עשר שנים בחייו של אדם הם זמן נכבד. עשר שנים ברכבת ההרים האנושית המכונה קניה ווסט הם כמו נצח. ווסט של 2020 הוא אדם שהיחס הרווח כלפיו נע בין בוז לרחמים. רק עתה הוא סימן וי על עוד פארסה מביכה, אחת מני רבות, עם הגשת מועמדות הזויה לנשיאות ארצות הברית - שיאו של תהליך שבו הפך מאחד הקולות המקוריים והחשובים ביותר במוזיקה השחורה לזמר הבית בכנסים של נוצרים אוונגליסטים.
לפני עשור בדיוק, לעומת זאת, ווסט היה במקום אחר לגמרי. הוא הותיר אותנו עם פיות פעורים, ולא מהלם מההסתבכות התורנית שלו, אלא מהתפעלות. אלבומו החמישי, My Beautiful Dark Twisted Fantasy, שנחשב בעיני רבים (אך לא בעיני ווסט עצמו) כמגנום אופוס שלו, תפס את העולם לא מוכן. זה לא שלא ידענו שמדובר באחד הברנשים המוכשרים ביותר בתעשייה, אחרי הכול, ווסט היה אז כבר אחרי קריירת הפקה ענפה וארבעה אלבומי סולו מעולים: טרילוגיית האקדמיה המצוינת (The College Dropout, Late Registration, Graduation) ו-808 & Heartbreak, שהדגים כמה נפלא יכול להישמע ראפר עם לב שבור ואוטו-טיון. בכל זאת, אף אחד לא חזה מווסט התפוצצות אטומית כמו My Beautiful Dark Twisted Fantasy. לא בעיתוי הזה לפחות.
את יצירת המופת הגדולה שלו שיחרר ווסט דווקא אחרי שהיה במקום מאוד נמוך בחייו, זמן לא רב אחרי שגזר על עצמו נידוי ציבורי בעקבות התקרית המבישה ב-VMA, טקס פרסי המוזיקה של MTV. בזמן שטיילור סוויפט קיבלה את הפרס לקליפ השנה ונאמה את נאום הניצחון, ווסט התפרץ לבמה, נטל ממנה את המיקרופון וטען שהפרס הגיע לביונסה. ווסט סולק בבושת פנים מהאולם ופרסם בהמשך התנצלות, סוויפט מיררה בבכי מאחורי הקלעים – והוזמנה על ידי ביונסה עצמה להשלים את נאומה. עולם הבידור כולו סער, ווסט חטף מכל עבר ואפילו נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה, לא נותר אדיש לאירוע המביך וכינה את ווסט "אידיוט".
עם קצת עזרה מחברים
My Beautiful Dark Twisted Fantasy היה התוצאה של הריחוק שנכפה על ווסט. את התקופה שבה הוקע ציבורית הוא ניצל כדי לעשות את הדבר היחיד שהוא עושה טוב יותר מפרובוקציות - מוזיקה. לשם כך הוא נדד להונולולו, בירת הוואי, והקים שם מעין מחנה ראפ. הוא שריין מראש לתקופה ארוכה את כל חדרי ההקלטות באולפני Avex ודאג שיהיו זמינים עבורו 24 שעות ביממה ומאוישים תמיד בצוות טכני. ווסט לא היה שם לבד. הוא הטיס להונולולו כמה מהמוחות היצירתיים והמבריקים ביותר בעולם ההיפ הופ: ג'יי זי, The RZA, Pusha T, ניקי מינאז', Q-Tip, ג'ון לג'נד, ריק רוס וכן דמויות מעולמות מוזיקליים אחרים כמו ג'סטין ורנון, הסולן של הרכב האינדי-פולק, בון איבר.
המוזמנים למחנה של ווסט שוכנו באחוזה מפוארת ונהנו מארוחות שף עשירות, משחקי כדורסל באולם הספורט הסמוך והמון המון מוזיקה. על פי הדיווחים, עלות הפקת האלבום הגיעה ל-3 מיליון דולר – מהאלבומים היקרים בהיסטוריה. Q-Tip, המנהיג של הרכב ההיפ הופ האגדי A Tribe Called Quest, שנכח בהקלטות, מספר שהאווירה הזכירה קומונה - מוזיקאים מהשורה הראשונה בסצנת ההיפ הופ שגרים יחד ומפרים אחד את השני ברעיונות וביצירתיות. ווסט היה כל כך פתוח לשמוע דעות מגוונות שמספרים שאפילו כשהגיע שליח אוכל לאולפן, הוא ביקש ממנו לשמוע ולחוות את דעתו. "תפקדנו כמו מועצה. קניה היה מציג בפנינו ביטים או פזמונים ואיפשר לנו לפרק אותם או להוסיף להם", סיפר Q-Tip בריאיון למגזין "קומפלקס", "בסוף סשן של הקלטות הוא היה מחבר את התרומות של כולם ויוצר משהו שהוא גדול מסך חלקיו".
למרות סוללת הכוכבים המפוארת שווסט הטיס להונולולו, ההקלטות התנהלו תחת מעטה סודיות נוקשה. באולפנים נתלו שלטים שדרשו "לא לצלם", "לא לצייץ בטוויטר" ו"לא לספר לאף אחד על מה שנעשה פה", לצד שלטים תמוהים יותר כמו: "לא לחבוש כובעים היפסטריים" ו"סתום את הפה מדי פעם". אנשים שנכחו באולפנים נדהמו ממוסר העבודה הגבוה ומהפרפקציוניזם הכמעט פסיכוטי של ווסט. בכל ימי ההקלטות הוא לא הלך לישון באחוזה ולו פעם אחת. במקום זאת הוא העדיף להירדם לשעה פה - שעה שם על הכיסא או הספה באולפן. ניקי מינאז' מספרת שפעם אחת ניקרה באולפן מרוב עייפות, וברגע שהתעוררה במבוכה, ווסט הביט בה במבט המוזר ביותר שאי פעם אדם הביט בה.
"ווסט הוא האדם שעובד הכי קשה בתעשייה. הוא האדם הכי קפדן שפגשתי בחיי. אלמלא הדדליינים, אני לא יודע אם היינו מצליחים לסיים משהו", העיד הראפר Pusha T, "הוא נתן לי לשמוע קטעים שלדעתי היו מושלמים, ואז כששמעתי אותם אחרי עבודה נוספת הם היו אפילו יותר מושלמים, והוא עדיין לא סיים אותם".
הסביבה הסטרילית והמנותקת, נבחרת האולסטארס היצירתית שגיבש סביבו והעבודה האינטנסיבית הוציאו מווסט את המיטב. My Beautiful Dark Twisted Fantasy לוקח מהטוב שבכל אחת מיצירותיו הקודמות של ווסט ומתעלה גבוה-גבוה מעל כולן. יש כאן מהכתיבה המקורית ועולם הדימויים היצירתי שהציג באלבום הבכורה שלו The College Dropout, ההפקות הגרנדיוזיות של Late Registration, האסתטיקה המוזיקלית של Graduation והרגישות והכנות הרדיקלית של 808 & Heartbreak. בכל ההיסטוריה של הפופ קשה לחשוב על אלבום שחושף את הפגיעות האנושית בעוצמות המוזיקליות שווסט מגיע אליהן ב-My Beautiful Dark Twisted Fantasy.
על אהבה והלקאה עצמית
שם האלבום הוא תמצות מדויק של תוכנו: פנטזיה יפהפייה, אפלה ומעוותת. הוא עוסק בשלל הצדדים הקודרים של ההצלחה ובחרב הפיפיות המכונה תהילה: מחיר הפרסום, הרדיפה התקשורתית, הדוניזם, נרקיסיזם, דקדנטיות, ספק עצמי. הוא שר על אובדנות, אלימות, הערפדים שמוצצים מהדם שלו מאז שהפך לכוכב ואפילו על נישואים פנטזיונרים לכוכבת פורנו. את כל אלו הוא עוטף בעיבודים מהיפים והסוחפים ביותר בהיסטוריה של ההיפ הופ.
קחו לדוגמא את Runaway, שיר הלקאה עצמית בו ווסט מתעמת חזיתית עם דמותו מעוררת המחלוקת ומודה כי הוא "מוכשר בלזהות את הדברים שהוא הכי שונא", ומבקש "לברוח ממנו מהר ככל האפשר". Pusha T מספר כי שיכתב את מילות השיר ארבע פעמים, ובכל פעם ווסט צרח עליו: "תהיה יותר דושבאג!". את מסת התיעוב העצמי הזו, שהתלווה אליה סרט קצר בן 34 דקות, עוטף ווסט בתשע דקות, ללא שנייה מיותרת אחת, של קלידי פסנתר, ביטים שחורים מרוסקים ואפקטים של אוטו-טיון המתוזמרים בדיוק מופתי.
ווסט הוא נרקיסיסט. הוא לא יכחיש זאת. בהופעה שלו במסגרת התוכנית VH1 Storytellers שאף יצאה כאלבום, הוא סיפר לקהל ש"הכאב הגדול ביותר בחייו הוא שלעולם לא יראה את עצמו מופיע". האהבה העצמית היא דמות מרכזית באלבום, אבל ממש לא במובן של קלישאות היפ הופ ישנות בסגנון "יש לי כסף, שרירים ובחורות". My Beautiful Dark Twisted Fantasy הוא אלבום של נרטיב, או כפי שמר ווסט כינה אותו: "אלבום של התנצלות". רגע אחרי אחד מרגעי השפל המבישים שלו, במקום לבקש "סליחה" באופן מפורש – ווסט מבקש שנקשיב לסיפור שלו, שנישיר מבט אל הסערות שמתחוללות בראשו, שננסה להבין מאיפה הוא בא ולמה הוא הדמות המוזרה, מדהימה, מביכה וגדולה מהחיים שהוא.
ווסט מפריך בקלות את החשש מעומס יתר ו"תפסת מרובה לא תפסת" עקב כמות האורחים העצומה באלבום. ניקי מינאז' מספקת ב-Monster את הוורס של חייה, ריק רוס עוצר נשימה בסיום של Devil in a New Dress, המפיק המחונן של וו טאנג קלאן, The RZA, מייצר ביט מושלם לקטע הפתיחה Dark Fantasy, אבל השיא בכל הקשור לשימוש באורחים מגיע ב-All of the Lights, שיר עם אינספור איי-ליסטרים כמו אלטון ג'ון, ריהאנה, ג'ון לג'נד, פרגי, דרייק ועוד. ווסט שולט על כולם ביד רמה ומייצר המנון ראפ אצטדיונים נדיר ביופיו – וכל זה בשיר שמספר על גבר שמכה את אשתו ומנסה לתקן את דרכיו – אפל ויפהפה כבר אמרנו?
יציאתו של האלבום הותירה את עולם המוזיקה המום. המבקרים התחרו ביניהם מי משתפך עליו יותר. אתר המוזיקה הנחשב Pitchfork העניק לו את הציון המושלם 10.0 – אחד מ-129 אלבומים בהיסטוריה שקיבלו את הציון הזה, באתר שדירג מעל ל-20 אלף אלבומים. ב"לוס אנג'לס טיימס" השוו את הסגנון האמנותי של האלבום ליצירות של פיקאסו ומגזין המוזיקה URB השווה את היכולת של ווסט להוציא מהאורחים שלו את המיטב לזו של אגדת הג'אז, מיילס דייוויס.
עוד במוזיקה:
גם בסיכומי השנה, העשור ואפילו ההיסטוריה שמו של האלבום לא נפקד. ברשימה המפורסמת של 500 האלבומים הגדולים בהיסטוריה של מגזין "רולינג סטון" הוא ניצב במקום ה-17. אפילו עטיפת האלבום, בה מצויר ווסט בזמן משגל עם אישה לבנה מכונפת ללא ידיים, זכתה לשבחים. מי שהרבה פחות התלהב היה דווקא ווסט עצמו, שאיננו רואה בו כאחד מאלבומיו הטובים ביותר. "Yeezus ו-808 & heartbreak" כל כך הרבה יותר טובים וחזקים", הוא אמר פעם בריאיון.
החיים שאחרי הפנטזיה
למרות שווסט לא טיפס בעשור האחרון לפסגות של My Beautiful Dark Twisted Fantasy, אפשר לומר כי תכניו המוזרים והסוריאליסטים של האלבום הזה הכתיבו את הטון לסגנון האקסצנטרי שמאפיין את המוזיקה של ווסט, ובמידה רבה גם את חייו, מאז והלאה. אלבומיו הבאים של ווסט נעו בין רדיקליות בלתי מתפשרת ועוצמתית כמו ב-Yeezus, לאלבומים כמו Ye ו-Life of Pablo שהציגו ניצוצות של גאונות, אבודות בערימת בלגן.
אך כמה שאלבומיו הפכו בלתי קוהרנטיים, ביחס לחייו האישיים הם היו מסודרים כמו טירונים מבוהלים במסדר רס"ר. רכבת השדים של ווסט נמצאת בנפילה בלתי נגמרת. בתוך שנים ספורות הוא הצליח להרגיז המונים ממעריציו, כשבניגוד לרוב המכריע של עולם ההיפ הופ הוא הביע תמיכה גלויה בדונלד טראמפ, עורר שאט נפש כשטען ש"העבדות הייתה בחירה", התנגד להפלות ולחיסונים, נישא לכוכבת הטראש הגדולה בעולם, קים קרדשיאן, חווה התמוטטות נפשית שנבעה ככל הנראה מההפרעה הנפשית הדו-קוטבית ממנה הוא סובל (ואולי גם מסירובו ליטול תרופות מתאימות), התקרב עוד יותר לדת (בשנה שעברה הוא הוציא בתוך חודשיים אלבום מוזר למדי של מוזיקה נוצרית ואלבום לא רע בכלל של מוזיקת גוספל) ואפילו רץ לנשיאות ארצות הברית. לאחרונה, כשהתבשר שרק 60 אלף אמריקנים נתנו לו את קולם (אשתו, שהביעה תמיכה בביידן, היא כנראה לא אחת מהם) איים לעזוב את ארצות הברית בטענה שהיא לא ראויה עבורו. "לא מדובר באדם רציונלי, הוא באמת חשב שמיליונים יצביעו עבורו", סיפר מקור לא מזוהה למגזין GQ.
לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שווסט נמצא כעת באחת מנקודות השפל של חייו. ההסתבכויות והפרובוקציות שלו כבר סובלות מתסמונת "זאב זאב", והוא איננו נלקח כל כך ברצינות. הנחמה, בכל זאת, ככל הנראה נעוצה בנקודת המוצא ממנה התחלנו – אותו בור עמוק שחפר לעצמו לפני שהוציא את האלבום של חייו. נותר רק לייחל או לפנטז שאולי ממש כמו אז, דווקא מהמקום הנמוך ווסט יזנק אל עבר שיא חדש – כזה שגם כעבור עשר שנים לא נצליח להירגע ממנו.
