פיל קולינס הפך לזמר במקרה. זה אולי קצת מצחיק להגדיר כך את הקריירה של מי שחוגג בימים אלו 70 ומכר 150 מיליון עותקים מאלבומי הסולו שלו (ועוד 150 מיליון מאלו של ג'נסיס), אבל האיש, שנחשב לאחד המתופפים הגדולים בתולדות הרוק, לא ממש תכנן להיות זמר. הוא חלם להיות מוזיקאי, אך את דרכו התחיל דווקא כשחקן. כנער הוא שיחק במחזמר "אוליבר" ואמא שלו הצליחה לארגן לו הופעה בסרט "לילה של יום מפרך" של הביטלס. אמנם רק כניצב, אך לפחות כזה שמקבל כמה שניות יקרות של קלוז-אפ בים הצעירים והצעירות שרדפו אחרי ארבעת המופלאים באמצע הסיקסטיז. כמה שנים אחרי, הוא כבר שיתף פעולה ג'ורג' האריסון באלבום המשולש והמופתי שלו שיצא לאחר פירוק הלהקה. קולינס אמנם לא קיבל קרדיט על התיפוף שלו שם, אך המוזיקאי הצעיר התחיל להבין שהוא בדרך הנכונה. שנה לאחר מכן הוא ענה על מודעה שתשנה את חייו, והפך למתופף של ג'נסיס.
לקולינס היה טוב בג'נסיס. הלהקה, שהוביל פיטר גבריאל, צמחה בתחילת בשנות ה-70 והפכה די מהר לאחת הטובות והמוערכות בסצנת הרוק המתקדם הבריטי. קולינס שר פה ושם באלבומים של הלהקה, אבל לא תכנן לזוז מסט התופים שלו. באמצע העשור, לאחר שגבריאל עזב והלהקה חיפשה נואשות אחר מחליף, חברי ג'נסיס הציעו לקולינס לקחת על עצמו את הג'וב. הוא לא ממש רצה, אבל אחרי כמה מאות נבחנים שקיבלו הודעת דחייה, הרעיון החל לקרוץ לו. את העבודה הוא כבר הכיר – הוא הדריך רבים מהנבחנים כיצד לבצע את שירי הלהקה באודישנים, ועשה זאת טוב יותר מכל אחד מהם.
העידן הקולינסי של ג'נסיס נפתח בלי סערות מיוחדות. הם עדיין היו רביעייה, ולפחות בהתחלה דאגו לשמור אמונים לקו הפרוגרסיבי המוכר: שירים ארוכים עם מבנים מוזיקליים מורכבים. כשהסבנטיז התקרבו לסיומן זו כבר הייתה להקה אחרת לגמרי - הרביעייה הפכה לטריו וחבריה התחילו לחשוב גם על מצעדי הפזמונים ולא רק על המתבגרים חמורי הסבר וארוכי השיער שהאזינו להם בבית. המוזיקה המורכבת רוככה יותר ויותר, ובעיקר הותאמה לעידן הפופ של האייטיז. הפאנק מחד והפופ הקליל מאידך אילצו את מרבית הרכבי הפרוג להתאים את עצמם לרוחות הזמן, וג'נסיס פשוט עשתה זאת טוב יותר מאחרות. חלק מהקהל הוותיק שלה עיקם את הפרצוף וסתם את האוזניים למשמע החומרים החדשים. במקום עשרות האלפים שעזבו הגיעו עשרות מיליונים חדשים שהתאהבו בפופ-רוק המלוטש הזה.
מהפן המוזיקלי, קולינס של סוף שנות ה-70 היה מאושר. בשביל הפרנסה הוא ניגן בלהקה מצליחה ומכניסה, ולמען האמנות הוא תופף בהרכב הג'אז-רוק ברנד אקס. אבל בכל מה שנגע לחייו האישיים, האיש היה אז שבר כלי. הוא בדיוק נפרד מאשתו הראשונה אנדריאה ברטורלי, אם בנו סיימון, שבהמשך החליף אותו על הבמה בהופעות בעמדת המתופף. ג'נסיס הייתה אז בחופשה והגרוש הטרי והכועס (בהמשך חייו קולינס התחתן והתגרש פעמיים נוספות, בצורה מכוערת אפילו יותר), ניסה להבין מה השתבש. במטרה להציל את נישואיו הוא עבר בעקבות אשתו וילדיו לקנדה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הפרידה שטלטלה אותו שלחה אותו לכתוב שירים אישיים. הוא לא התכוון להשתמש בהם, אבל כשהוא חשב על זה עוד קצת הוא הציע כמה מהם לחבריו בג'נסיס. הם הקשיבו, אך טענו שהחומר פחות מתאים ללהקה. קולינס, שבדיוק השתתף בהקלטות האלבום החדש של פיטר גבריאל, הבין שהוא יכול גם לבד. מי שעזרו לו בכך היו חברי ג'נסיס שבדיוק עבדו על אלבומי סולו משלהם, ובעיקר המפיק המוזיקלי יו פאדג'הם שתיכף ימציא בעזרת קולינס את סאונד התופים שיגדיר את האייטיז.
אלבום הסולו הראשון של קולינס, Face Value, שבחודש הבא יציין 40 שנה ליציאתו, היה סיפור הצלחה מהרגע הראשון. In the Air Tonight, השיר שפתח אותו, נוגן בלי הפסקה בדרך למקום השני במצעד הבריטי. מאז, הוא הפך לא רק לשיר הכי טוב של קולינס כסולן, אלא גם לאחד הרגעים שהגדירו איך ישמעו שנות ה-80: בומבסטיות, דרמטיות וממוחשבות. אחד המתופפים הגדולים בהיסטוריה המיר את הסט האקוסטי שלו במכונת תופים ונעזר בתפקידי השירה שלו בווקודר שעיוות מעט את קולו. קצת מפתיע ששיר לא קצר (5:35 דקות) ועוד עם פתיחה איטית הפך ללהיט כה עצום, אבל גם כשמקשיבים לו היום אפשר להבין למה. השיר נפתח כמו קטע אמביינט עם ביטים שמדמים דפיקות לב, ועוברת כמעט דקה עד שקולינס בכלל פותח את הפה. הדרמה מתגברת לאיטה, אבל רק אחרי שלוש דקות ו-40 שניות, כשקולינס כבר בטוח שהפנמתם עד כמה כואב לו, הוא שולח מעבר תופים חד ואדיר. גם 40 שנה אחרי שהוקלט, זהו שיר ענק שאי אפשר באמת לסרב לו. לא סתם הוא הפך לאחד האייקונים הגדולים של העשור ההוא, עם לא מעט אזכורים תרבותיים בקולנוע (כמו הרגע שבו מייק טייסון מבצע את סולו התופים ב"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס"), בטלוויזיה (בפרק הפתיחה המסחרר של הסדרה "האמריקאים") וברשת, עם זוג האחים בני ה-20 מאינדיאנה שהאזינו לשיר בפעם הראשונה בחייהם והפכו לתופעה ויראלית חביבה.
ההצלחה העצומה – כסולן ועם ג'נסיס – הפכה את קולינס של האייטיז לשק חבטות. הוא נתפס כאיש שהרס את להקת הרוק המתקדם שהתחשבה מעתה יותר ויותר בשוק הסינגלים והפכה ללהיט מטורף בארצות הברית. קולינס התאים מצוין לרוק הבורגני שהתהווה באייטיז – שירים פשוטים יחסית שנכתבו על ידי מוזיקאי-על וזכו לסאונד מלוטש וקריסטלי למדי. ההפקה הסופר מוקפדת שאבזרה אותם נשמעה נהדר במכשירי הקומפקט דיסק שיצאו אז ושהיאפים הצעירים רצו לרכוש במחירים גבוהים לכבוד דירות היוקרה המעוצבות שלהם. הם לא שמעו רק את קולינס, אלא גם את דייר סטרייטס ואת סטינג שבדיוק יצא אז לקריית סולו. האחרון, אגב, שיתף פעולה לא מעט עם קולינס לאורך העשור ההוא, אבל קולינס היה המייצג הנאמן ביותר של שנות ה-80 וזה שהמיר את האמנות (וגם הפלצנות) של הסבנטיז בכסף הקליל של האייטיז. הדוגמה הקיצונית ביותר למעריץ של קולינס באותם ימים היא הדמות הפיקטיבית של פטריק בייטמן, בנקאי השקעות מצליח ביום (ורוצח סדרתי בלילה) ממנהטן שגילם כריסטיאן בייל ב"אמריקן פסיכו". בייטמן נהנה לשמוע את קולינס במערכת הסטריאו היקרה שניצבת במרכז הסלון האופנתי שלו, כשהוא מסביר לכל מי שרק מוכן לשמוע מדוע קולינס הוא המוזיקאי הגדול בהיסטוריה. הוא מזמין נערות ליווי לאורגיה אלימה במהלכה הוא מסביר להן כיצד קולינס הציל את ג'נסיס לאחר העזיבה של גבריאל ומדוע Sussudio הוא שיר כה גדול. קולינס, אגב, דווקא לקח בהומור את האזכור הלא מאוד פשוט שלו בסרט הפולחן האלים הזה.
קולינס היה בכל פינה בשנות ה-80. הוא לא רק ניפק ארבעה אלבומים סופר מצליחים, אלא המשיך לשבור שיאי מכירות עם ג'נסיס, הפיק וניגן באלבומים של אריק קלפטון, שיתף פעולה עם רוברט פלאנט וטירז פור פירז, והיה המוזיקאי היחיד שהופיע בשתי הבמות של לייב אייד באותו היום. כשהוא לא ניגן, שר או הופיע, הניצב לשעבר מהסרט של הביטלס כיכב עכשיו על גבי המסכים: הוא הופיע בסדרה "מיאמי וייס" ובסרט "באסטר", וגם דאג ששיריו ישולבו בפסי הקול שלהם. אפרופו משחק, בסוף העשור ההוא נולדה בתו לילי, כוכבת סדרת הנטפליקס המצליחה "אמילי בפריז", אבל גם הנישואים של קולינס עם אמה לא ממש האריכו ימים.
קולינס של שנות ה-90 כבר היה במקום אחר לגמרי. הוא עזב את ג'נסיס בתחילת העשור, ואלבומי הסולו הבאים שהוציא התקשו לשחזר את ההצלחה של קודמיהם. ב-2000 הוא זכה באוסקר על המוזיקה שהלחין לסרט "טרזן", אבל בתחילת המילניום היוצר המצליח (והמאוד מאוד עשיר) שבדיוק חגג 50, החל לאבד עניין במוזיקה – ועולם המוזיקה לא בדיוק הזיל דמעה. ב-2005 עקב בעיות שמיעה, קולינס יצא לסיבוב פרידה מהקהל שלו ואפילו הספיק לעבור באצטדיון בלומפילד. חמש שנים לאחר מכן הוא הוציא את אלבומו השמיני והאחרון עד כה, Going Back, שהורכב מקאברים לשירי סול משנות ה-60, אך לא בדיוק השאיר חותם.
את העשור הקודם קולינס העביר בעיקר בצרות בריאותיות וזוגיות. ב-2010, בעקבות מחלה שמנעה ממנו להמשיך לתופף ולהופיע (הוא נעזר היום במקל הליכה), הוא התמכר לאלכוהול ומשככי כאבים ואפילו חשב להתאבד. הוא הצליח להיגמל אבל לא שב לתופף. במקביל, אשתו השלישית, אוריאן סוואי, הפכה לגרושתו השלישית, והשניים מנהלים כעת את אחד ממשפטי הגירושים היקרים והמכוערים בהיסטוריה. בתביעת הגירושים שלה היא טענה, בין היתר, שקולינס חדל לתפקד כבן זוג ולא צחצח את שיניו או התקלח במשך למעלה משנה, עד שעזב את ביתם המשותף במיאמי, אותו היא תובעת ממנו כעת.
קולינס, שפותח היום את העשור השמיני לחייו, בהחלט רחוק משיאו, אבל נדמה שהוא יכול להתעודד מהאהבה המחודשת של הקהל אליו. בהנחה שהקורונה תיעלם בקרוב, הוא אמור לצאת באביב לסיבוב איחוד עם חברי ג'נסיס. את ההופעות העתידיות הוא אמנם יאלץ להעביר בישיבה מבלי להתקרב למערכת התופים (את התפקיד ימלא בנו ניקולס), אבל סביר להניח שהקהל שיצפה בהן יתרגש ביחד איתו.
במשך שנים קולינס נתפס כאחד האנשים הכי שנואים במוזיקה ובתור הדוגמה הראשונה שקופצת לראש כשחושבים על אלו שמכרו את האמנות שלהם בתמורה לכסף מהיר. דווקא הפרישה שלו מהקלטות ומהופעות (למרות קאמבק נוסף לפני כשנתיים), והחיבה הרטוראית לכל מה שקשור לאייטיז שינתה מאוד את היחס אליו, גם מצד הדור שלא הקשיב ללהיטיו בזמן אמת. כשמאזינים ממרחק הזמן ל-Face Value ולשלושת האלבומים שקולינס הוציא בעקבותיו לאורך שנות ה-80, אפשר לא רק ליהנות מהם בפומבי (בטח יותר מאשר בזמן אמת) ולהודות לו על מוזיקה מצוינת, אלא גם אולי לבקש ממנו סליחה מאוחרת.
