולגולת מתדרדרת במורד המצוק, עד שהחול העף ברוח מכסה אותה כמעט לחלוטין. כבר כאן מנסחים לוי ועברון את נושאו המרכזי של הסרט: נוכחותו של עבר טראומטי בהווה. ההיסטוריה כזומבי.
לוי הוא אחרון יוצרי הסרטים הפוליטיים בישראל, בתקופה שבה זיהויו של סרט כפוליטי מתייגת אותו בהכרח כאנטי-ישראלי. ואומנם, לוי היה הראשון שהעניק דמות אנוש וקול לפלסטיני בסרט התיעודי "אני אחמד" (1965), שביים אבשלום כ"ץ (לוי הפיק את הסרט), ועקב אחר גילויי ההשפלה והגזענות שחווה צעיר מהכפר ערערה המגיע לתל-אביב בחיפוש אחר עבודה. אבל הפוליטיקה אצל לוי אינה בבחינת פמפלט ואינה מתלהמת. היא עולה דרך סיפורים אנושיים מרגשים שמזכירים לאותם רבים שכבר שכחו שמאחורי הפוליטיקה נמצאים, בראש ובראשונה, בני אדם.
יוסף אבו ורדה ורובא בלאל עספור מגלמים את ג'ורג' וריטה. שניהם יוצאים מן הכלל. אחד המהלכים אותם מתאר הסרט הוא הפיכתו מדמות פסיבית, כמעט משותקת מפחד, למי שמתייצב בזעם כבוש אל מול כוחות הדיכוי. זה קורה בעקבות טרגדיה שמאלצת אותו לקחת אחריות על חייו, הילדים וזהותו כפלסטיני. הוא מכריז שאינו מקבל את החוק האוסר על הילדים לשהות בשטחה של מדינת ישראל. "להתנגדות שלך או לרצון שלך אין שום משקל בעניין הזה של החוק", אומר לו השוטר, וג'ורג' משיב במשפט שמסכם את השינוי שחווה: "בדיוק בגלל זה אני לא מקבל אותו". החוק של הכיבוש, של הסדר המדינתי המדכא, נתקל במבט הנחוש והמסרב ששולח אליו ג'ורג' בקלוז-אפ המפעים החותם את הסרט. זוהי פוליטיקה של פנים אנושיות, לא סיסמאות דידקטיות של טורים בעיתון.
במקביל לסיפור הזה עוקב "המתים של יפו" אחר במאי בריטי (ג'וני פיליפס) המצלם בעיר סרט אוטוביוגרפי על הוריו ששירתו בצבא בזמן המנדט. בסרט מגלמת בתו את דמותה של סבתה, וג'ורג' נבחר לשחק בו בתפקיד רופא פלסטיני. שיאו של הסרט-בתוך-הסרט מתרחש במהלך הפגנה מבוימת, שהממד הפוליטי העכשווי חודר אליה בדרך לא צפויה, ומוביל לתוצאות טרגיות. צילומי הסרט-שבתוך-הסרט מאפשרים לזיכרון הפלסטיני הטראומטי של 48' לחדור אל ההווה, ולהעניק לסרטם של לוי ועברון ממד של ריאליזם פנטסטי. זרותו של הבמאי הבריטי בסביבה האנושית והפיזית של ערביי יפו נהפכת, אגב כך, לנוכחות רפלקסיבית המתייחסת להיותם של לוי ועברון עצמם זרים לסיפור שהם מספרים ולשפה שבה הוא מתרחש. מבחינה זו, יש בסיפור המשנה הזה ממד אתי המשליך על הסיפור המרכזי.
בתו של הבמאי הבריטי המגלמת, כאמור, את סבתה מייצגת את החיבור בין ההווה והעבר שמתאפשר בקולנוע; ואכן, סרטם של לוי ועברון מצביע על כוחו של הקולנוע להשיב את המתים אל החיים ואל נחלתם האבודה, ואת זיכרון העבר אל ההווה. במובן הזה, "המתים של יפו" סוגר מעגל עם "חרבת חיזעה", דרמת הטלוויזיה של לוי, על-פי סיפורו של ס. יזהר שהעזה, לראשונה, לעסוק בנכבה ולהנכיח אותה, וששידורה הסעיר בזמנו את הרוחות בישראל. מתבקש, אגב כך, להשוות בין "המתים של יפו" ו"עכו חלומות", סרטו של דניאל וקסמן שהוקרן כאן לפני כשנה, ועסק בבמאי תיאטרון פלסטיני המתמודד עם טראומה משפחתית וקולקטיבית – בריחתם של תושבי עכו מפני הצבא הישראלי – באמצעות הצגה ניסיונית שהוא מעלה.
לא תוכלו לשכוח את התמונה החותמת את סרטם של לוי ועברון, שאצלי לפחות הותירה מחנק בגרון. הסרט הזה הוא עוד עדות להיותו של לוי אחד הקולות האנושיים, הישירים וההגונים ביצירה הטלוויזיונית בישראל, ומעתה, כמה ראוי ומשונה לציין – גם בקולנוע.
