לאהוד בנאי יש קריירה שנמשכת כבר כמעט ארבעה עשורים, 13 אלבומי אולפן והוא נחשב כאחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, ובכל זאת, עד היום הוא מוצא את עצמו חולם בלילות על הופעות שהכל בהן משתבש: "יש לי סיוטים חוזרים ונשנים על הופעות שמתפשלות לי. הופעות שמתפרקות לי", הוא מודה, "זו סדרה, זה לא נגמר. הנעליים שלי לא תואמות, אני לא מכיר את הלהקה. אני בא להציג את הלהקה ואני אומר: 'איתי על הבמה...סליחה? סליחה איך קוראים לך?'"
אהוד בנאי בריאיון באולפן ynet
(צילום: ירון ברנר ואופיר יצחק)
החלומות שמלווים את בנאי כבר שנים, כמו חוויות אחרות בחייו, מצאו את דרכם לשיר "ערב יום העצמאות" שמופיע באלבומו החדש ובו הקהל צועק לו "זמנך עבר". "הכל נכנס לשיר הזה. גם תחושת החלום, איך להגיד? השיר הזה מבוסס על חלום אמיתי". אבל האזכור לשיר הקלאסי מאלבום הבכורה המופתי שלו "אהוד בנאי והפליטים", הוא לא הדבר היחיד שמופיע בשיר, אלא גם תמונה המתארת את הגוונים השונים של המציאות הישראלית ביום העצמאות: מאריתראים, דרך מתנחלים ועד לראפר ערבי. "אנחנו חיים במציאות שאם אתה מסתכל עליה מהצד היא נראית סוראליסטית. זה מין שילוב של כל מיני אלמנטים מנוגדים, שזרקו את כולם לאותו סיר לחץ ועכשיו לך תעשה מזה מדינה".
אין זו פעם ראשונה שבנאי עוסק בנושאים הללו. כמו חוט השני שזורות ביצירתו תמונות שונות ומגוונות מהחברה הישראלית, יש שיקראו לזה מחאה, בנאי מעדיף לומר שהוא מציג תמונה ראי, גם אם היא מוקצנת. "אתה יכול להגיד ש'ערבב את הטיח אחמד' זה שיר מחאה, אוקיי? אבל הוא מתאר מצב, הוא מתאר סיטואציה. הוא לא אומר ככה וככה לא בסדר. אחמד קם בבוקר, נכנס למכונית, מגיע לתל אביב, מערבב את הטיח. עכשיו בוא תגיד לי שזה לא נכון. אני רוצה להאיר את אחמד כבן אדם אנושי. כבן אדם שמגיע לו לחיות. זה כן. לקחת מכל הסכסוך הזה דמות ולתת לה שם ולתת לה פנים. זה היה חשוב לי. בשיר הזה ובכלל בשירים שלי".
"דוד ושאול"
(צילום: ירון ברנר ואופיר יצחק)
בנאי הגיע לאולפן ynet לרגל יציאת אלבומו החדש "הולך ומתקרב" אותו ישיק בהיכל התרבות ב-26 בפברואר. "אני מרגיש שאני כל הזמן הולך ומתקרב. אם תשאל אותי לאן, אני לא לגמרי בטוח. אבל אני מקווה שלמקום טוב. אני מקווה שכולנו הולכים ומתקרבים למקום טוב", בנאי מסביר את שם האלבום. "אני בכלל הולך ומתקרב לעצמי, הולך ומתקרב לקהל שלי, אתה יודע. הולך ומתקרב במוזיקה".
"אברהם אבינו קיבל ציווי: 'לך לך'. ואנחנו הולכים אחריו כבר אלפי שנים ומחכים להגיע, ביהדות קוראים למצב התודעתי הזה, מצב של גאולה. אנחנו יודעים שייתכן מצב כזה. של שלום כלל עולמי. כמה שזה נראה רחוק ומוזר. של מציאות שיש בה תודעה מוארת וגבוהה. אני מקווה שאנחנו הולכים ומתקרבים".
האלבום הזה כולל גם לראשונה שיר בשם "זקוק למחילה" שכתבה בתו של בנאי, מרים. היא אומנם כותבת שירים כבר זמן מה, אבל זו הפעם הראשונה שאביה שר אחד מהם. "יום אחד בארוחת ערב, אמרתי לאישתי, שהיא אוכלת מאוד לאט: 'אני אולי תקוע בשנות השישים, אבל את במנה הראשונה'. והיא לא אמרה כלום, מרים. כמה ימים אחרי זה, היא שלחה לי את השיר שהיא כתבה בהשראת אותו משפט שאמרתי בסעודת ליל שבת. ומאוד התרגשתי. כי הרגשתי שהיא מבטאת משהו כמוס בתוכי, שאני לא יודע אם יכולתי להוציא אותו כל כך טוב כמוה".
"ערב יום העצמאות"
(צילום: ירון ברנר ואופיר יצחק)
גם שיר אחר באלבום פותח פתח למשפחה הקרובה של בנאי, שלא נוהג להיחשף. בקליפ שביימה בתו מרים ל"אבא תן לי יד", הם חושפים לראשונה סרטים ביתיים של המשפחה. בנאי מודה שמאז ומתמיד היה חשוב לו להיות נוכח בחייהן של בנותיו וכמו אביו, השחקן יעקב בנאי, הוא מרגיש שהבית במקום הראשון אצלו. "אני מקווה מאוד-מאוד שאני אבא טוב, כמו אבא שלי".
מה לקחת מאבא שלך? גם הוא היה בעולם הזה.
"לקחתי הרבה מאוד. הוא היה איש עם שמחת חיים מאוד גדולה. עם אהבת חיים. עם יכולת לתקשר עם כל בן אדם בכל מצב. סתם אתן לך דוגמה, אחרי שהוא נפטר באתי לסגור את החשבון בנק שלו, הקופאית עם דמעות אמרה לי שהוא היה בא לעניינים בנקאיים, אבל תמיד היה לו סיפור. תמיד הייתה בדיחה. המגע האנושי שלו היה מאוד חם".
לכאורה האלבום הזה מציג את בנאי מצד אחד כמי שתקוע בסיקסטיז ומהצד השני כמי שזמנו עבר, אבל הוא ממש לא מרגיש שהגיע הזמן לפנות את הבמה. "אני לא מרגיש בכלל שזמני עבר. אני מרגיש מאוד רלוונטי. קהל צעיר מגיע להופעות שלי".
"אני חושב ששנות ה-60 חיות בתוכי ואני אסיר תודה על זה, כי הייתה שם איזו מהפכה תודעתית. היה שם משהו במוזיקה, קרה שם משהו נפלא. פתאום המוזיקה התרחבה. תראה מה קרה לביטלס, כן? אני קיבלתי את כל הדבר הזה בזמן אמיתי, בימי נעוריי. אני חושב שזו זכות. לכן כשאני אומר שאני תקוע בשנות ה-60. אני חי את הזמן הזה, אבל שנות ה-60 נמצאות כל הזמן. אני לא שוכח אותן. איך להגיד לך את זה, אני לא בוגד בחזון הנעורים שהיה לי כשהייתי היפי".
"אבא תן לי יד"
(צילום: ירון ברנר ואופיר יצחק)
יש שירים שאתה לא מסוגל לשיר היום? שאתה מרגיש שהם לא רלוונטיים?
"האמת שלא. תראה, שירים מ'מאמי' אני פחות עושה, כי זה רלוונטי למסגרת של אופרת רוק. אבל שירים שאני כתבתי, מ'א יידישע ראסטמאן' ועד היום, אין כזה שיר שאני אגיד: 'לא, היום אני לא מרגיש טוב איתו, לא מרגיש נוח'".
אם אני אשאל אותך לאיזו פסגה אתה רוצה להגיע ועדיין לא הגעת אליה?
"אני לא רואה את עצמי כמטפס על איזו פסגה. אני רואה את עצמי הולך ומתקרב. אני כן רוצה לזקק את האומנות שלי. אני רוצה לקוות שמעיין היצירה אצלי תמיד יהיה נובע. אף פעם לא כתבתי הרבה. תמיד לקחתי הפסקות. גם אל הפליטים הגעתי בגיל 34. אבל אני מקווה שבעוד 10 שנים אתה תדבר איתי על אלבום חדש, מרגש, רלוונטי, נוגע בלב של האנשים, פותח את הלב של האנשים. אני חושב שמוזיקה גם יכולה לגעת בפצעים. היא לא צריכה לייפות. זאת אומרת לפעמים גם דווקא כשאתה לקוח פצע ושר עליו, זה סוג של ריפוי".
אהוד בנאי ישיק את אלבומו החדש ב-26 בפברואר בהיכל התרבות בתל אביב ויארח את דודו טסה.
בימוי: אלי סגל | צילום: ירון ברנר ואופיר יצחק | הפקה טכנית: עידן ארבל ושרון שדה | סאונד: ניסו עזרן ונאור בן מאיר | הפקה ראשית: רז גרוס | איפור: חן כהן | עריכת וידאו: רז רפאל
