גם אם השם גרשון קינגסלי לא מצלצל לכם מוכר, אפשר לומר בוודאות כמעט מלאה שנתקלתם מתישהו ביצירה שלו. סיכוי סביר מאוד שאף זמזמתם אותה.
נסו והיווכחו. האזינו לקטע Hey, Hey של קינגסלי. נשמע לכם מוכר מאיפשהו? אתם לא טועים, זהו הקטע ששימש כנעימת הפתיחה של מצעד הפזמונים המיתולוגי של גלי צה"ל בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80.
"פופקורן" של גרשון קיגנסלי
צעירים מדי בשביל לזכור את המצעדים הישנים ההם? גם אם החמצתם את Hey, Hey – בשיר ה"פופקורן", היצירה המפורסמת ביותר של קינגסלי, בטוח נתקלתם. הנעימה האלקטרונית הזו זכתה לכל כך הרבה ביצועים מאז הולחנה ב-1969 שאין דור שהצליח לפספס אותה: אם זה דרך הביצוע של להקת Hot Butter שחרך את המצעדים בתחילת שנות ה-70, הפסקול של משחק המחשב האגדי "דיגר" משנות ה-80 ועד לצפרדע המשוגע המנג'ס מהמילניום הנוכחי. האתר Popcorn Song המוקדש כולו לנעימה המיתולוגית מונה לא פחות מ-858 גרסאות כיסוי שבוצעו לה – קשה לחשוב על קטע מוזיקלי עם כל כך הרבה מחוות.
עם זאת, למרות שהוא חתום על קטע מוזיקלי כל כך מצוטט וחרף חשיבותו העצומה להתפתחות המוזיקה האלקטרונית עליה עוד נעמוד בהמשך, גרשון קינגסלי שמת בשבוע שעבר בשיבה טובה כשהוא בן 97, מעולם לא הפך לכוכב ענק, או אפילו מפורסם במיוחד. המוזיקה שלו הכתה גלים והשפיעה על דורות של יוצרים, אך הוא עצמו נותר בצל.
מעין חרוד לניו יורק
קינגסלי נולד ב-1922 בגרמניה בשם גוסטב קסינסקי לאבא יהודי ואמא קתולית. אביו היה סוחר שטיחים ומוזיקאי חובב שאהב לנגן בפסנתר. קינגסלי נהג לספר שאביו ניחן ביכולות אלתור מוזיקליות יוצאות דופן אבל שלא הייתה לו ממש סבלנות ללמד אותו לנגן.
כילד קינגסלי ראה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון והצל הכבד שהטילו על גרמניה כולה ועל הציבור היהודי בפרט. הוא מספר שכשהיה בן 11 הוא צפה במצעד הלפידים שנערך לכבודו של הפיהרר אדולף היטלר ליד שער ברנדבורג בברלין – ואז כילד עוד לא הבין כמה מסוכן האדם שההמון מריע לו. כשמלאו לו 15 וראה כיצד מולדתו משנה את פניה לרעה – הוא הצטרף לתנועת נוער ציונית, ורגע לפני ליל הבדולח עלה לארץ ישראל והתיישב בקיבוץ עין חרוד.
"החופש שהעניקה לי פלשתינה האפיל על הגעגועים הביתה", הוא נזכר, "הקיבוץ הפך להיות המשפחה שלי. זו הייתה חוויה נפלאה – לעבוד בשדות ביום וללמוד חקלאות בערב. היינו בנים ובנות, התאהבנו, רקדנו, היינו חופשים, הנאציזם היה רחוק מאיתנו. עבר עוד זמן רב עד ששמעתי מה התרחש בגרמניה".
כשקינגסלי מדבר על חופש, הוא לא מתייחס רק למרחבים הפתוחים של שדות הקיבוץ, אלא גם לחופש אמנותי. הוא נהג לנגן הרבה על הפסנתר בקיבוץ, שם גם האזין לראשונה למוזיקה של המלחין היהודי פליקס מנדלסון - שנאסרה לנגינה בגרמניה בגלל מוצאו. קינגסלי התרשם עמוקות. בסופו של דבר הייתה זו המוזיקה שהביאה לסיום הרומן של קינגסלי עם הקיבוץ. קינגסלי היה נחוש ללמוד מוזיקה, אך בקיבוץ העדיפו שיעבוד בשדות. בהיעדר ברירה, קינגסלי עזב בגפו לירושלים שם למד בקונסרבטוריון.
כשהיה בן 24, הוא החליט לעזוב לארצות הברית במטרה ללמוד בג'וליארד, המוסד הנחשב ללימודי מוזיקה בניו יורק. למרבה הצער בקשת ההרשמה שלו נדחתה משום שלא החזיק בתעודת סיום תיכון. קינגסלי החליט לעבור ללוס אנג'לס, שם השלים במהרה את לימודיו התיכוניים, נרשם ללימודים בקונסרבטוריון ועבד במקביל כנגן אורגן בבתי כנסת.
הסיבוב הבא של קינגסלי בניו יורק כבר היה מוצלח בהרבה. בשנות ה-50, קינגסלי השתלב היטב בברודוויי ושימש כמנהל מוזיקלי ומנצח בשלל הפקות תיאטרון. ב-1959 הוא אף היה מועמד לפרס הטוני הנחשב על הניהול המוזיקלי של המחזמר La Plume de Ma Tante. במקביל היה מחובר מאוד לשורשיו ועסק ביצירת מוזיקה יהודית.
שני אנשים שפגש בשנות ה-60 שינו את חייו ובעיקר את הקריירה המוזיקלית של קינגסלי - לנצח. הראשון היה ז'אן ז'אק פרי, מוזיקאי צרפתי שהתנסה ביצירת לופים מוזיקליים - ומי שחשף את קינגסלי למוזיקה אלקטרונית. קינגסלי, אדם קליל וחביב שמעולם לא לקח את עצמו ברצינות יתרה רצה להשיק פרויקט המשלב בין מוזיקה והומור וראה בפרי כשותף ראוי.
יחד השניים הקימו את הצמד "פרי וקינגסלי" – ותוך שימוש במכשיר הנקרא אונדיוליין, מעין גרסה פרהיסטורית של הסינתיסייזר הם הקליטו ב-1966 את אלבומם הראשון The in Sound from Way Out!. מדובר באחד מהניסיונות הראשונים בהיסטוריה לייצר מוזיקה אלקטרונית קלילה, פופית ומיינסטרימית. חברת התקליטים ואנגארד שהוציאה את התקליט הציגה אותו כ"צליל האלקטרוני של מוזיקת פופ מהעתיד. דגימה מהעונג החדש והמוזר של עולם ששייך לעידן החלל".
The in Sound from Way Out! אמנם זכור כאבן דרך בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית, ולראיה הרכב ההיפ הופ הנחשב ביסטי בויז קרא בשמו לאחד מאלבומיו האינסטרומנטליים, אך קשה לומר שהוא עומד במבחן הזמן. הקטעים המוזיקליים שנחשבו אז לעתידניים ויוצאי דופן – נשמעים כיום נאיביים, מעין פסקול גנרי לסרטים מצוירים ישנים. לא במקרה "רחוב סומסום" השתמשה בהמשך בקטעים מהאלבום ההוא.
יהיה זה המפגש המשמעותי השני של קינגסלי בשנות ה-60 שישכלל את המוזיקה שלו ויביא אותה לשיאה האמנותי. רוברט מוג היה מכור למוזיקה ולמדע מגיל צעיר. כשהיה בן 19 בלבד הוא כבר הקים חברה לייצור כלי הנגינה האלקטרוני, תרמין. בכסף שהוא הרוויח מהעסק שלו הוא מימן לימודי דוקטורט בהנדסת חשמל באוניברסיטת קורנל היוקרתית.
חמוש בידע רב במוזיקה ובאלקטרוניקה, מוג פיתח יחד עם המלחין הרברט דויטש את המוג סינתיסייזר הראשון, כלי נגינה עצום מימדים שהורכב ממספר יחידות עצמאיות שבאמצעות חיבור חוטים תיפקדו יחד בהרמוניה ויצרו צליל שטרם נשמע כמוהו במוזיקה. עד היום מוג מיוזיק, החברה שהקים רוברט מוג, נחשבת לחברה מובילה בתחום הציוד למוזיקה אלקטרונית.
כשקינגסלי נחשף לראשונה לצליל של המוג סינתיסייזר הוא הסתחרר לגמרי. "מעולם לא שמעתי דבר כזה", הוא סיפר. קינגסלי קבע להיפגש עם רוברט מוג ושם ראה לנגד עיניו את מכשיר הקסמים - כמו "לוח בקרה בגודל של פיל". "שאלתי את מוג כמה יעלה לי לקנות מכשיר כזה, הוא אמר לי: 3,500 דולר. בהשוואה להיום זה כמו 30 אלף דולר. מבחינתי זה היה להוציא את כל הכסף שחסכתי, התייעצתי עם אשתי והיא דרבנה אותי ללכת על זה".
כדי להחזיר את ההשקעה הכספית הגדולה, קינגסלי החל להשתמש במוג החדש שלו כדי להלחין מוזיקה לפרסומות, אך יחד עם היצירה המסחרית – הוא פעל במקביל גם באפיק אמנותי ונעזר בציוד החדיש שרכש כדי לייצר מוזיקה אלקטרונית עמוקה ומרתקת יותר.
מוג ופופקורן
ב-1967 פרי וקינגסלי הוציאו את אלבומם השני Kaleidoscopic Vibrations: Spotlight on the Moog שנשען מוזיקלית על המוג. ממנו זכור במיוחד הקטע Baroque Hoedown שהחל מ-1972 הפך להיות הנעימה המלווה את המצעד החשמלי בפארק השעשועים דיסנילנד. בד בבד פרי גם הקים את הרכב ההופעות החיות The First Moog Quartet שהופיע ברחבי ארצות הברית ואפילו באולם ה-Carnegie Hall הנחשב וניגן מוזיקה אלקטרונית אינסטרומנטלית.
דווקא אחרי שפנה לדרך עצמאית ופירק את השותפות עם פרי, קינגסלי הוציא ב-1969 את אלבומו המפורסם ביותר: Music To Moog By. האלבום בן ה-26 דקות הוא תצוגת תכלית של נגינה במוג – ומצליח לשלב בתבונה בין השמח והרקיד לנוגע והמרגש. הוא מורכב מקאברים ליצירות קלאסיות, קאברים לשירי פופ (מומלצת במיוחד הגירסה היפהפייה ל-Scarborough Fair של סיימון וגרפונקל) וגם קטעים מקוריים של קינגסלי – בהם Hey Hey וכמובן שיר הפופקורן.
קינגסלי סיפר כי את ההשראה לשיר הפופקורן קיבל מצפייה במכונת פופקורן והוא הלחין אותו בחמש דקות. שיר הפופקורן הפך להיות חביב הקהל בהופעות של ה-The First Moog Quartet, אבל להצלחה הגדולה באמת הוא יזכה דווקא בזכות ביצוע מאוחר יותר.
סטן פרי, אחד מחברי הרכב ההופעות של קינגסלי, הקים בתחילת שנות ה-70 להקת קאברים בשם Hot Butter. הוא שם לב להתלהבות הרבה מפופקורן והחליט להקליט לו גרסה חדשה. הביצוע של Hot Butter לשיר של קינגסלי זכה להצלחה עצומה. הקטע הפך ללהיט ריקודים ענק וכיכב במצעדים במדינות רבות. בצרפת ובשווייץ הוא נבחר לשיר השנה ב-1972.
הקרדיט שפרי לקח מקינגסלי גרם לקרע בין השניים. קינגסלי זעם אף יותר כשגילה שפרי הגדיל לעשות ומכר את זכויות ההפצה של השיר שלו. "היה בינינו המון דם רע בגלל העניין הזה, לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה", הוא סיפר שנים לאחר מכן.
קינגסלי אכן לא זכה להכרה שהגיעה לו על הלחנה של יצירה כה איקונית. הוא עצמו היה בן 50 כששיר הפופקורן הפך ללהיט ענק – וטען כי רבים לא האמינו לו כשהוא סיפר שהוא האיש שעומד מאחוריו. גם בכל הקשור לתמלוגים, קינגסלי לא קיבל אפילו קמצוץ ממה שהגיע לו – הוא לא היה מסוגל לעקוב באמת אחרי כמות הביצועים העצומה שצצה לקטע שלו: מלהקת רוק ענקית כמו מיוז ועד לאמן האלקטרוניקה הקיצוני אפקס טווין – כולם תרמו את גרסתם לנעימה הישנה והממכרת.
קינגסלי המשיך ליצור במשך כל חייו. הוא חזר להלחין מוזיקה לתיאטרון ואפילו כתב מוזיקה לאופרה על חייו של חסיד אומות העולם ראול ולנברג. בתווך הוא גם הוציא את האלבום God is a Moog - אוסף של יצירות רוחניות שהפיק במכשיר המוג. בשנים האחרונות לחייו הוא הקפיד להישאר מעודכן עם העולם הדיגיטלי, פרסם מדי פעם קטעים מוזיקליים באתר SoundCloud והיה מצייץ מעת לעת בטוויטר. גם אם לא זכה בימי חייו לפרסום יוצא דופן על הישגיו המוזיקליים, הוא לבטח תרם בסלילת הדרך אל עבר עולם בו מוזיקאים אלקטרוניים דוגמת סקרילקס, מרשמלו או דייויד גואטה נהנים ממעמד של כוכבי על.
