מתגעגעים ל"סברי מרנן"? מתקשים להשלים עם לכתה של "שנות ה-80"? אל דאגה, לא אלמן ישראל, ואם הוא אלמן - אז תהיו בטוחים שזה רק קו עלילה שיוביל לזה שבסוף הוא יתחתן ויקים משפחה יהודית כשרה וסטריאוטיפית. או במילים אחרות: הקומדיה העממית שלכם חזרה. "ישמח חתני", שאתם מכירים בתור הסרט המצליח שהביא לאולמות 400 אלף איש לפני חמש שנים, הומר לסדרה באותו השם, שגם אותה כתבה שלומית נחמה ושפרק הבכורה הכפול שלה עלה אמש (ג') בקשת.
מתוך "ישמח חתני"
(באדיבות קשת)
מה אני אגיד לכם, יחסיי עם קומדיות עממיות מזכירות קצת את יחסיו של הנשיא רובי ריבלין עם ביבי, עליו הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה לאחר שזכה ברוב ההמלצות, אבל מסר לו את המנדט בטלפון וגם הסתלק מהכנסת לפני הפוטו-אופ המסורתי. אני יודעת שהקומדיות האלה אהובות ופופולריות, אני מודעת לקהל הרחב שבוחר בהן ואין לי טענות אליו - אני פשוט לא האישה שתעשה איתן סלפי.
כמו שלל החידושים, הריבוטים והשיבוטים, גם "ישמח חתני" מנצלת את הפופולריות של המוצר המקדים לה. היא מביאה למסך את אותן דמויות שמרכיבות את הקהילה הבוכרית המסורתית-דתית שחיה בשכונה ירושלמית - אהרון הגבאי (איציק כהן), אתי (אוולין הגואל), תקווה (אורנה בנאי), אורה (שרון אלימלך), מרגלית (עינת שרוף), יפה (יפית אסולין), ניסן (הרצל טובי), רחמים (חיים זנאתי) ועוד – אבל עם עלילה חדשה-ישנה. יגאל נאור (שגילם את ציון) כנראה עסוק ולכן דמותו נאלצה להחזיר את נשמתה לבורא, ובנוסף, במקום האיום בדמות הרב החרדי (אביב אלוש), שביקש להדיר את הנשים מבית הכנסת השכונתי, מגיע קובי פליסיאן (צחי הלוי), הפושטק בדימוס שגורש מהשכונה והפך לכריש נדל"ן באמריקה.
פליסיאן הבן הפך לאיש עסוק מאוד אבל עזב הכל ובא לנקום בתושבי השכונה את נקמת הפינוי-בינוי האכזרית מכולן, לאחר שלא הסכימו לקרוא לבית הכנסת המחודש על שם אביו המת. אפשר להמר שפליסיאן ינסה גם להחזיר לעצמו את אהבת נעוריו, יפה, יעלה כמה שיעלה. החרדים, אגב, ממשיכים להטריד את מנוחת התושבים, גם הפעם בניסיון לסלק את הנשים מהנוף הציבורי או בפסילת תעודת הכשרות בחנות של יפה.
"ישמח חתני" היא סדרה מושקעת וסבירה יחסית בז'אנר שאליו היא משויכת, אבל תחלואי הסוגה לא מדלגים עליה. הדמויות סטריאוטיפיות וחד ממדיות (כמובן שמנהלת סניף הבנק שפליסיאן נעזר בה היא אשכנזיה שמתעקשת על שני שמות משפחה) או שהן משנות את אופיין בהתאם לצרכי העלילה, הדרמה צפויה ולמרות זאת נלעסת ומוסברת לצופה משל היה הדיוט. הדיאלוגים משעשעים פה ושם והיא מתהדרת במה שנקרא "אותנטיות", זאת שהופכת אותה לפופולרית ואקזוטית בקרב קהל צופים זר. היא רוכבת על גל ההעצמה הנשית ומגישה "דמויות נשיות חזקות" אבל יש בהן יותר מהקלישאה מאשר החידוש. יש בה קסם של ניחוח רחוק מזמן עבר וקאסט שכולו משובץ יהלומים, אבל לא בטוח שזה מספיק כדי להחזיק עונה שלמה.
מפתה לומר שזמנן של הקומדיות הללו הולך ואוזל, ושהן פונות לקהל שלא נוטה להיחשף לשפע העצום של טלוויזיה איכותית שנגיש לו בלחיצת כפתור, אבל האמת היא שקהל היעד של הקומדיות העממיות לא הולך לשום מקום, וכמוהו גם הן. אם הן לא משקפות את חיינו הנוכחיים הן משמשות כהד לגעגועים לעולם שהולך ונעלם, ולנאיביות, פשטות, וכן, גם מנוחה חסרת מאמץ מול המסך הקטן. אז ישמח חתנכם בקהל אמונכם, וחג עממיות שמח למי שחוגג.
