לצד השגרה החיונית שגזלה מאיתנו הקורונה מונחת לה גם הפריבילגיה האסקפיסטית, זו שאפשרה לנו לנצל את השמיים הפתוחים ולהימלט אחת לזמן מה לשבוע במדינה זרה, רצוי כזו שהיא ציורית ופוטוגנית. זו כנראה הסיבה הטובה ביותר - ואולי גם היחידה - לצפות ב"אמילי בפריז", סדרת הקש שעלתה בסוף השבוע בנטפליקס ומתרחשת, אם עוד לא הבנתם, בפריז. לא בפריז האמיתית, יש לציין, אלא בפנטזיה ושמה פריז, על מעלותיה וחסרונותיה. אין ספק, הפנטזיה הזו יפהפייה. הבניינים, בתי הקפה והחנויות הם מראה מנחם לעיניים דואבות. אבל יש רק בעיה אחת: לנוף האלוהי הזה התעקש היוצר, דארן סטאר, לדחוף סדרה איומה על בחורה אמריקנית בשם אמילי.
"אמילי בפריז" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
כן, אמילי הגיעה לפריז. צעירונת בשנות ה-20 לחייה, אשפית בשיווק בסושיאל (יש לה כמעט מאה עוקבים באינסטגרם!) עם חיבה עצומה לאופנה ולהזיות רומנטיות, נשלחה על ידי חברת השיווק שבה היא עובדת לחברת הבת הצרפתית כדי ללמד את המקומיים איך האמריקנים עושים את זה יותר טוב. בזמן שהותה בפריז היא נתקלת בכל הסטריאוטיפים השחוקים שסטאר הצליח לגייס במהלך העבודה על הסדרה, אלה שנוגעים להבדלים בין האמריקנים לצרפתים. באמת, הוא לא פספס כלום - החל מהאטיטיוד הדוחה לכאורה שלהם כלפי זרים, התיעוב שלהם למי שלא דובר צרפתית או הנטייה שלהם לפלרטט עם כל דבר שזז (ואמילי זזה, ברוך השם. האישה הזו היא קארי בראדשו על סטרואידים), וכלה בסתם הבדלים טריוויאליים כמו האופן בו הם ממספרים קומות בבניין או איך הם אוהבים את הסטייק שלהם.
אמילי נתקלת בכל אלה אך כיאה לגיבורה אמיתית היא מדלגת מעל המכשלות בקלילות נמרצת, מלמדת את הצרפתים איך אדם מהוגן צריך להתנהג גם אם הוא לא אמריקני ומעלה על זה האשטג מטופש באינסטוש. כנראה שאלוהי השיווק ממש בעניין של טראש מתקתק אחרת אין לי הסבר לעלייה האקספוננציאלית במספר העוקבים שלה, שמתרחשת רק כי היא ממוקמת בפריז ועושה סלפי עם קרואסון. בכלל, הכל הולך בקלות לאמילי. כל הגברים שהיא פוגשת מתאהבים בה מיד, הקולגות שלה במשרד מקנאים בה אבל נאלצים לסגת בשפלות רוח אל נוכח הרעיונות השיווקיים המדהימים שלה (תעלה סקר באינסטה!) וכמובן לומדים לאהוב את הצעקנות והשטחיות הכה אמריקניות. החבר שלה אומנם עוזב אותה, אבל רק כדי לפנות מקום לכמה צרפתים חתיכים שידעו להעריך את הצחקקנות הילדותית שלה, כולל שף בשם גבריאל שגר קומה מתחתיה והחברה שלו, קאמי.
דארן סטאר שמור מקום של כבוד ביציע הגילטי פלז'ר האמריקני, ז'אנר שלמרות השטחיות שלו עדיין מצריך כישרון והבנה כדי ליצור אותו כמו שצריך. אין ספק שהיהלום ברזומה שלו היא "סקס והעיר הגדולה", שהצליחה בקלילות ממכרת לגעת בנושאים נשיים שעד אז לא ראו מסך בפורמט הנגיש הזה. הדמות הכי פחות מוצלחת ב"סקס והעיר" הייתה קארי בראדשו, ואמילי, שמגלמת לילי קולינס (בתו של פיל קולינס) היא קארי בראדשו מינוס כל היתרונות שלה, שעושה את הסיבוב השני שלה בפריז ומנסה לארגן לעצמה חוויה מתקנת. או במילים אחרות, אמילי היא בחורה כל-אמריקנית שחיה בפנטזיה פריזאית שסטאר ביסס בפראות על "השטן לובשת פראדה", ומגשימה את חלומו של כל אמריקני שמגיע לנקודה על הגלובוס שצריך בשבילו דרכון - להפוך אותו לסניף של ארצות הברית, במקרה הזה עם קרואסונים וקפה טובים יותר. כדי להכניס סמי-עומק, סטאר מזג פנימה קצת #MeToo עם תודעה פמיניסטית בשקל וקיווה לטוב.
וזה חבל, כי "אמילי בפריז" הייתה יכולה להיות הממתק האסקפיסטי המושלם, סדרה קצפתית שמאפשרת לנו לדלג ברחובות פריז ולדמיין את עצמנו במקום אחר. אבל עם כתיבה לא בוגרת, קלישאות עלילה מגזרת הולמארק, דיאלוגים חסרי נשמה, משחק של דרמת נוער ואופנה איומה (כן, אפילו שם סטאר נכשל, וגם פטרישה פילד שהובאה לטובת הסטיילינג), נדמה שסטאר הגשים בטעות את החלום של סיינפלד במקום את החלום של עצמו, ויצר, ובכן, סדרה על כלום.
